מלבי"ם על דברים פרק לב

תורה אור האזינו השמים. האזנה יורה להטות האזן להקשיב ברב קשב, או מצד עמקות הענין או מפאת ריחוק המקום, וכוון בהשמים אל הגלגלים וכל שממעל להארץ, וגם אל גדולי ישראל שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר כהשמים המשפיעים על הארץ, ויתנצל מה שקרא תחלה אל השמים שהיה לקרא תחלה אל הארץ שהוא עומד עליה וכן למה שקרא תחלה אל גדולי ישראל, הלא הוא העניו מכל האדם, ונכון להתחיל בקטנים. לז"א ותשמע הארץ. אף שאל הארץ וליתר העם אקרא ג"כ כמצוה, אבל הם יהיו גם כשומעים מעצמן, באשר שהארץ מקבלת השפעתה מן השמים, ואחרי שיורידו עלי' גשמי נדבה וטללים ורוחות טובות, הלא תהיה כמוכרחת לתת יבולה (ולזה השמים לשון זכר שהם המשפיעים, והארץ לשון נקבה שמקבלת השפע) והכוונה השניה בהארץ היא אל יתר העם שהם מקבלים ההנהגה מפי הגדולים שנתכנו בשם שמים שאם ידריכו אותם בדרך טובה אז ישמעו מעצמם:

אמרי פי יאמר שהארץ באשר אני עומד עליה הלא תשמע האמרים תכף כשיצאו מפי, ואל כל העם יאמר כי אחרי שהם בעיני עצמם קטני ערך ואין בהם קנאה וגאוה, לכן ישמעו בחשק נפלא, ויבלעו הדברים תכף כשיצאו מפי:

תורה אור יערף וגו'. יאמר אל השמים לבל ישיבו איך אנו יכולים להתבטל ממלאכת ה' אשר נטל עלינו ולשמוע אל דבריך: לזה יאמר כי דבריו המה ג"כ מעין מלאכתכם שהם במדרגת מטר וטל עד"ה (ישעיהו נ״ה:י׳) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה וגו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו' כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, ואל גדולי ישראל אמר, אם שדברי רק דברי מוסר (ולא כדברי הפלוסופים בחקירות נשגבות) אבל יערף (מלשון עריפה) כמטר היורד בשפע ויבער מן הארץ כל מין אבק רע ותולעים, ככה לקחי שהם דברי המוסר תבער מלבבכם כל דעות כוזבות ותשריש בכם דעות נאמנות וקימות:

תזל כטל. כשם שהטל היורד על כל הנשרש בארץ יגדיל ויפריח, ככה אמרתי יפעל בלבכם כשיהיה נשרש דעות נאמנות להפריח שתעשו מצות ומעשים טובים: עתה יחזור אל הארץ (כי דבריו אל השמים שלקחו כמטר ואמרתי כטל אינה תשובה אל הארץ, כי פעולת הלקח שהוא כהמטר והאמרים שהם כטל הוא רק לאנשי המעלה המבינים היטב דברי התורה והמה יתיחסו ביותר אל השמים. ואל הארץ לא יתיחסו רק קטני ערך שעליהם נאמר (ישעיה מ ז) אכן חציר העם) ויאמר שאף שלבני אדם הדומים לעשב הארץ לא יועיל לקחי כמטר היורד בשפע רב, וכטל המסוגל להפריח, אבל יועיל כשעירים שהוא מטר דק היורד עלי דשא הצמחים הנמוכים וכרביבים שהוא מטר היורד מפוזר עלי עשב עשבים הגדולים: ויכוון שאף שעקרי האמונה מוטל על הגדולים להשריש בלב הקטנים, והקטנים לא יפרחו במעשיהם כשושנה, אבל דברי יועילו להם שיהיו במדרגת שעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. וזו תשובה מספקת גם להארץ כי כאשר מלאכתה להצמיח הזרעים כן תשתדל לתקנת בני אדם הדומים לעשבי השדה:

תורה אור כי שם יבאר שלא יקרא אותם להיות תומכי התורה כי התורה קודמת במעלה ובזמן מכללות הבריאה כמ"ש (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז וגו' עד לא עשה ארץ וחוצות וגו' בהכינו שמים שם אני וגו' וכל הענין שם באריכות. והתורה היא שמותיו של השי"ת וכמו שהשם הניתן לדבר (אם איננו שם הסכמי) יגדור בו תוכן הדבר כן התורה תתן להבין מציאות ה' ומדותיו ורק שיבקש מהשמים וארץ ומבני ישראל הגדולים והקטנים שיתפרסם על ידם, שהשי"ת הוא מנהיג העולם בפרטיות, ואף שחק נתן אל הטבע ולא יעבור, אבל הוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות, ומנהיג גם בחקות הטבע לשלם לאיש איש כדרכיו וכמעלליו. וז"ש כי שם ה' אקרא (הקריאה יורה תמיד על הפרסום) כי באמת הוא בא לפרסם את התורה שהיא שם ה' כנ"ל. ובזה אינם יכולים להיות לעזר ולמסעד כי זה נראה רק מעצמות התורה ולא ע"י מקיימי התורה, אבל הבו גדל לאלהינו שם אלהים מורה על השגחתו וממשלתו בכל הכחות הטבעים וזה הענין הוא בידכם לגדל ולפרסם כי אם ישמרו ישראל התורה אז ה' ישכון בתוכם, ועין בעין יראה השגחתו עליהם ויתפרסם בכל הארץ שה' הוא האלהים. כמ"ש (שמות לג טו) ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, וכמ"ש (דברים ד) מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ולהפך אם לא יקיימו התורה אז לא ישכון ביניהם, ויסתיר פניו מהם ולא תראה השגחתו ויאמרו כי יתנהג הכל עפ"י הטבע, ואל השמים והארץ יאמר בשם ה' כשישמרו ישראל התורה אז ישפיעו להם כל טוב בהפלגה רבה עד שיראו כל עמי הארץ כי הנהגת הטבע היא ביד ה', ואם יעזבו ישראל את התורה וה' יסתיר פניו מהם, ויתראה כאלו לא ישגיח ה' עליהם, וגם ישראל בעצמם יאמרו כן כמ"ש על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות עכ"ז יהיו חקות הטבע להם בענין נפלא שכל שהוא נוגע ליסרם ולהביאם לתשובה יהיה בענין נפלא עד שיבין כל מבין כי ה' פעל כל אלה ולא יד הטבע עשתה זאת, ולהפך ישמרו חקות הטבע אותם בענין נפלא הרחק מאד מטבע הנהוג מכליון ואבדון, כדי שיבינו בני ישראל שה' שוכן בתוכם רק שהסתיר פנים מהם ועי"ז ישובו בתשובה שלמה ואז יתגדל שמו הגדול:

הצור. נותן הקדמה לכל דברי השירה הזאת כי משפטי ה' אמת. כללות השירה יבאר, עת יחטא האדם ואשם, ויעזוב את ה', הנה לגדולת חטאתם, מצד עזבם צור מושיעם, בוראם יוצרם, ובחרם אלילים אלמים אין בם מועיל, ראוים לכליה גמורה, לבד מיראתו שיתלו האומות הדבר במקרה ובכחם, ובחולשת ישראל, ע"כ לא הענישם בכליה רק הסתר פנים, ומצאוהו ממילא רעות רבות וצרות:

שחת. עת ישחת לו לעצמו עד שיהיה מומם וחסרונם מה שהם לא בניו של השם רק:

דור עקש ופתלתל:

[ו] אשאלכם וכי ראוי הוא כי:

לה' תגמלו זאת הלא בזה אתם עם נבל רע ופושע. גם ולא חכם בתבונה. כי הבלתי מכיר טובה העברה הוא נבל והבלתי שומר לעבוד למי שהוא עוד מטיב עמו עתה הוא לא חכם, וע"ז מפרש, נבל, כי הלוא הוא אביך קנך ואתם כפויי טובה מן העבר, לא חכם, הלא הוא עשך ויכננך. במה שמטיב עמך בכל עת ובכל רגע ולא תתכונן בלעדו:

[ז] זכר ימות עולם. הטובות שעברו לך ממנו בהתחלת מציאותך להיות לגוי:

בינו שנות דור ודור. מה שמתמיד עוד בהשתלשלות הדורות (זה נגד הוא עשך ויכוננך):

שאל אביך ויגדך מצד הקבלה והספור, זקניך שראו כ"ז בעיניהם ויאמרו לך:

[ח] כי בהנחל עליון גוים . אז מן האומות לא השגיח רק על כללותם להציב גבולות אבל על ישראל הוא משגיח על כל איש פרטי יצב רק גבולות של עמים לבד לא פרטי אישיהם. אבל (יצב) למספר בני ישראל סופר כל איש פרטי עד"ש ולציון יאמר איש ואיש יולד בה עי' בס' ארצות השלום דרוש ד':

[ט] והטעם לזה כי חלק ה' עמו ומשגיח על פרטותם לא האומות שחלקם תחת המערכות: באוהבים אחרים היש נאצה גדולה מזאת? עז"א ימצאהו בארץ מדבר. ולא במעמד הטוב רק ובתהו ילל ישמן יסובבנהו יבוננהו בלמדו דעת:

תורה אור ימצאהו בארץ מדבר. הוא לשון מקור וגלוי ע"ד מוצאי מים (תהלים קז לה) שתחלת התגלות ישראל לעם היה במדבר (שכשבאו למצרים היו מתי מספר ובמצרים היו עבדים) ולא במדבר שיש בו עינות מים ומרעה צאן ובקר, רק:

ובתהו ילל ישמן מקום אין מים ואין צמח ולכן ישלוט שם הרוח עד שנשמע כאלו ייליל:

יסבבנהו. שאף במדבר לא הוליכם דרך ישרה כמ"ש (שמות טז יח) ויסב אלהים את העם דרך המדבר:

יבוננהו. כדי שיבינו מזה:

יצרנהו כאישון עינו. שיתנהג עמהם מעל לגבולות הטבע כי עפ"י דרך הטבע לא יוכלו להתקיים במקום זה כלל:

[יא] והוליכו לישוב כנשר. שברחמיו בל יתבהלו גוזליו שעוף אחר בא לקנם יעיר קנו. תחלה ואח"כ ירחף באברתו ואח"כ יקחם על הנוצה וישאם על האבר. עי' ש"נ:

[יב] גם לא רצה למסור הנהגתם לטוב כח מלאך ומערכה, רק ה' בדד הוא לבדו ינחנו ואין עמו אל נכר להתעסק בהנהגתם, כמו בשאר העמים שנוהג אותם ע"י כחות אחרים:

[יג] ואיה המקום אשר הניחם הנשר הנושא אותם? על במתי ארץ. ונתן להם שם כל טוב. ויאכל וגו':

תורה אור חמאת בקר וחלב צאן. המקומות שאינם מסוגלים לזרע, היה מקום מרעה בקר וצאן:

עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים. ארץ הבשן (שהיתה מלפנים ממלכת עוג) היתה מגדלת כרים ואילים ועתודים מהוללים:

עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר. ארץ ישראל בכלל מהוללת בהסלת המובחר והיין האדום:

בהבנת המאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל פירשו רוב המפרשים על שבעים העמים שהם כנגד שבעים נפש שבאו עם יעקב למצרים, ויש שפירשו שבא"י ישבו עשר אומות שאמר ה' לאברהם (בראשית טו יט כ כא) ושני מלכי האמורי בעבר הירדן הם שנים עשר שהוא כמספר בנ"י י"ב שבטים, ולשני הפירושים קשה להבין, מפני שכל דברי השירה הם רק דברים נמרצים למוסר להם ומה המופת הנמרץ מזה, אשר חלק ה' עמו, הלא השבעים אומות נתפשטו בדור הפלגה וסמוך לזמן ההוא, ושבעים נפש יוצאי ירך יעקב היו יותר משתי מאות שנים אחרי כן, וגם לפי הפירוש על הי"ב עמים יקשה ג"כ הלא עשרה נתישבו עוד בימי אברהם, וגם שפירשנו לעיל שלמספר בני ישראל הכוונה, שבעת שנתישבו כל העמים אז היו בנ"י רק מתי מספר ג"כ דחוק, לכן נראה לפרש קרוב אל הפשט, וזה, שהשירה נתיסדה לתוכחת מוסר אל הדור שיהיה באחרית הימים כמ"ש לעיל, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד עד"ש ונושנתם בארץ וגו' שאז יתבוננו בדברי השירה ותהיה להם למוסר, ולכן בהתחלת המוסר ידבר עמהם מתחלת התישבם בארץ, והודיעם כי לא בחרבם ירשו ארץ רק ה' הושיבם בארץ, ואח"כ יחזור ויספר מאין לקחם ה' להביאם ולהושיבם בארץ, ויספר גם מעלת הארץ והשפעת הטובות להם, וכי מרוב טובה סרו מן הדרך בהדרגה עד שחטאם היה גדול מנשוא, וכה יתפרש:

זכור ימות עולם. בכלל כל הימים שעברו מעת ברא ה' אדם על הארץ:

בינו שנות דור ודור. התבונן בפרעות בכל דור ודור כמו דור המביל ודור הפלגה ובאנשי סדום וכדומה, ויש בזה די להבין שה' ברא כל הנמצאים ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם להעניש החוטאים, ולשלם גמול לעושי רצונו, ואם לא יספיקו לך הדברים האלה:

שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. דרוש מאבותיך ומחכמי אומתך ויאמרו לך, איככה התיסדה הלאם הישראלי בהנחל עליון לאבותיך גוים, בהפרידו מאבותיכם בני אדם שהפריד מהם האומות שישבו שם מלפנים. עד"ש חז"ל שהגרגשי פנה מעצמו מהארץ וילך לארץ אחרת, וכן הרבה מהעמים עזבו הארץ:

יצב גבלות עמים. שהציב והשאיר גבולות העמים, ונתנם למספר בני ישראל לשנים עשר שבטי ישראל, ומאשר יספרו לך האבות והחכמים תבין כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. כי ישמיעוך הנסים שעשה בעברם הירדן ואח"כ אצל יריחו שנשקע החומה, ואשר השליך ה' אבני האלגביש ואשר העמיד יהושע את השמש בחצי השמים, וכן כשנתאספו ל"א המלכים למלחמה והפילם ה' ביד יהושע, וכן אח"כ חלוקת הארץ שהיו עפ"י ה' ועל פי אורים ותמים. ועתה יספר מאין הביאם אל הארץ:

ימצאהו בארץ מדבר, שעשה אותות ומופתים בפרעה ובמצרים ושבקע להם הים עד שנמצאו בארץ מדבר:

ובתהו ילל ישמן שהמדבר הזה היה בתכלית הישימון כמ"ש (לעיל ח טו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים:

יסבבנהו שסבבם ארבעים שנה במדבר וספק צרכיהם במן ובאר:

יבוננהו. שלמדם בינה הוא התורה:

יצרנהו כאישון עינו. כמ"ש (שמות יג כב) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם:

כנשר יעיר קנו. שהוא ער לשמור קנו:

על גוזליו ירחף. ישתעשע לשבת על אפרוחיו, כן השכין ה' את שכינתו באהל מועד:

יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. כשמשנה קנו ממקום למקום ישאם על כנפיו, ולא שיטריחו בעצמם לפרוח עד"ה (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים:

ה' בדד ינחנו. שבמדבר הזה נחה אותם לבדד הרחק מן העמים, בכדי ואין עמו אל נכר. שלא יהיה בשכונתם ע"ג שלא ילכו אחרי התהו, כמו שהיה בעון פעור: ועתה יספר איך הנחיל להם הארץ:

ירכבהו על במתי ארץ. שנתישבו במקומות הגבוהים כנ"ל עד ודם ענב תשתה חמר, הכל כנ"ל: וכל הכתובים האלה באור על כי חלק ה' עמו, שמהנהגתו עמהם במדבר והתישבם בארץ נראה בעליל כי הם עמו ונחלתו: עתה יספר סדר שסרו מאחרי ה':

[טו] עם כל הטובות האלה וישמן ישרון ויבעט. דרך השוכח טובה בעת טוב לו, תחלה מכיר טובה ובועט במזיד, ואח"כ שוכח העבר לגמרי: ועז"א תחלה ויבעט בזדון, ואח"כ שמנת עד כי עבית בעב הענן והחשך, כשית ושכחת לגמרי אל מוציאך ממצרים.ויטוש נגד שני הדברים (פסוק ו) נגד העבר שכח אלוה עשהו שבראו, ונגד הטובות שעודו מקבל עתה. וינבל צור ישעתו שמושיע גם עתה:

[טז] יקנאהו כי כעס ה' עליהם בעובדים זרים בשתים א) על עזיבתם אלוף נעוריהם לעבוד זרים. ב) על המעשים המכוערים בעצמם. עז"א בתועבת יכעיסהו:

[יז] יזבחו. יאמר הנה בזבחם לשדים. ג' רעות עשו. א) כי אינם אלהות. ב) גם אם הוא אלהים כמוני, הלא אין האלהות האלה מכירים אותם שיבחרו אותם להם לעם, כמו שבחרתי אנכי. ג) גם אם יאהבו אותם עתה הלא הם חדשים, ולמה יעזבו אלהי אבותם. על הא' אמר הלא לא אלוה המה? על הב' אלהים לא ידעום לישראל, על הג' הלא אחר שהם חדשים מקרוב באו ולא שערום אבותיכם. א"כ אשאלך. מדוע?

[יח] צור ילדך בנעורותיך תשי כו':

[יט] וירא ה' וינאץ. כי ראוי לכעוס על כעס בניו ובנותיו, הם ישראל שהיו בניו והכעיסוהו יגדל הכעס יותר משאם היה עושה זה איש זר אשר לא מזרעו הוא:

[כ] ויאמר. אמר כי לא רצה להענישם בפועל באף ובחמה נתכת שאז היו כלים. והיו הגוים מכחישים גבורותיו רק אסתירה פני מהם ואעזבם אל המקרים. ואראה מה אחריתם. כי ידעתי שיכלו מעצמם, גם מצד המקרה יען דור תהפכת המה ואין להם קיום בעצמותם, עז"א בנים לא אמון וקיום בם בעצמם.הם נגד ב' הרעות שהזכיר (פסוק טז). על הא' אמר:

[כא] הם קנאוני בלא אל. שבחרו זרים. על הב' אמר כעסוני בהבליהם ותועבותיהם. נגד הא' ואני אקניאם בלא עם שאבחר עם אחר, נגד הב' בגוי נבל אכעיסם. שיכעסו ממעשים המכוערים שיעשו הנבלים עמהם:

[כב] כי אש. מבאר הטעם מה שלא יענישם בפועל כפיו רק בהסתרת פנים לבד. (האי כי הוא מלשון אם כמו כי תראה חמור שונאך) כי אם אש אשר קדחה באפי עליהם תיקד עד שאול תחתית. ואורידנו למטה לעונשם עד שתאכל ארץ ויבלה וכו':

[כג] הנה אז אספה עלימו רעות עד שחצי אכלה בם בפעם אחד:

[כד] נגד טבעית רצונית בחירית. נגד טבעית:

מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי. נגד רצונית ושן בהמת וכו':

[כה] נגד בחיריית:

מחוץ תשכל חרב ומחדרים (תשכל) אימה. גם בחור גם בתולה וכו': כו (כו) ובאופן זה אמרתי אפאיהם. עד שישכחו בדורות הבאים מלב אנוש:

תורה אור אמרתי אפאיהם. שאכלה אפי בהם, והוא:

אשביתה מאנוש זכרם. לשפוט אותם כמדתם כשם ששכחו שם ה' ככה ישכיח שמם מבין העמים, ואם כי הבטיח ה' שלא יכלם ושיחזור ויביאם אל הארץ, אבל היו ראוים שידיחם בקצוי ארץ עד קץ הימין. כמו שעשה לעשרת השבטים, שאין יודע מקומם, ולא כן עשה ה' רק הפיצם בין העמים ושם ישראל מלאה פני תבל:

[כז] לולי. אך אם אענשם באופן זה:

כעס אויב אגור. שאם אשכך כעסי על ישראל יהיה לי כעס אחר של האויב:

פן ינכרו צרימו שינכרו את הכח הזה מבעליו ליחסו להם לעצמם ויתלו הדבר או בכחם הגדול שעז"א פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' וגו':

[כח] או בחלישת כח ישראל וחסרון עצתם ותבונתם. שיאמרו כי ישראל גוי אבד עצות המה:

[כט] ובאמת לו חכמו האומות ישכילו זאת שאינו במקרה. יבינו לאחריתם של ישראל (מ"ש אראה מה אחריתם) שאינו במקרה:

[ל] והיה להם לאמר:

איכה אפשר שירדוף אחד אלף מישראל:

אם לא כי צורם מכרם וגם הסגירם (יל"פ ותחלה ושנים מישראל יניסו רבבה מן האומות):

[לא] כי לא כן היה ראוי שיאמרו האומות:

כי צורם של ישראל הוא לא כצורנו של האומות שישתוק על חטא רק מעניש לחוטא בו:

ואיבינו הם ישראל. פלילים וחוטאים (לשון והוא עון פלילי):

[לב] כי מגפן. כ"ז היו אומרים האומות גפן ישראל הוא מגפן של סדום והפירות שנשא הם הם לישראל אשכלות מרורות והיין הוא חמת תנינים. ע"כ מה שראוי לאמר לאומות אם חכמו ישכילו זאת:

תורה אור חמת תנינם יינם. המשפט שיוציאו עפ"י הנימוסים ההם הוא קשה כחמת תנינים:

וראש פתנים אכזר. ירמז שאלה אשר על ידם יקוים המשפט יתנהגו בהנשפטים באכזריות כפתן אכזר שבנחשים:

אבל אחר שהאומות לא יאמרו כן רק יאמרו ידנו רמה לכן לא יכלתי להעיר חמתי, רק הלא הוא מוסב על אש קדחה באפי, הכעס שלי כמוס עמדי חתום. ולא אורידנו עד שאול תחתית:

[לד] ומ"מ אף שלא אענישנו בפועל:

לי נקם ותשלומין להם ע"י הסתרת פנים לבד:

לעת תמוט רגלם. מעצמם כשאין משגיח עליהם כי קרוב יום אידם:

[לו] כי ידין ה' עמו. לעשות בהם משפט:

ועל עבדיו שחטאו בו. יתנחם (לשון הוי אנחם מצרי) ע"י שיראה כי אזלת יד. חזקתם מעצמו:

ואפס עצור ועזוב. העצורים בגלות והעזובים מהשגחה יהיו אפס מעצמם:

[לז] ואמר. אז יאמר ישראל איה האלילים שעבדו וחסו בהם:

[לח] אחר שהאלילים האלה חלב זבחימו של ישראל יאכלו לפי דעתם, א"כ יקומו ויעזרוכם:

[לט] ראו עתה והכירו כי רק אני אני הוא . הגם שהיה העונש בהסתרת פנים, אני הוא העושה

[מ] מבאר אף שלא אענישם בפועל רק ע"י סילוק השגחה מ"מ ג"כ:

כי אשא אל שמים ידי. שאסלק יד העונש מן הארץ בל אכם בידי בעצמי, רק אסתיר פנים לבד:

ואמרתי הלא חי אנכי לעולם ואיני צריך למהר להעניש תכף. כי יש חזון למועד:

[מא] תדעו כי גם אם שנותי ואכפיל ברק חרבי לבל תבריק ובל תהיה חדודה ושנונה:

ותאחז במשפט ידי. לאחוז את המשפט בל ירד למטה ובל אעניש בידים, מ"מ אשיב נקם לצרי וכו' וכו':

תורה אור אשכיר חצי מדם וגו'. עד מראש פרעות אויב. ונעשה הריסה בעולם השפל, והתבוננו שברגע שאני מקיים את עולם העליון אז אני עושה הפסד וכליון בעולם השפל. ומזה תבינו כי התהפכות המדות אינם מצדי רק מצד המקבלים, לכן אל תתפלאו מדבר ישראל כי אתנהג עמהם לפי מעשיהם: ובאופן אחר יש לפרש מן כי אשא אל שמים ידי וגו' עד מראש פרעות אויב עפ"י הקדמה. שיש הבדל בין עונש ישראל בחטאם ובין העונש שיעשה ה' לשונאי ישראל בזה. א) בעונש ישראל לא הזכיר משפט. ב) שלא בא שבועה על גזר דינם. ג) שלא נזכר חרבו של הקב"ה רק מחוץ תשכל חרב שהוא חרב האויב. ד) שהעונשים היו ע"י אחרים, ולא מידו של השי"ת זולת החצים. ולפי המליצה המה רק מכחו ולא מידו. ה) שבכלם נרמז שהקל בהם, ועונש שונאי ישראל הוא להפך. א) שיזכר בו משפט. ב) שנשבע ה' בחייו לקיים דבריו. ג) שהזכיר חרב של הקב"ה. ד) שה' יעשה בעצמו משפטם. ה) שלא זכר צד הקל, וכה יתפרשו הכתובים:

וירא ה' וינאץ וגו' ויאמר אסתירה פני מהם. ולא הזכיר שיביאם במשפט:

כי אש קדחה באפי וגו' ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. שכלה חמתו בהארץ כמ"ש (לעיל כט כו) ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה:

אספה עלימו רעות. כאלו מאתו לא תצא הרעות רק יאסף מאחרים. להקל בענשם:

חצי אף שהם עונשים ע"ד המליצה שיביא בעצמו, אבל לא בעצם ידו וגם אכלה בם. ר"ל שיבלעו בהם וחץ הנבלע לפעמים לא יזיק וגם הנבלעים לא יזרוק בהם עוד. והכוונה שהעונשים שהביא ה' בעצמו לא יביאם פעמים רבות, ויפרש הרעות שיאסף:

מזי רעב. מחוסר לחם:

ולחמי רשף מיני חליים וקדחת בגוף:

וקטב מרירי. קלקול האויר:

ושן בהמות וגו' עם חמת זוחלי עפר עונשים על ידי בעלי חיים שאינם בעלי בחירה שבנקל להנצל מהם:

מחוץ תשכל חרב. אף שהוא עונש ע"י בעלי בחירה שקשה מאשר ע"י אינם בעלי בחירה אבל רק מבחוץ, וינצל בהחבא. ומחדרים רק אימה אבל לא מות. גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה הוא כאילו כתיב גם יונק גם איש שיבה. שלפי הפשט יורה שעל הרוב חסו עליהם. רק במקרה לא חסו גם על אלה. ועתה יפרש עונש שיביא על שונאי ישראל. כי אשא אל שמים ידי לשון שבועה. ואמרתי חי אנכי לעולם שנשבע ה' בחייו. אם שנותי ברק חרבי כשאשנן חרבי שיהיה לו ברק. והמליצה בזה כי כל עת שהיה מתוח דין ה' על ישראל לא השתמש בחרבו. וכאילו העלתה חלודה, ועתה כשירצה ה' לקיים משפטו ע"י החרב ישנן אותה. ומדרך השופטים שטרם ישבו למשפט יכינו האמצעים שע"י יקוים מעשה המשפט. וכן אמר כאן שישנן חרבו ואחרי כן ותאחז במשפט ידי. הרי שיש בגזר דינם שבועה ומשפט. ולכן יתקיים באין חסד ורחמים:

אשיב נקם לצרי שהמשפט על עלבון ישראל יהיה על דרך נקמה ובעצמו:

ולמשנאי אשלם אשר עשו נגד ה' ישפטם בדרך תשלומין כגמול ידם לא בדרך נקמה אבל בעצמו ישלם להם:

אשכיר חצי מדם כשאענישם ע"י חצים. עונשם הבא מכחי. לא כבעונש ישראל שכלה בהם החצים. אלא ילכו בגופם מעבר אל עבר ויבלע בהם הדם. עד שלא יהיה ניכר ויהיו ראוים לזרוק בהם הרבה פעמים. והוא ע"ד המליצה שישתו החצים את דמם הרבה פעמים כאדם שמרוב שתיתו נעשה שכור:

וחרבי תאכל בשר שע"י ההכאה יתחדד עוד יותר ע"ד המליצה כאדם שנתחזק ע"י אכילה:

מדם חלל ושביה יסוב על אשכיר חצי מדם שהחצים יעשו בהם הרג או פצע שיתמסרו עי"ז בשביה:

מראש פרעות אויב. יסוב על וחרבי תאכל בשר שהבשר יהיה מראשי הגבורים שעי"ז יעשה פרעות בהאויב:

[מג] סיים מ"מ אחר שלא העניש בידים. והגוים נהגו בהם מנהג, הנה גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:

הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום. ולא יתנהג עמהם שיענישם בהסתרת פנים כישראל רק ונקם ישיב בעצמו לצריו. ובזה וכפר בין אדמתו מה שעשו האומות לאדמת הקדש ובין עמו מה שעשו לעמו:

תורה אור ויבא משה וגו' כבר נאמר לעיל וידבר משה וגו' את דברי השירה הזאת עד תמם. ויובן עפי"ז שהשירה בכללותה אחת היא ספר תולדות ישראל מאברהם עד שישובו לאדמתם, ובפרטיותה נחלקת לששה פרקים שסימנם האזי"ו ל"ך שכל אחד כולל ענין אחד. א) עדות השמים והארץ עם המאמר המצורף לזה ומתחיל האזינו עד זכור. ב) חסדי ה' שעשה לישראל עד העת ההיא. ויתחיל מן זכור עד ירכיבהו. ג) הטובות שיעשה להם ה' בעתיד. ומתחיל מן ירכיבהו עד וישמן ישרון. ד) שמרוב טובה יסורו מדרכי ה'. והעונש שיבא עליהם. ויתחיל מן וישמן ישרון עד לולי כעס אויב. או עד לו חכמו. ה) ידבר מהגוי שיגלו בנ"י שמה. מן לולי כעס אויב או מן לו חכמו עד כי ידין ה' עמו. ו) מה שיהיה באחרית הימים עם ישראל ועם אלה שעשו רעה לישראל. וטבע האדם שדבר חדש יוקבע בלבו ביותר. לכן אמר תחלה השירה כלה בלא הפסק ונקבעה בלבם בכללה. ואחר כן שנה להם והפסיק בין הפרקים. ובאר כל הענינים והסודות שבכל פרק ופרק. ולכן נאמר לעיל את דברי השירה הזאת עד תמם שיורה שלא הפסיק בה וכאן אמר כל דברי השירה. שיורה כל מה שנכלל ונרמז בה. ואחר ששנה להם כנ"ל. אמר להם עוד פעם שלישית וז"ש הוא שמלבד הנ"ל אמר עוד הוא בעצמו, ואח"כ והושע בן נון ובכולל שמעו בפרסום ארבעה פעמים. כדאיתא (במס' עירובין נ"ד) שכך היה סדר משנה ארבעה פעמים. מלבד מה שנאמר ויכתוב משה את השירה וילמדה את בנ"י שהוראתה שצוה שילמדו בינם לבין עצמם עד שיהיה שגור בפיהם. ומה שאמר כאן ויבא משה וגו' וידבר, ולעיל אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואח"כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל. יובן עפ"י מ"ש לעיל שמה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא, הכוונה שאם יצא עוד ממחנה לויה לא ישוב שמה אלא ילך למקום הנועד ולכן כל עת שלא אמר לו ה' עלה אל הר העברים לא היה יכול לבא למחנה ישראל, וחז"ל אמרו שבאותו היום נגנזו החצוצרות והיה צריך להקהילם ע"י שלוחים ולא רצה לקחת לו הגדולה לאסוף אליו כל ישראל ע"י שלוחים. לכן קרא רק להזקנים והשוטרים. ובראות העם הדבר החדש נקהלו כלם ואמר להם השירה וכנ"ל, וכשאמר ה' אליו עלה אל הר העברים בא אל מחנה ישראל ואמר להם השירה כנ"ל והמוסר שאחר השירה, וזאת הברכה ועלה אל הר העברים:

תורה אור ויכל משה וגו' ויאמר אלהם שימו לבבכם וגו' כתבנו לעיל שלשון שימה הוראתו שיהיה מסודר בלבם. ואף שנאמר ואכל ושבע ודשן אז ופנה וגו' וכמבואר (בשופטים ב) שרק בני דור הבאים לארץ התחילו להור מדרך ה' וא"כ בהשקפה לא היתה השירה נחוצה לדור באי הארץ, אבל אשר תצום שתזהרו ותזרזו את בניכם לשמור מלעבור על מצות ל"ת ולעשות לקיים מ"ע את כל דברי התורה הזאת דברי המוסר והמדות שבה:

תורה אור כי לא דבר רק הוא מכם לא תאמרו כי אין נוגע לנו רק לבנינו. לא כן שנוגע לכם בעצמכם, כי הוא חייכם כבר כתבנו שקיום התורה הוא החיים. וללמד ולזרז את הבנים הוא אחד מחלקי התורה וכבר שבח הכתוב (בראשית יח יט) את אברהם, כי ידעתיו וגו' למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' ושמרו דרך ה' וגו'. ובזה שתזרזו את בניכם תקיימו חלק אחד מהתורה ותהיו קיימים באיש כנ"ל. וגם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וגו' שתועלת השירה היא שלא יסורו הבנים מאחרי ה' וכשיסורו יחזרו בתשובה וישובו לאדמתן. וזה נוגע לכם שעי"ז תהיו אתם קיימים במין שקיום במין לבני ישראל הוא רק שישבו בארץ ויקיימו שם את התורה:

תורה אור וידבר ה' אל משה וגו' עלה. צוה שיעלה אל הר העברים ויתקן ג' דברים. א) שיראה את הארץ. ב) שימות שם. ג) שמשם יגנז ולא יתעסקו ישראל בקבורתו:

תורה אור ומת בהר וגו' שתמות שם. והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך ונו' ויאסף אל עמיו שלא עסקו בני ישראל בקבורתו:

תורה אור על אשר מעלתם בי שמעלתם בשליחות. שלא עשיתם כאשר אמרתי לכם. והוא ענין חלול השם שאינו מתכפר רק ע"י מיתה (כדאיתא ביומא פ"ו) על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שאלו עשיתם כאשר צויתי אתכם היה מתקדש שם שמים על ידכם. ובטלתם קדוש שמי ברבים. לכן לא יתקדש שמי על ידכם בהתעסקות ישראל בקבורתכם שהעסק בקבורת הצדיקים הוא קדוש השם כדאיתא (כתובות קד) שיצאה בת קול ואמרה מאן דהוי באשכבתיה דרבי הוא מזומן לחיי העולם הבא: