דברים לב, יא

כנשר יעיר קנו. ניהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו, בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו, ויהא בהם כח לקבלו:

יעיר קנו. יעורר בניו:

על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקדוש ברוך הוא (איוב לז, כג) שדי לא מצאנהו שגיא כח, כשבא לתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר (לקמן לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש, (חבקוק ג, ג) אלוה מתימן יבא, זו רוח רביעית:

יפרש כנפיו יקחהו. כשבא לטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקדוש ברוך הוא (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד (שמות יד, יט. כ) ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו':

כְּנִשְׁרָא דִמְחִישׁ לְקִנֵהּ עַל בְּנוֹהִי מִתְחוֹפֵף פָּרִיס גַדְפּוֹהִי מְקַבֶּלְהוֹן מְנַטֶלְהוֹן עַל תְּקוֹף אֵבָרוֹהִי

הֵיךְ נִישְׁרָא דִמְעוֹרֵר וּמֵחִישׁ לְשַׁרְכַפְתֵּיהּ וְעַל חָסִילוֹי מְחוֹפֵף כְּדֵין שְׁכִינְתֵּיהּ מְעוֹרֵר לְמַשִׁירְיַתְהוֹן דְיִשְרָאֵל וְחָפָא עֲלֵיהוֹן טוֹל שְׁכִינְתֵּיהּ וְהֵיכְמָא דְנִישְׁרָא פָּרִיס גַדְפוֹי עַל בְּנוֹי וְטָעִין יַתְהוֹן וְסָבִיל יַתְהוֹן עַל אֵיבָרוֹי כְּדֵין טַעֲנִינוּן וְסַבְלִינוּן וְאַשְׁרִינוּן עַל תְּקוֹף כָּרְכֵי אַרְעָא דְיִשְרָאֵל

כְּנִישְׁרָא דְמֵעִיר עַל קִינֵיהּ וְעַל גוֹזָלוֹי הוּא מְחַסְחַף פְּרָס כַּנְפוֹי וְטָעַן יַתְהוֹן וּסְבַל יַתְהוֹן עַל תְּקוֹף אֶבְרוֹי:

כנשר יעיר קנו. פועל יוצא והטעם שיוליכם ממקום אל מקום:

גוזליו. הם הקטנים וכן ותור וגוזל ומלת גוזל שם כלל עם שם כנוי האפרוחים כמו צפור:

ירחף. בנסעם מגזרת מרחפת וכן הענן עליהם בנסעם:

יפרש כנפיו יקחהו. יקח כל גוזל וגוזל עד שישאהו על אברתו כי אין בו כח לעוף וזה פירושו. רק פי' על כנפי נשרים דבק עם ואביא אתכם אלי והטעם שיצאו ביד רמה ובאו במהרה אל הר סיני כטעם מי אלה כעב תעופינה:

יעיר קנו - מעירו ומנענען ממקומו. לשאתו על אברתו. כמו: העירותי מצפון ויאת. הנני מעיר עליכם - כשמביאו ממקום למקום קורא אותו לשון הערה.

כנשר יעיר קנו. יהי רצון שכמו שחשב לעשות בסיני לולי חטאו בעגל יעשה לעתיד וקבל האל ית' תפלתו אז כאמרו אשרקם להם ואקבצם כי פדיתים:

על גוזליו ירחף. כאמרו הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים ניסי והביאו בניך בחצן:

יפרוש כנפיו יקחהו. כאמרו ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל:

ישאהו על אברתו. כאמרו מי אלה כעב תעופינה:

כנשר יעיר קנו. המשיל הכבוד לנשר שהוא מלך על כל העופות, כן הכבוד מלך על השכלים הנפרדים הנרמזים בפסוק (בראשית ב׳:י׳) ומשם יפרד, וכשם שהנשר לוקח גוזליו ונושאם על אברתו ומנחה אותם ממקום למקום, כן ה' בדד ינחנו, כלומר לישראל לבדו, ואין עמו שותף אל נכר מכל הנפרדים שרי מעלה, וכענין שכתוב (תהילים ע״ג:כ״ה) מי לי בשמים, אלא אתה, לא מלאך ושרף ולא כוכב ומזל, ועמך לא חפצתי אחר בארץ. ועוד כשם שהנשר מתחדש מזמן לזמן וכענין שכתוב (ישעיהו מ׳:ל״א) יעלו אבר כנשרים, (תהילים ק״ג:ה׳) תתחדש כנשר נעוריכי, כן הכבוד מתחדש בבוא השפע אליו מלמעלה אחר שנפסק ממנו בחטאת ישראל.

כנשר יעיר קנו. שהוא מעורר ומחופף אצלם והן קופצין עליו ואז אין להם לירא משום דבר מלמעלה שאין עוף פורח לעיל מהם וגם אין להם לירא מחצים שזורקין בני אדם שהיא מגינה עליהם אבל שאר העופות אין די להם ללוקחם עליהם לפי שהם יראים מהעופות הפורחים עליהם וצריכים ללקחם בין רגליהם וכן ישראל כל כך מוקפין ביחד בענני כבוד ואין להם לירא משום צד וא"ת למה אמר יעקב חבל נחלתו יותר מאברהם ויצחק ויש להשיב כנשר שהוא רחמני על בניו שהוא אומר יגיע בי החץ ולא בבני וזש"ה כרחם אב על בנים וזהו יעקב כד"א והאכלתיך נחלת יעקב אביך שהרי אברהם נמצא אכזרי שרצה לשחוט את בנו ולא רצה להתפלל עליו וכן יצחק רצה לקלל את יעקב ויעקב שרחמיו על בניו ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר לסייעו:

כנשר יעיר קנו. שהנשר רוצה לטלטל גוזליו ממקום למקום אינו נושאם כי אם על כנפיו שאינו ירא שעוף יעוף עליו ולכך כשהוא רוצה לנשאם מעירן ומעמידן על רגליהן כדי שיקפצו על כנפיו:

על גוזליו ירחף. ומעופף אצלם עליהם סמוך להם. כמו נצבים עליו. כדי שיקפצו. וכשהוא קופץ פורש כנפיו ומקבלו ולוקחו ונשאו ואז אינו ירא לא מחץ הבא לו מלמטה ולא מעוף שיבא לו מלמעלה. שהוא מגביה ליעוף יותר מכולם. ונושא כל אפרוחים יחד על כנפיו. אבל שאר עופות נושאין גוזלים בין רגליהם ויש לירא מן החיצים. וגם אינו נושא אלא אחד אחד ויש לירא מן הנשארים בקן. ואומ' כנשר יעיר קנו. ואין גוזליו יריאים כלום מכל צד:

כנשר יעיר קנו נ"ל שהוא מלשון ותער כדה אל השוקת כמו הנשר שמריק קנו כשרוצה ללמד לגוזליו לרחף ועם גוזליו ירחף ותדע איך מלמד אותם שיפרוש כנפיו יקחהו וישאהו על אברתו ללמדו לעוף כן השי"ת למד אתכם לרחף ולעוף לצאת ממצרים שלא הייתם יכולים לצאת משם עם בעל פעור כילד שאינו יודע לצאת וללכת ממקום שמניחים אותו וכי ה' בדד ינחנו כלומר נהלם לדרכם ולמד להם בלא עזר אל נכר או ירצה ה' בדד ינחנו כשאין עם ישראל אל נכר. ואחר שסיים זה החלק הטובות שעשה להם במדבר הזכיר החלק הג' הטובות שעשה עמהם בארץ ישראל והתחיל ירכיבהו על במותי ארץ שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות והכוונה שאע"פ שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות והיא ארץ הרים וגבעות ואינה ארץ שדות עכ"ז ויאכל תנובות שדי ואע"פ שכולה סלעים ויניקהו דבש גם מן הסלע ושמן גם מחלמיש צור וכן מן ההרים חמאת בקר וענבים שנראה העסיס כדם כ"כ הוא טוב וחזק. וישמן ישורון ויבעט שאמרו כחנו ועוצם ידינו עשה השומן ועבית וכסית לומר שהוא מהשגחת הקב"ה וישכח לומר שאלוה עשהו לזה השומן. וינבל וכו' פי' אמרו שהקב"ה אינו עושה טוב ושאין טוב יורד מלמעלה ואינו נדיב וזהו הפך האמת כמו שאומר בסמים לביים ולא די זה אלא שאומרים שהע"ז נתן להם זה שנא' ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים חדלנו כל ולז"א יקניאוהו בזרים:

כנשר יעיר קנו. רז״ל (ספרי) דרשו מה שדרשו בו, (עיין רש״י ז״ל) וחוץ מדבריהם יתבאר על דרך אמרם ז״ל (ויקרא רבה יז:ד) כי כשישראל עוברים רצונו אין בעל הדין נוגע בנפשות תחלה אלא מתחיל להעירו בנגעי בתים אחר כך בנגעי בגדים וכו׳, והוא מאמר ״כנשר יעיר קנו״ כמו כן ה׳ מעורר בניו, גם מעוררם כפי היכלת שיוכלו עמוד בו, כאמרם ז״ל (בראשית רבה נה:ב) שאין ה׳ מנסה האדם אלא בשעור שיוכל לסבול.

ואמרו ״יפרש כנפיו״ וגו׳, על דרך אמרם (ספרי דברים ג,כט) ימינו פשוטה לקבל שבים, שאם על ידי הערה שיעיר ה׳ לישראל יתעוררו לשוב בתשובה, תכף ימינו פשוטה. ואמר ״יפרש״ לעתיד, זה שיעורה, טעם שיפרש כנפיו מעיקרא הוא בשביל שיקחהו לאיש ישראל החוזר בתשובה, שזולת זה לא היה פורש כנפיו.

ישאהו על אברתו – ואמרו ״ישאהו״ וגו׳, על דרך אמרם זכרונם לברכה (תיקוני זוהר תיקון ע קלא.) בפסוק (קהלת י:כ) ״ובעל כנפים יגיד דבר״, כי יש כת אחת של מלאכים שנקראים בעלי כנפים, ושרותם היא שכל דבור טוב וברכת ה׳ היוצאת מפי איש יהודי ישאוה כנפיהם, והוא אמרו ״ישאהו על אברתו״, פרוש ישא הבא ממנו מהטוב.

כנשר וגו׳. עתה מבאר היאך נקרא הקב״ה עשך. ומשמעות עשיה ביארנו כ״פ תקון והעמדה על צורת הדבר. והנה הנשר דרכו להעמיד אפרוחיו על צורת נשר המיוחדת לו כמו כל אם המעמדת ילדיה על צורתם. והנשר צורתו המיוחדת הוא לעוף בשמים ע״כ דרכו כאשר הוא וגוזליו רחוק מן הקן. ובשעה שמתעורר לשוב לקנו עם גוזליו. אע״ג שהיה אפשר לו להלוך עמהם ברגל או לפרוח עמהם קרוב לארץ. והיה מקבל את גוזליו על ראש מטות כנפיו שהרי אין לו לחוש שמא יפלו אחרי שהוא סמוך לארץ. אבל מ״מ הנשר אינו עושה כן. אלא פורש כנפיו הרחבים ומעלם על אברתו הסמוך לגופו משום שמעופף למעלה מן הארץ הרבה וחושש שמא יפלו בעופפו עמם למעלה מן הארץ הרבה והוא עושה כן כדי להעמידם על צורתם לעוף בשמים וזהו דבר הכתוב כנשר יעיר קנו לילך לקנו:

על גוזליו ירחף. והוא עם גוזליו ומרחף עליהם. הלא יפרוש כנפיו. למרחב:

יקחהו ישאהו על אברתו. ולא על קצה כנפיו וסמוך לארץ. כך עשה הקב״ה בשעה שהעיר רצונו להוציא את ישראל ממצרים ולהביאם לארצם. לא העבירם דרך ארץ פלשתים הסמוכה. אלא

[יא] והוליכו לישוב כנשר. שברחמיו בל יתבהלו גוזליו שעוף אחר בא לקנם יעיר קנו. תחלה ואח"כ ירחף באברתו ואח"כ יקחם על הנוצה וישאם על האבר. עי' ש"נ:

פ מכאן והלאה חר לספר הטובות שעש' להם מעת צאתם ממצרים והם שכחו את הכל:

צ פי' שוכה ענך עצים:

ק רש" אומר כן וה"פ שדי דהיינו הקב"ה לא מצאנוהו שגיא כח ר"ל דאע"ג דהוא שגיא דהיינו חק לא נוהג בכח עם הבריות:

ר מסיני בא אינו מן מנין ד' רוחות אלא שיצא מסיני לקראת ישראל ואלו הן הד' רוחות וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש אלוה מתימן יבוא ויש מקשים והא רש"י פי' לעיל קרא וזרח משעיר למו וגו' על העו"א שלא רצו לקבל עליהם את התורה וכ"פ רש"י לקמן בפ' וזאת הברכה וכאן פי' הקרא לד' רוחות העולם וי"ל דתרווייהו איתנייהו ביה לד' רוחות לחוד נכתב הקרא א"כ קשה למה קרא שמות הרוחות בשמות אלו מה שלא קרא ד' רוחות העולם בשמות אלו בכל התורה כולה אלא ע"כ צ"ל דקאי נמי על העו"א ואלו לעו"א לחוד הוה אתי למה לא הזכירן בשמותן בהדיא אלא ע"כ תרווייהו איתנייהו ביה ולעיל בפסו' ימצאהו שמספר בשבחן של ישראל מביא הטעם שדרשו על העו"א שלא רצו לקבל התורה ובפסוק כנשר יעיר קנו שבא לספר בטובתו של מקום שהיטיב לישראל מביא טעם השני: