דברים לב, מד

הוא והושע בן נון. שבת של דיוזגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתרגמן ליהושע, שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו:

וַאֲתָא מֹשֶׁה וּמַלִּיל יָת כָּל פִּתְגָמֵי תֻשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם עַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן

וְאָתָא משֶׁה מִן מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וּמַלֵיל יַת כָּל פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא בְּמִשְׁמָעֵיהוֹן דְעַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן

וַאֲתָא משֶׁה וּמַלֵיל יַת כָּל שְׁבַח פִּתְגָמֵי שִׁירָתָא הֲדָא בְּמִשְׁמָעֵיהוֹן דְעַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן:

ויבא משה. להורות כי אחר שהלך אל כל שבט ושבט וציום בבואו אל אהל מועד ושם נקהלו אליו כל בני ישראל אז דבר השירה הזאת:

הוא והושע בן נון. כמו אז ישיר משה ובני ישראל גם זאת להגדיל מעלת יהושע לעיני הכל. וקראו הכתוב הושע בשם שהיו כל ישראל יודעין אותו כי מי ידע שכנה שמו משה יהושע כי אם קריאי מועד לבדם ודרך הדרש ידועה:

הוא והושע בן נון - שהרי לשניהם צוה הקדוש ברוך הוא, כדכתיב: קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וגו'.

הוא והושע בן נון. הזכירו הכתוב עתה בשם שהיה לו מתחלה, שנאמר (במדבר יג) ויקרא משה להושע בן נון, ללמדך שאעפ"כ שנתמנה במקום משה לא הגיס דעתו כלל אבל היה משפיל עצמו כבתחלה, ולכן יקראנו הכתוב עתה באותו שם עצמו שהיה נקרא בו בתחלה כדי להורות על מעלתו.

ויבא משה וידבר וגו׳ הוא שנאמר למעלה וידבר משה באזני כל קהל ישראל וגו'.

הוא והושע בן נון שהרי לשניהם צוה הקב״ה כדכתיב קח את יהושע וכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל. והושע בן נון בתחלה כשנכנס להיות משרתו של משה קראו משה יהושע שכן דרך מלכים לשנות שם למשרתיהם כגון יוסף, דניאל חנניה מישאל ועזריה. ועכשיו כשנעשה מלך חזר לשמו הראשון ומכל מקום בכל המקרא קורהו יהושע לפי שהורגל בו כבר.

הוא והושע בן נון. שניהם צוה הקב"ה לכתוב התורה כדכתי' כתבו לכם את פרש' מלך וגם כתיב קרא את וכתב כאן והושע לפי שכשהיה משרת משה ע"ה היה נכון לקרותו כמו שקראו רבו ויקרא להושע בן נון יהושע ובכאן קורא אותו בשמו ובכל מקום קוראו יהושע לפי שהורגל בכך. כי מנגד תראה את הארץ שני דברים שאלת אעברה נא ואראה אעברה לא ינתן לך ואראה ינתן לך שלא אשיב פניך ריקם מן הכל:

הוא והושע בן נון. פרוש, היה עומד עמו, אבל הדבור לא דבר אלא משה כאמרו ״וידבר״, וכן אמר ה׳ ״ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם״ לשון יחיד אל משה. ואמרו ״והושע״ ולא אמר ״ויהושע״ כמו שקרא לו משה, לפי שתוספת היו״ד היא ליקר וגדולה כרמוז במאמר (במדבר יג:טז) ״ויקרא משה להושע״ וגו׳, וכשהשום הכתוב ואמר ״הוא והושע בן נון״ הסיר היו״ד, על דרך אמרו (ישעיהו י:טו) ״היתפאר הגרזן״ וגו׳:

הוא והושע בן נון. לפי שלא קראו יהושע כ"א על שם יה יושיעך מעצת מרגלים וכל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפלה זו וחזר וקראו הושע.

ויבא משה וגו׳ באזני העם. עמש״כ בס׳ שמות כ״ד ז׳ משמעות באזני העם שהוא הבנה בעמקות לגדולי ישראל. כך היה בשירה זו אמר שקרא בתורה באזני כל קהל ישראל בא עוד הפעם לא״מ ודבר באזני העם ענינים עמוקים שבה. וקיים בזה דבר ה׳ ושימה בפיהם כמש״כ לעיל:

והושע בן נון. כבר ביארנו לעיל ל״א כ׳ אשר יהושע לא נצטוה ע״ז כלל ורק משה קרא שירת האזינו בס״ת ואח״כ כשבא עוד לבאר להם וכבר כהה אורו ולא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו. ע״כ כשבא לבאר הי׳ יהושע עוזרו בשליחות משה. כדי להכין ולהשכיל לכל העם ומשום הכי כתיב כאן הושע ולא יהושע. משום שלא עשה זאת בשביל שהוא יהושע רבן של ישראל אלא בשביל שהוא הושע תלמידו של משה רבינו שנקרא הושע:

תורה אור ויבא משה וגו' כבר נאמר לעיל וידבר משה וגו' את דברי השירה הזאת עד תמם. ויובן עפי"ז שהשירה בכללותה אחת היא ספר תולדות ישראל מאברהם עד שישובו לאדמתם, ובפרטיותה נחלקת לששה פרקים שסימנם האזי"ו ל"ך שכל אחד כולל ענין אחד. א) עדות השמים והארץ עם המאמר המצורף לזה ומתחיל האזינו עד זכור. ב) חסדי ה' שעשה לישראל עד העת ההיא. ויתחיל מן זכור עד ירכיבהו. ג) הטובות שיעשה להם ה' בעתיד. ומתחיל מן ירכיבהו עד וישמן ישרון. ד) שמרוב טובה יסורו מדרכי ה'. והעונש שיבא עליהם. ויתחיל מן וישמן ישרון עד לולי כעס אויב. או עד לו חכמו. ה) ידבר מהגוי שיגלו בנ"י שמה. מן לולי כעס אויב או מן לו חכמו עד כי ידין ה' עמו. ו) מה שיהיה באחרית הימים עם ישראל ועם אלה שעשו רעה לישראל. וטבע האדם שדבר חדש יוקבע בלבו ביותר. לכן אמר תחלה השירה כלה בלא הפסק ונקבעה בלבם בכללה. ואחר כן שנה להם והפסיק בין הפרקים. ובאר כל הענינים והסודות שבכל פרק ופרק. ולכן נאמר לעיל את דברי השירה הזאת עד תמם שיורה שלא הפסיק בה וכאן אמר כל דברי השירה. שיורה כל מה שנכלל ונרמז בה. ואחר ששנה להם כנ"ל. אמר להם עוד פעם שלישית וז"ש הוא שמלבד הנ"ל אמר עוד הוא בעצמו, ואח"כ והושע בן נון ובכולל שמעו בפרסום ארבעה פעמים. כדאיתא (במס' עירובין נ"ד) שכך היה סדר משנה ארבעה פעמים. מלבד מה שנאמר ויכתוב משה את השירה וילמדה את בנ"י שהוראתה שצוה שילמדו בינם לבין עצמם עד שיהיה שגור בפיהם. ומה שאמר כאן ויבא משה וגו' וידבר, ולעיל אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואח"כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל. יובן עפ"י מ"ש לעיל שמה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא, הכוונה שאם יצא עוד ממחנה לויה לא ישוב שמה אלא ילך למקום הנועד ולכן כל עת שלא אמר לו ה' עלה אל הר העברים לא היה יכול לבא למחנה ישראל, וחז"ל אמרו שבאותו היום נגנזו החצוצרות והיה צריך להקהילם ע"י שלוחים ולא רצה לקחת לו הגדולה לאסוף אליו כל ישראל ע"י שלוחים. לכן קרא רק להזקנים והשוטרים. ובראות העם הדבר החדש נקהלו כלם ואמר להם השירה וכנ"ל, וכשאמר ה' אליו עלה אל הר העברים בא אל מחנה ישראל ואמר להם השירה כנ"ל והמוסר שאחר השירה, וזאת הברכה ועלה אל הר העברים:

י פירוש ב' מלות הן וכפל ל' הוא ופירוש של דיו וזוג הוא שניים, זוג הוא מתרגום בבלי ודיו הוא ל' יוני ורצונו לתרץ בזה דקשה לו אם משה דבר באזני העם שהוא היה מלכם ונשיא שלהם אבל יהושע מה ענינו בדבר הזה הרי הוא לא היה נשיא עליהם אלא אחר מיתת משה לזה קאמר שבת של דיוזגי וכו':

כ כלו' שהתורה מעידה עליו שאל זחה דעתו עליו ולכך קוראו הושע ולא יהושע ומלת זחה פי' גבה לב וגס הרוח:

ויבא משה וידבר וגו' עד וידבר ה' אל משה וגו'. דעתי הוא שמשה רבינו דבר השירה הזאת שלש פעמים כי בראשונה למדה לאנשים מבני ישראל שנמצאו אצלו מיד כשבאתהו הנבואה. ועל הפעם הזאת נאמר בפרשת וילך ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל שלמדה לאותם שנמצאו שם לא לכל העם ולכן לא אמר שם לכל בני ישראל:

הפעם השנית למדה לזקנים ולשוטרים שצוה ללויים שיקראו' ואז למד אותה אליה'. וזהו שאמר שם הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברי' האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ וגו'. ושם כתוב וידבר משה באזני כל קהל ישראל את כל דברי השירה הזאת עד תומם. וקהל ישראל הנזכר שם הם הקהל אשר צוה להקהיל שהם הזקנים והשוטרי' לא העם:

הפעם השלישית דבר את השירה אל העם בכללו כי קבצם להשמיעה לכלם ועל הפעם הזאת אמר כאן ויבא משה וידבר את דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון כי נשתתף עמו בחייו בזה כדי שהעם יחשבוהו בעיניהם ואמנם אמרו ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל שהוא העם שזכר. אז אמר להם שימו לבבכם לכל הדברי' וגלה הכתוב הזה כי בלמידת השירה פעמי' היה יהושע עוזר למשה. אמנם אחרי תשלום השירה באותם הדברי' שנזכרו אחריה לא נכנס יהושע כי משה בלבד אמרם ליוקר מהות' וסדר'. ולפי שהיה הדבור השלישי הזה אל העם בכלל אמר אל כל ישראל ולא אמר לבני ישראל כמו שאמר למעלה בפעם הראשונה שזכרתי. ולהיות כלל העם רב ועצום היה צריך יהושע שמה להיות תורגמן ומשמיע הדברים כי לא יספיק משה לבדו להשמיע' ולכן קראו כאן הושע בן נון ולא יהושע להגיד שתמיד היה לפני משה כאשר היה באמנה אתו ובשרתו אותו שהיה נקרא אז הושע בן נון. והותר בזה הספק הי"ג:

והנה באמרו שימו לבבכם לכל הדברים וגו'. אחשוב שכוון בו שתי כונות אמתיות:

האחת שאמר אליהם ראוי שתשימו לבבכם לכל הדברים לא לבד לכללות הענין כי אם לכל הדברי' בפרטיות' לא בפנימיות הכונות וסודות' בלבד כי אם לכל מלה מהדברים אשר אנכי מעיד בכם היום רוצה לומר בשירה אשר זכר וקראם עדות להגיד שכמו שעדות העדי' ראוי שילקח כפי פשט דבריהם. ולא יעשה אדם בהם צורה. כאלו תאמר אם העד העיד שראובן הרג את שמעון. שתאמר אתה ר"ל שלא למד תורה או כדומה בצורה אחרת. ככה בדרכי השירה הזאת אין ראוי שתעשו צורות ותוציאו דברים לזולת הכונה אשר רצה בה כדי לעזוב חיצוניות הדברים ולקחת את פנימיות' וסודות'. אבל שתשמרו ותבינו אותם כפי פשוטם כעדו' העדי'. ולא לבד זה בשירה אבל ג"כ תצוו את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כפי פשוטי המצות ולא יעשו בהם צורות כדי לעזוב והשליך אחרי גוו פשטיות המאמרי' והמצות אין ראוי כן. כי אם שהחיצוני תשמרו ותעשו כמשמעו ופשוטו. ואת הפנימי יבינו החכמים כפי אמתתו. ונתן הסבה בזה באמרו כי לא דבר ריק הוא מכם ר"ל האומרים שיש בתורה דברים שהם בלבד משל לדבר אחר הכרחי אמתי לשתרחיקו המשל הבלתי מכוון לעצמו ותקחו את הנמשל. אבל צריך שתשימו לב לכל הדברים כקטן כגדול. כלם מכווני' לעצמם ואין בהם דבר ריק. והראיה שאינו דבר ריק מכם כי הוא חייכם ר"ל החיים הנפשיי'. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה בחיים הגופיי'. ואם החיים הנפשיי' והגופיי' וירושת הארץ תלויי' בזה אינו אם כן דבר ריק. ואמר זה בפרט על השירה לפי שבה היו חייהם והארכת ימיהם על האדמה:

והסבה השנית בפי' הכתובי' היא שמשה רבינו חשש שיאמרו ישראל אם הגזרה אמת החריצות שקר. ואם דברי השירה ויעודיה מחוייבים ועתידים להיות. מה בצע כי שמרנו משמרת ה' וכי נעשה מצותיו. ואם מפני זה אמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. והשימת לב היא שתצוו את בניכם לשמור את כל דברי התורה האלהית כדי שתנצלו מהעונשי' אשר יעדתי כי שמירת המצות ועשייתן אינו דבר ריק ובלתי מועיל מפני יעודי השירה. כי הידיעה האלהית לא תחייב הדברים אבל על כל פנים תשאיר טבע אפשרות' ואם אתם תשמרו המצות ותעשו אותם תחיו ולא תמותו בדבר וברעב ובחרב כמו שיעדתי בשירה ואם תשמעו בקול ה' תאריכו ימים על האדמה ולא בגלות אשר זכרתי בדברי השירה זאת. הנה אם כן שמירת המצות אינו דבר ריק מכם כי אתם בחיריי' ואינכם מוכרחי' עליהם. ואף שתאמרו שעל כל פנים יצאו היעודי' שהם לפעל הזהרו אתם שלא יהיה הדבר בימיכם ולא בימי בניכם. והנה התנצלו מזה בשמיעת התורה ושמירת המצות ויתקיימו היעודי' באורך הזמנים בדורות אחרים שיסורו מאחרי ה' ולכן אמר כאן אשר תצוום את בניכם ואמר כי לא דבר ריק הוא מכם. ואולי זאת היתה נחמתם של אותו דור הנכנס לארץ. רוצה לומ' ששלום ואמת יהיה בימיה' כי הם ישמרו את התורה וינצלו מזה והרעה תבא בדור האחרון ולכן למדו את השירה להיותה להם למוד ואזהרה רבה ואחז"ל במדבר רבה פרשת כ' לא דבר ריק הוא ואם הוא מכם. הבינו הדבר לשימת הלב שהוא הלמוד שצוה עליו שיזהרו בו. כי כל דברי התורה בארות עמוקי' ואין בהם דבר ריק אם לא לסכלות המעיינים וקוצר הבנת'. והותר בזה הספק הי"ד: