דברים לב, ו

הלי"י תגמלו זאת. לשון תמה, וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו לפרע מכם ושהטיב לכם בכל הטובות:

עם נבל. ששכחו את העשוי להם:

ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להטיב ולהרע:

הלא הוא אביך קנך. שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה:

הוא עשך. אמה באמות:

ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס וכן מכם כהנים מכם נביאים ומכם מלכים, כרך שהכל תלוי בו:

הָא קֳדָם יְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּךְ וְאַתְּ דִי לֵהּ הוּא עָבְדָךְ וְאַתְקְנָךְ

הַאֶפְשַׁר דִלְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְהַווֹן טִפְּשִׁין וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּכוֹן דִי קְנָא יַתְכוֹן הוּא בְּרָא יַתְכוֹן וְשַׁכְלֵיל יַתְכוֹן

הָא מִן קֳדָם יְיָ תִּגְמְלוּ הֲדָא אוּמָא טִפְּשָׁא וְלָא חַכִּימַיָא הֲלָא הוּא אֲבוּכוֹן דְבִשְׁמַיָא דִקְנָא יַתְכוֹן הוּא בְּרָא יַתְכוֹן וְשַׁכְלֵיל יַתְכוֹן:

עם נבל ולא חכם ששכחו הטוב שעשה להם ולא חכם להבין את הנולד שיש בידו להטיב ולהרע לשון רש"י (רש"י על דברים ל״ב:ו׳) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ל״ב:ו׳) תרגם עמא דקבילו אורייתא עשאו מן נבל תבל (שמות יח יח) שפירש בו מלאה תלאה יאמר עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים וכן אמר בגוי נבל (דברים ל״ב:כ״א) בעמא טפשא שנלאו להיות חכמים או בעלי דת ור"א אמר (אבן עזרא על דברים ל״ב:ו׳) נבל במעשה ולא חכם בלב ולפי דעתי העושה טובת חנם יקרא נדיב ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל והוא שאמר (ישעיהו לב ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א כה כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב ח) לבלתי עשות עמכם נבלה כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיהו א ל) כמו נופלת עליה ויקראו המתה נבלה שנפלה לארץ ומתה כמו שאמר (שופטים יד ח) לראות את מפלת האריה אם כן יאמר הכתוב הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל כענין שנאמר (איוב לה ו ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח הלא האל הוא אביך כי הולידך וגדלך והוא קנך ששמך קנין כי הוציאך מאין והיית יש וכל יש יש לו קנין כענין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב) וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד יט) כאשר פירשתיו והוא צור עשך ויכוננך כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב לא טו):

נבל. במעשיו:

ולא חכם. בלב והנה כלו חסר במחשבה ובמעשה:

אביך. בעבור שאמר שאינם בניו:

קנך. כטעם ה' קנני:

הוא עשך. תקנך:

ויכוננך. לקבל התיקון:

תגמלו זאת - בתמיה לעבוד אלהים אחרים.

קנך - קנה אותך. שפדאך מבית עבדים.

הלה' תגמלו זאת. אחר שכיון לתתכם עליונים על כל הגוים במקום ממלכת כהנים. האמנם ראוי שתגמלו לו זאת שתקלקלו מכוונתו לחלל את שם קדשו ולמנוע שלא ישיג את התכלית שכיון באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:

עם נבל. בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם:

ולא חכם. במדיניות להבין אחרית דבר מה יהיה המושג:

הלא הוא אביך קנך. לא אב טבעי הנותן מציאות מה במקרה אבל הוא אב רצוניי שנתן לך מציאות למען תהיה קנינו מוכן להשיג בך חפצו וסגולתו וזה כי הוא עשך לגוי כי לא היית גוי נחשב כלל:

ויכוננך. נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה:

עם נבל. ששכחו הטובה העשוי להם:

ולא חכם. שהוא רשע ואינו רוצה להתחכם ולראות את הנולד מה יהיה בסופו:

הלה' תגמלו זאת. שתשחיתו לאביכם שבשמים, והוא עשה לכם כמה חסדים כמו שמספר והולך. עוד נראה לי לפרש בפסוק הצור, כי לפי שהיה יום מותו היה מצדיק עליו את הדין ויאמר כי כל דרכיו משפט, כל דרכי השי"ת ואפילו המיתה אין בהם נפתל ועקש, אל אמונה, כלומר אחר שהמיתה בעוה"ז משפט אמונה הוא, כלומר נאמן הוא לשלם לו שכר בעולם הנשמות על צדקותיו אשר עשה כענין שכתוב (שמואל א כ״ו:כ״ג) וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו, וכתיב (תהלים פט) ועד בשחק נאמן סלה. ואין עול, כלומר נאמן ג"כ ליפרע להענישו על חטאו, זהו שאמר ואין עול כלומר אלו יענישנו בעולם הנשמות אין עול במשפטו. צדיק וישר הוא, צדיק בעולם התחיה וישר לעוה"ב שלאחר התחיה, ורמז לנו בכאן ארבע עולמות, העוה"ז ועולם הנשמות ועולם התחיה ועוה"ב שאחריו, וכבר ידעת כי הם רמוזים בפסוק אחד, הוא שכתוב (משלי ו׳:כ״ב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך לעולם הנשמות, והקיצות לתחית המתים, היא תשיחך לעוה"ב, כן דרשוהו רז"ל. גם כאן בפסוק הצור נרמז ארבעה עולמות הללו אשר נפש הצדיק מעותדת להם, ולפי פירוש זה מה נעים ונאה המנהג בכתוב הזה שהוא קבוע לצדוק הדין לאמרו על המת, כי כן אמרו אדון כל הנביאים על יום מותו והצדיק עליו את הדין. ועוד אפשר לומר כי הצדיק עליו את הדין בלשון הצור לפי שחטא בו והמרהו, כענין שכתוב (שמות י״ז:ו׳) הנני עומד לפניך שם על הצור, ואין דרכו של משה להזכיר בכל התורה כולה שמות התוקף והאדנות אלא שם הרחמים לבדו זולת בשני מקומות בתורה שהזכיר בהם יה, (שם טו) עזי וזמרת יה, (שם יז) כי יד על כס יה, אבל הזכיר עתה לשון הצור כי רצה לקלסו במה שחטא, וכענין שדרשו רז"ל אמר משה באז חטאתי (שם ה) ומאז באתי אל פרעה, באז אני מקלסו שנאמר (שם טו) אז ישיר משה.

ואם תשכיל עוד בפסוק זה תמצא בו רמז לשבע ספירות חכמה, תמים פעלו זה מדת החסד, כי כל דרכיו משפט זה מדת הגבורה, אל אמונה הוא האמת שהוא הקו האמצעי, ואין עול הוא הנצח שנאמר (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, צדיק הוא יסוד עולם, וישר הוא המלכות, ואמר הוא כדי לחבר וליחד הכל כאחד בלי פרוד.

שחת לו לא בניו מומם. כתב הרמב"ן ז"ל, שחת לו לעצמו, כי המום יקרא השחתה כענין שכתוב (ויקרא כ״ב:כ״ה) כי משחתם בהם מום בם, וקראן לא בניו כשם שקראן בעת הרצון בניו, ואחר שהאב צדיק וישר והבנים בהפך שהם דור עקש ופתלתל לכך לא בניו, ונכון הוא. אמנם מפני שמלת לא בטעם טרחא ומלת בניו דבקה למומם, על כן יתכן לפרש שחת לו לא, כי מה שהשחית ישראל לעצמו, הוא בהמרותם דבר הש"י, כענין (ישעיהו מ״ב:כ״ד) ולא אבו בדרכיו הלוך, כי כל מה שהיה משה מנהיגם ומדריכם בדרך הישר היו אומרין לא נעשה, וזהו שחת לו לא, שחת ישראל במלת לא, ולפי שקראן בניו (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם, הנה הסרוב וההשחתה הזו מום גדול להם שיהיו דור עקש ופתלתל.

הלה' תגמלו זאת עם נבל. שהלאו עצמן בקבלת התורה, וכן תרגום (שמות יח) נבול תבול מלאה תלאי. והוא דעת אונקלוס שאמר עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואם כן אין הלשון גנאי אלא מעלה יתרה.

והרמב"ן ז"ל כתב במלת נבל שהוא האיש המתנכר בחסד שעשה לו חברו, ואמר כי העושה טובה חנם נקרא נדיב והמשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שכתוב (ישעיה לב) לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו, ולכך אמר הכתוב בנבל הכרמלי (שמואל א כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ובזה אותו ואת שלוחיו, וזה טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב) לבלתי עשות עמכם נבלה, כי הם היו מלמדים זכות על מעשה השי"ת שהם במשפט, ואם יריע להם תראה נבלה, עד כאן.

ואמר הלוא הוא אביך, כלומר ששמך קנין כי הוציאך מאין ליש, וכל יש קנין, וזהו (משלי ח׳:כ״ב) ה' קנני ראשית דרכו וכן (בראשית י״ד:י״ט) קונה שמים וארץ, כלומר שברא שמים וארץ והוציאן יש מאין. אבל בבראשית רבה דרשו מלת קונה כמשמעו שקנאן מאחר, והוא החומר הראשון, וכבר הזכרתי זה בסדר לך לך והבאתי שם המדרש הזה. ונקרא הקב"ה אבינו כלפי הנפש כי הוא הולידה ונפחה באפנו, כשם שנקרא המוליד אב כלפי הגוף שהוליד אותו, והוא יתעלה האב העקרי הקיים והנצחי, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים כ״ז:י׳) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, וכן אמר ישעיה (ישעיהו ס״ג:ט״ז) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.

ודע כי מלת הלה' הה"א נכתבת לבדה והיא בפת"ח, ותחת הלמ"ד שו"א נח. והיה ראוי שיהיה נע כלמ"ד ליעקב, אבל אי אפשר לאדם לקרוא שני שואי"ן זה אחר זה ועל כן הוצרכנו להניח שו"א הלמ"ד כדי שיהיה השו"א של היו"ד נע ולא יסתתר נקוד שם האדון. והנה המלה זרה אין כמוה בכל המקרא. וכן אי אפשר להיות הלמ"ד בחיר"ק כלמ"ד ליהודה, כי יסתתר גם כן נקוד היו"ד של השם כשם שמסתתר בשמו של יהודה ועל כן הוצרך שתנקד המלה כן.

ויש לך להשכיל עוד כי הה"א הזאת הנכתבת לבדה היא רבתי מכ"ב אותיות גדולות שיש במקרא.

וע"ד הקבלה יתכן לומר כי תרמוז לה"א ראשונה שבשם. ופקח עיני שכלך ותראה איך הזכיר משה רבינו ע"ה ה"א זעירי בתחלת התורה וה"א רבתי בסוף התורה, לרמוז בזה כי ה"א זעירי ברא בכח ה"א רבתי ששם תשובת הנשמות, ועל זה רמז משה כן ביום מותו, וידוע לכל משכיל כי בזמן שישראל זכאין הם מוסיפין כח ושפע בשכינה, וכשהם חייבין הכח ההוא נפסק, ואז השכינה מאנה הנחם על בניה כי אינו השפע ההוא, ולכך יאמר הלה' תגמלו זאת, התרצו להפריש המדה הנקראת זאת מן הה"א הראשונה שבשם שלא תקבל שפע ממנו, ומזה אמר לו חכמו ישכילו זאת, כלומר ימשיכו ממקור החכמה והשכל למדת זאת, וזהו יבינו לאחריתם, ימשיכו הבינה אל האחרית ולא יפרידוה, הלא הוא אביך קנך הלא הה"א הראשונה שהוא קן העולם אביך קנך בסוד מצות שלוח הקן, ולשון קן שהוא היסוד הראשון בהוית העופות, וה"א אחרונה עשך כלשון (תהילים ק׳:ג׳) הוא עשנו ולא אנחנו, ומלת ויכוננך הכין אותך לקבל התקון.

וע"ד המדרש ויכוננך, כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו ממנו נביאיו ממנו חכמיו ממנו סופריו, וכן הוא אומר (זכריה י׳:ד׳) ממנו פנה ממנו יתד. שהרי פרעה לא מצא בכל חכמי מלכותו מי שיפתור לו חלומו אלא יוסף, וכן נבוכדנצר לא מצא בכל חכמי בבל אלא דניאל.

הלה׳ תגמלו זאת בתמיהה לעבוד יראה אחרת.

ולא חכם לא החכים כתרגומו ולא חכימו ומה שכולו קמץ היינו בשביל האתנחתא.

קנך לשון תקון ובריאה כמו הר זה קנתה ימינו.

עם נבל. ששכחו הטוב העשוי להם במצרים ולא חכם הוא שהוא רשע ואינו רוצה להתחכם ולראות הנולד מה יהיה בסופו:

הלה' תגמלו זאת. הזה גמול שתגמלו להק' על כל שטובות שעשה. וכי ראוי גמול רע למי שעשה טובה. אפי' לא היה בידו ליפרע מכם לא היה לכם להכעיסו מפני הטובות שגמל לכם. כמוה כגמול ידיו עשותם. כל שכן לו שיש לכם להשים לב שבידו ליפרע מכם:

עם נבל. כמו נבול תבול. לשון יגיעה. דמתרגמינן מילאה תילאי. והוא שם דבר. עם שיגעו בו להחזירן למוטב והוכיחו אות' כמה פעמים:

ולא חכם. פעל ולא החכים. ומה שהוא כולו קמץ מפני האתנחת'. ועל עניין זה תירג' אונקלו' ולא חכימו. ויש לפרש ולא חכם עדיין אינו חכם, אי נמי נבל ממש:

הלא הוא. כבר פיר' כדין כל הלא שבתורה שינון והה' תמוהה:

קנך. פ' רש"י לשון קניין ולשון קן. כמו ושים בסלע קנך, לשון תיקון. כמו קן קולמוסא וקן מגילתא דגיטין:

הוא עשך ויכננך. לשון תיקון וכן ורבותי' פירשו שברא באדם כונניות כונניו':

הליי תגמלו זאת וגו'. נבל הוא מין שנא' אמר נבל בלבו אין אלהים. ולפי שיש מינים מצד שחקרו בחכמה אמר ולא חכם:

הלא הוא אביך קנך הוא עשך לפי שאומר החכם שהאב הוא סבה מקרית לבן לז"א הלא הוא אביך העצמי וכיון שאתה מכבד לאב החומרי שהוא מקרי כ"ש לשי"ת שהוא סבה עצמית וז"ש ויכוננך שהאב מקרי אינו סבת קיום הבן אלא סבת יציאתו לאויר העולם או סבת הולדתו אבל הקב"ה הוא סבת קיומו או הכוונה לפי שהאב אינו עושה הבן רק שמזריע שנא' כי אבי ואמי עזבוני שאחר שמזריע זה הופך פניו לכאן וזו לכאן אלא שהקב"ה מאסף אותו לז"א הוא עשך ויכוננך או ירצה קנך שם לך קן כמו כי יקרא קן צפור כלומר נתן לך בתים מלאים כל טוב. ועד הנה הזכיר החסדים הכוללים שעשה השם ביצירתו אם המוחשים הנכרים לכל כחסדי האב עם הבן ולז"א הלא הוא אביך קנך כלומר שבראך כמו אל עליון קונה שמים וארץ ואם הבלתי נכרים אלא לחכמים היודעים חכמת הנתוח ותועלת האיברים וכנגד זה אמר ולא חכם כי אם חכמת היה לך להכיר כי הוא עשך ויכוננך כאמרם ז"ל מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם תתהפך א' מבני מעים ימות ואחר שסיים להזכיר החסדים הכוללים שעשה השי"ת עם ישראל מצד שהוא אדם שב להזכיר החסדים הפרטים שעשה עם ישראל על שאר האומות. ולפי שהאדם יודע הדבר בא' מג' דברים. הא' בראייה וא' משאר החושים. הב' בשכל שנתן לו הש"י שנתן בו המושכלות הראשונות. הג' בקבלת הזקנים. לחושים אמר זכור ימות עולם. לשכל בינו שנות דור ודור. לקבלה אמר שאל אביך וגו' אם הקבלה בהנחל עליון גוים והמשפחות אלו מאלו ונתן להם נחלה יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שהיו ע' נפש ויש ע' אומות בעולם ואז חלקם לע' שרים ולכם לקח לחלקו כי חלק ה' עמו ולהורות שההשגחה ג"כ היא פרטית חזר לומר יעקב חבל נחלתו ואם בחוש ימצאהו כלומר ימצא ישראל להקב"ה לכל מה שצריכים בארץ מדבר ואם בשכל יבוננהו ובשכל תראה מעלת האל והטוב שעשה לך. ולפי שהוא דרך שהאבות סובבים לו לעובדו שנאמר והנה תסובינה אלומותיכם עוד משגיחים בו מאד בכל ענייניו אמר כאן היה בהפך שהקב"ה סבב להם והשגיח בהם וז"ש יסובבנהו יבוננהו עוד יש למלך אנשי משמר לפניו ולאחריו לנצרו ובזה היה הפך יצרנהו כאישון עינו כאותו מעשה לא נקבר קלונימוס וכו' או ירצה סבב לישראל סביב למחנה שכינה בדגלים לד' רוחות העולם ולאיזה תכלית עשה כן לשיבינו ישראל שכוונת הקב"ה שיצרו להקב"ה כלומר למצותיו כמו ששומרים לאישון עיניהם שלכך צוה שיהיו סביב להם כאנשים שהם סביבות המלך לשומרו וכמו שהמלך נותן פרס לאותם ששומרים לו כן הקב"ה נתן להם פרס כי ספק צרכיהון וכן תרגם אונקלוס אשרינון סחור סחור לשכינתיה:

הלה׳ תגמלו זאת. אמר לשון גמול להעיר שבמקום שיגמלוהו טובות כעל כל אשר גמלם, הנה הם משלמים רעה תחת טובה.

עם נבל ולא חכם. ואין חכם הפכיות הנבל, לומר שהגם שיהיו עם נבל מטבעם, אם היו חכמים לא היו נבלים עם ה׳, כי הנבל יכיר שחושך מיושר אך למחסור ולא יהיה נבל.

והוא מה שגמר אומר ״הלוא הוא אביך״ וגו׳, סדר ארבע חלוקות: א׳ שהוא ברא את האדם, וכנגד זה אמר ״הוא אביך״. שנית, שקנה אותנו לעבדים במה שהוציאנו מיד פרעה והחיה אותנו במדבר והביא אותנו לארץ מלאה כל טוב, וכנגד זה אמר ״קנך״. ג׳ שתקן אותנו תקון מעלה ורם בתת שכינתו בתוכנו ונבא אותנו, וזה תקון גדול שעשה אותנו כלי ראוי לקבל הנבואה, וכנגד זה אמר ״עשך״, פרוש מעשה חדש מלבד הבריאה הרמוזה במאמר ״אביך״. ד׳ שתכן אותנו התכוננות הנצחי לזכות בו חיי עולם הבא שהוא העקר. והכונה בכל זה הוא שאין הנבל עושה נבלה עם גדר זה אם לא לצד היותו סכל, והוא אמרו ״נבל ולא חכם״.

הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו'. קישור פסוקים אלו עם הפסוקים הקודמים נ"ל על דרך שנאמר (איוב לה ו–ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. כאותו סדר שנזכרו שם נזכרו גם כאן כי קודם שנכנס עמהם בדברי תוכחה הניח להם הקדמה זו שלא יחשבו על ה' תועה לאמר שיש אל השי"ת נפקותא בדבר אם תעשה רע או טוב, ותחשוב לומר שהשי"ת תועלת עצמו דורש לדחות מעליו הנזק המגיע לו מן פשעיך, ולקרב אליו התועלת הנמשך לו מן קיום המצות, עז"א שאתה טועה בשניהם כי בענין ההשחתה אמר תחילה שחת לו לא כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כ"א רבו פשעיך מה תעשה לו. ועיקר ההשחתה להם היא ומומם היא ולא של הש"י, ואח"כ אמר על קיום המצות כי לשון גמול נופל על איזו גמול טוב ואמר הלה' תגמלו זאת, ה"א של הלה' רבתי לרמוז על ה' חומשי תורה וכי אתה חושב לגמול להקב"ה איזו טובה בקיומך ה' חומשי תורה שנקראו זאת, שנאמר (דברים ד מד) וזאת התורה.

עם נבל ולא חכם. אע"פ שאין ולא חכם הפכו של עם נבל, מ"מ נ"ל שכך פירושו כי במלת נבל באו פירושים שונים בדברי המפרשים ואני אומר שכל מי שאינו נדיב לב נקרא נבל וראיה ממה שנאמר (ישעיה לב ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע. מכלל שהנבל הפך הנדיב ונבל הכרמלי יוכיח כי הוא אמר (שמואל א' כה יא) ולקחתי את לחמי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ועליו נאמר (שם כה כה) כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו. ואולי נגזר שם זה מן לשון יובל ויבולה שפירושו אף מה שאתה מוביל לה כך זה שאינו נדיב לב, כל היום הוא מוביל מאחרים אליו אבל הוא לא יתן כלום לאחרים והנה זה הטועה חושב שיש להקב"ה איזו צורך במצותיו מי הביאו הלום לחשוב מחשבה נפסדה זו, אין זה כי אם מצד שהוא עצמו נבל ולא נדיב ורחוק בעיניו שאחד יעשה איזו טובה לזולתו בחנם אם לא שיודע שהמקבל טובתו יחזור וישלם לו כגמול ידו כי אם אינו מצפה לתשלום גמול למה יעשה טובה לזולתו בחנם, כך הוא חושב גם על הקב"ה בראותו גודל הטובות אשר עשה ה' אתו יחשוב למה זה עושה הטובות ההם עמדי בחנם אין זה כ"א לכדי שיקבל גם הוא תועלת ממני יותר מהמה, ע"כ קרא לחושב מחשבה זה נבל ולא נדיב כי רחוק בעיניו שיעשה ה' אליו הטובות על צד הנדיבות והחסד לכך נאמר בסמוך וינבל צור ישועתו, רצה לומר דבר עליו כדבר על אחד הנבלים ועל כן מדה כנגד מדה בגוי נבל אכעיסם. עוד קראו לא חכם כי מלבד מה שהוא נבל ולא נדיב הנה הוא בן לא חכם כי לא מחכמה שאל על זאת.

ואח"כ ביאר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי מ"ש עם נבל על זה אמר הלא הוא אביך קנך, כי לו הונח הן יהי כדבריך, שאין שום אדם עושה טובה לזולתו בחנם, הני מילי לאיש נכרי אבל האב לבנו אפילו מי שהוא צר עין בזולתו, מ"מ וכי אין דרך העולם שהאב עושה לבנו כמה טובות מיום הולדו על צד הנדיבות בחנם ואינו מצפה לתשלום גמול, כך הקב"ה הלא הוא אביך קנך, והוא מרחם עליך כרחם אב על בנים אף על פי שאין לו שום תועלת ממך, ועל מה שקראו בן לא חכם רצה להוכיח זה באמרו הוא עשך ויכוננך, מאחר שהוא עשך אם כן כל מה שאתה עושה יכול הוא ית' גם כן לעשותו בק"ו כי אם עשה אותך אם כן כל אשר תמצא בכחך לעשות פשיטא שיש גם בכחו ית' לעשותו, כמ"ש (תהלים צד ט) הנוטה אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט. וכמ"ש (שם נ יב) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. ע"כ אמר הוא עשך והרי עשה אותך ואת כל אשר תמצא בכחך לעשותו ביחד, ואם כן היה הוא ית' יכול לעשות כל מה אשר אתה עושה אם היה לו איזו צורך בו ומאחר שלא הבנת דבר זה משכלך ודאי אתה בן לא חכם.

ואח"כ אמר זכור ימות עולם. אתה הנבל ולא נדיב שרחוק בעיניך שעשה הקב"ה דבר על צד הנדיבות מבלי שיצפה לתשלום גמול, זכור ימות עולם הימים אשר בהם ברא הקב"ה העולם כי בזה תצטרך להודות על כל פנים שעולם חסד יבנה, שהרי קודם שנברא העולם היה הוא ית' לבדו ומציאתו היה מספיק בעצמו ולא היה צריך אז לשום נמצא כי לא היה עדיין שום דבר במציאות, ואם כן בימות עולם כשברא עולמו ודאי לא בראו כ"א מנדבת לבו ורצונו כמ"ש (שם פט ג) עולם חסד יבנה. בינו שנות דור ודור, פירש"י דור המבול ודור הפלגה כי בשני דורות אלו היה מעשה כל באי עולם מקולקלים ובזה רצה להחזיק מה שאמר הוא עשך ויכוננך כי אילו היה לו צורך במעשיך איך עשה הקב"ה בשני דורות מקולקלים אלו אשר השחיתו התעיבו דרכם על הארץ, וירא הקב"ה כי אין איש וגו' ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו (ישעיה נט טז). ולא היה מקבל תועלת משום נמצא ובדורות הללו חזר העולם לתוהו ובוהו ואעפ"כ הוא ית' עשאו ויכוננהו על מכונו כבראשונה לא חסר דבר, וע"כ אמר בינו כלפי מה שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח שטותו מן הוא עשך ויכוננך, ועכשיו חזר להוכיח שהוא נעדר מן החכמה והבינה ממ"ש בינו שנות דור ודור, כי לא עם בינות הוא אשר לא נתבונן בשנות דור ודור.

ואח"כ חזר לפרש על ראשון ראשון, על מ"ש הלא הוא אביך קנך ורצה להוכיח מזה שמצד היות הקב"ה אביך ע"כ הוא מטיב עמך על צד הנדבה כרחם אב על בנים האם גם בזה תהיה מסופק שמא גם האב לא יעשה דבר לבנו בחנם, על זה אמר שאל אביך ויגדך, כי יגיד לך כל מה שהוא מטיב עמך על צד הנדבה וממנו תקיש גם אל אביך שבשמים ועל שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח מן הוא עשך ויכוננך, וממה שאמר בינו שנות דור ודור. ע"ז אמר אם עכ"פ לא יהיה בך חכמה ובינה להבין במה שהיה לשעבר אז שאל זקינך ויאמרו לך, פירש"י זקינך הם החכמים והמה יאמרו לך דברי חכמה ממה שהיה לשעבר ובדרך זה מחובר הלא הוא אביך קנך, אל מה שקראו עם נבל. ואחריו נמשך פסוק זכור ימות עולם, ופסוק שאל אביך ויגדך, כי הכל נמשך אל מה שקראו עם נבל. וכן לאידך גיסא מה שקראו בן לא חכם נמשכו אחריו פסוקים הוא עשך ויכוננך, בינו שנות דור ודור, זקינך ויאמרו לך.

ונראה לפרשם עוד בדרך אחר, כי כבר אמרנו שעשה הוכחה מן עשך ויכוננך, שבן לא חכם אתה ואח"כ עשה הוכחה על הוכחת הוא עשך ויכוננך כי אולי תכחיש גם את זה לאמר מאן יאמר כי ה' אלהים הוא עשנו שמא כל הנולדים נולדו בטבע איש מן איש, כדעת האפקורסים האומרים שהעולם קדמון ואישי הנולדים נמשך בטבע מעולם מאיש לאיש תמיד דור הולך ודור בא (קהלת א ד), והעולם קדמון כמו הקב"ה שהוא גם כן קדמון עם העולם, ואולי תחזור לסורך לומר שיש לו איזו צורך במעשיך. ע"ז אמר בינו שנות דור ודור כי מן אדם עד נח היו שני חיי האדם מגיע כמעט לאלף שנים, ואח"כ לכמה מאות, ומשם והלאה היו שנות כל דור ודור הלוך וחסור עד דורות הללו שהועמדו על ע' שנה, וזה מופת שהעולם מחודש ואינו קדמון ע"כ חיו האנשים ההמה שהיו קרובים אל זמן בריאות העולם זמן רב יותר מן הדורות שנתרחקו מן זמן הבריאה מן הטעמים שהניחו המפרשים, כי י"א כי בהיות העולם מחודש היה האויר עדיין טוב בתכלית כי לא נתקלקל עדיין בהמשך הזמן, וי"א כדי שיולידו הרבה בנים ובנות בימים הרבים ההם, וי"א כדי שיוכלו ללמוד באותן השנים כל עניני חכמה ומלאכה שהיה העולם צריך להם, כי בכמה מאות שנים לא היו יכולין ללמוד כל כך דברים מחודשים כמו שיכול ללמוד בדורות הללו בשנה אחת וכן האריך מזה בעקידה. סוף סוף שנות דור ודור מופת גדול על חידוש העולם וממנו תלמוד כי הוא עשך ויכוננך.

ואם תכחיש גם את זה, לאמר מאן יימר שחיו אותן הדורות זמן רב יותר מן הדורות הללו ע"ז אמר שאל זקינך ויאמרו לך כי הזקנים החכמים החוקרים לדעת הדברים הקודמים שהיו מימות עולם קבלו דבר זה איש מפי איש עד הדורות ההם, ונקט זקינך כי הזקנים שקפצה עליהם זקנה בדורות הללו המה יאמרו ההבדל שבין שנותם לשנות אבות כי אף אם לא יחקרו אחר חידוש העולם כי אין להם נפקותא כל כך בדבר, מ"מ הזקנים אשר קפצה עליהם זקנה בשנים מועטות המה יחקרו אם היה כן לעולמים וע"י החקירה יודע להם באמת כי שנות כל דור ודור היה הולך וחסור מחמת קלקול האויר שנתהוה בהאריך הימים ובזה יודע לך באמת כי הוא ית' עשך ויכוננך, וזה מופת חותך שאין לו ית' צורך בך ולא במעשיך.

ומ"ש בהנחל עליון גוים וגו'. נתן מופת על הטעות שהזכיר ואמר ראה איך אתה טועה באמרך שיש להקב"ה צורך ותועלת במה שאתה עושה מצותיו, כי בלי ספק אילו היה מקבל ממך איזו תועלת א"כ למה לא נתן התורה לכל העמים ומסרה לך מתי מספר עד שכנגד כל איש מישראל היה אומה שלימה כי הציב גבולות עמים למספר בני ישראל כי ע' אומות היו כנגד ע' מישראל וכי לא היה לו יותר טוב אילו היה מקבל אותו תועלת מן עמים רבים, ודוק לאידך גיסא בשלמא אי אמרת שלא נתן התורה כ"א לצרף בה הבריות לא קשה למה לא חש לצרף עמים רבים לפי שחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וכל האומות הם כקליפות ע"כ לא היה חש לגדור כ"א שדהו כי מצאו שדה בור כמדבר הזה חסר מכל שלימות זה"ש ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון, ר"ל היו חסרים מכל, פרץ גדירו והיה למרמס (ישעיה ה ה) על כן יסובבנהו יבוננהו כי במה שלמדו תורה נעשה מסובב ומשומר כאישון בת עין ובסמוך יתבארו כל הפסוקים בדרך אחר.

ד"א זכור ימות עולם, הוא על דרך שאמרו רז"ל (אבות ה א) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ר"ל שאומרים לרשע רע ראה כי דבר גדול אתה מאבד שהרי נברא בעשרה מאמרות וכן בששה ימים מזה הטעם שהיה יכול להבראות ברגע אחד אלא שאומרים לרשע שבחטאו הוא מאבד דבר גדול שנברא בששה ימים, ובעשרה מאמרות, ועשה לו הקב"ה כונניות בתורה שבכתב הכלולה בעשרת הדברות, ובתורה שבע"פ הכלולה בששה סדרים, להורות שקיום העולם תלוי בהם. ע"כ אמר זכור ימות עולם, שנברא העולם בששה ימים והשמר לך שלא תאבד דבר גדול זה וכן בינו שנות דור ודור, הם עשרה דורות מן אדם עד נח, ומן נח עד אברהם, על דרך שנאמר (קהלת ח יב) אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו וגו'. ותחשוב לומר מאחר שהקב"ה מאריך אף ואינו גובה דידיה לאלתר לית דין ודיין וע"כ יהיה מלא לבך לעשות רע, הנה בשקר אתה בוטח ותבין בינה מן אותן דורות שהיו מכעיסים לפניו ית' עד שהביא עליהם מי המבול, ועד שבא אברהם וקבל שכר כולם. וכמו שמסיק בפרקי אבות אחר בעשרה מאמרות כו' הזכיר מיד ענין עשרה דורות אלו להודיע כמה ארך אפים לפניו ית', כך אין לך לסמוך על תנחומי הבל אלו וכשם שנסמכו בפסוק זה כך סמכם התנא בפרקי אבות כי שניהם מוסר אל החוטאים כאמור.

הלה׳ תגמלו זאת. אמר על חרבן ב״ר. וכי כך תגמלו לה׳ להכעיסו ולהשחית לפניו. ועל חרבן ב״ש אמר עם נבל ולא חכם. אינו יכול לתמוה עליהם הלה׳ תגמלו זאת שהרי מכוונים לש״ש. אבל הפלא שאתם עם נבל כת״א דקבילו אורייתא. היינו שלמדים ויגעים בתורה המכשרת להיות צדיק ישר. ונבל הוא מלשון מדרש ב״ר נובלות חכמה של מעלה תורה. כך הובא בשם הגר״א ז״ל:

ולא חכם. ולא חכימון להיות נזהרים מהנהגה רעה וכבר נתבאר לעיל ד׳ י״ד שחרבן ב״ש בא הקלקול ע״י גדולי תורה:

הלוא הוא אביך קנך. סיום הפלא על מחריבי ב״ר. הלה׳ תגמלו זאת. הלא הוא אביך קנך וכתמיהת הנביא מלאכי א׳. ואם אב אני איה כבודי. ואם אדונים אני איה מוראי:

הוא עשך ויכוננך. סיום הפלא על מחריבי ב״ש עם נבל ולא חכם הלא הוא עשך היינו תקן הליכותיך שיהיו בדרך ישרה ודרכי נועם. והנה בחולין דנ״ו ב׳ איתא ע״ז המקרא מלמד שעשה הקב״ה כונניות באדם שאם נהפך אחת מהם אינו יכול לחיות. והגיע זה הענין לכאן דכשם שהבני מעים עקומים הרבה וע״י אכילה שאינו מתוקן הוא עלול להתעקם ולהסתכן וכי יכול אדם להאשים להיוצר ית׳ שברא הבני מעים עקומים כ״כ שהלא מ״מ כל אדם חי ואינו מסוכן. ומי שאינו נזהר הוא הולך דרך עקש ודמו בראשו כך אע״ג שהליכות עולם ודאי קשה לכלכל עם ב״א וכל לב עקוב. מ״מ האלהים עשה את האדם להזהר ולעמוד על דרך ישר והמשחית נפשו במדות רעות דמו בראשו. ואתר שעמדנו על שני פסוקים אלו נחזור על שבחים הקודמים. אל אמונה. לענין ב״ר שהוא כח המנהיג באופן שיאמינו בו ולא שיאמרו לו סור ממנו:

ואין עול. לענין ב״ש אע״ג שעושים לש״ש אינו יכול לראות בעול אפי׳ הוא לכבודו ית׳:

צדיק. לענין ב״ר ואינו סובל בעלי תאות זנות וכדומה:

וישר הוא. לענין ב״ש ואינו סובל הליכות העקומות אפילו הם לש״ש:

[ו] אשאלכם וכי ראוי הוא כי:

לה' תגמלו זאת הלא בזה אתם עם נבל רע ופושע. גם ולא חכם בתבונה. כי הבלתי מכיר טובה העברה הוא נבל והבלתי שומר לעבוד למי שהוא עוד מטיב עמו עתה הוא לא חכם, וע"ז מפרש, נבל, כי הלוא הוא אביך קנך ואתם כפויי טובה מן העבר, לא חכם, הלא הוא עשך ויכננך. במה שמטיב עמך בכל עת ובכל רגע ולא תתכונן בלעדו:

ש ר"ל אתם עושים מעשי' מעציבי' ולמה אין ראויח לעשות שיש בידו להפרע מכם ועוד שהיטיב לכם כל טובות וא"ל מנ"ל לרש"י שאלו שני הטעמים אמר להם י"ל כדמפרש ואזיל דכתיב עם נבל ששכחו את העשוי להם דהיינו שהטיב להם ולא חכם להבין את הנולדו' דהיינו שיש בידו להפרע מהם כמו שעשה לדור המבול ולדור הפלגה ולאנשי סדום ש"מ דמלת הלה' וגומר כולל נמי שני טעמים:

ת ל' קנין:

א ל' קן. פי' דק"ל מדכתיב קנך שהוא ל' קנין איך שייך לומר אביך דהא לגבי אביו אין נופל ל' קנין ל"פ שהוא לשון קננך ותו ק"ל דאם הוא לשון קן הי"ל לנקוד בחיר"ק תחת הקו"ף וגם ה"ל להדגיש הנו"ן מל' כנשר יעיר קנו ל"פ שוהא מל' תיקון וא"ל מנ"ל שהוא ל' תיקון דלמא הוא מל' קנין ומל' קן אם כן הוה ליה לנקוד קונך בחולם מל' קונה שמים וארץ ואין לפרש מל' תקון ול' קננך לחוד ולא ל' קנין א"כ חסר תי"ו של מלת תיקון אע"כ צ"ל כל ג' לשונות:

ב דק"ל מה שבח זה שעשה אותם הא כל העולם עשה. ל"פ אומה באומות ר"ל בחר בך מכל אוה"ע:

ג בפת"ח וכן הוא נמי ל' בסיס אלא בסיס מל' ארמית וכן מל' עברית:

ד משא"כ בשאר אומות דלוקחין מלך ממדינה אחרת:

הלה' תגמלו זאת וגו' עד וישמן ישרון וגו', החלק השני מהשירה והוא חלק החסדי' שעשה השם יתברך עם העם, ולכן התחיל כמתרעם כנגדם לומר הלה' תגמלו זאת, רוצה לומר האם היה ראוי שיגמלו לש"י אשר היטיב עבורם גמול רע אשר כזה שיזכור בשירה, או שיאמר בניחותא ראוי ומתחייב הוא שלה' אלהינו תגמלו גמול טוב על זאת ההטבה שעשה עמכם והיא שהוא הוא אביך קנך הוא עשך וגו' כי באמת החסדים האלה ראויים הם לתגמול, וקראם עם נבל ולא חכם, לפי שמעשיהם היו כמעשה הנבל שהוא תמיד גומל רע לאשר גמלהו טובות, כענין (שמואל א כ״ה:ד׳) נבל הכרמלי עם דוד, ומלבד רוע התכונה שהיה להם בזה הנה עוד היו עם בלתי חכם, כי לו חכמו ישכילו זאת לא היו עושי' דבר מגונה והיו גומלי' לשם יתברך גמול טוב כדי שירבה להטיב עמהם פעמי' רבות, ובמה שעשו לא ראו את הנולד שלא ייטב עוד להם השם יתברך כיון שגמלוהו רעה על כל אשר הפליא לעשות עמהם, ואפשר שקראם עם נבל ולא חכם להיותם אפיקורסי' כי האפיקורסות תקרא בלשוננו נבלה, ואמר איוב לאשתו (סימן ב') על אשר דברה שלא כראוי כדבר אחת הנבלות תדברי ודוד המלך אמר (תלים י"ד) אמר נבל בלבו אין אלקים, וגנה אותם שהיו באומנותיהם עם נבל ואפיקורסי' שלא הביאם לאותו אפיקורסות, רב ההתחכמות והחקיר', כי הם היו עם לא חכם ומבלתי חכמה נפלו באפיקורסות', וזכר להם הטובות אשר קבלו מהשם יתברך שהיה ראוי שיגמלוהו עליהם טוב באמרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, שכוון לפרט ד' מיני חסדים גדולים שקבלו האומ' מהשם יתברך:

הראשון במה שהמציא' רוצה לומר בהויתם ובריאת' בתחלת הבריא' אחר האפס המוחלט כשאר הנמצאי', ועל זה אמר הלא הוא אביך:

השני שהוציאם ממצרים שקנה אותם לעצמו והיו קנין הקדוש ברוך הוא כדבריהם ז"ל בספרי בה' קנינים שקנה הקדוש ברוך הוא ועל זה אמר קנך:

השלישי שנתן להם את התורה וסדרי הפעולות והמעשי' המשובחי' ועל זה אמר הוא עשך, שעשא' במה שלמדם תורה ומצות ולכן נקראו מעשה ה' כי קודם מתן תורה היו כחומר ביד היוצר ואחרי מתנת' היו מעשה שלם:

והרביעי במה שנתן להם ארץ ישראל צבי היא לכל הארצות ובית המקדש שהיא מכון לשבתו עולמי' והושיבם על כנם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו וע"ז אמר ויכוננך מלשון מכון, ולפי שזכר ד' החסדים האלה ברמז בא לבארם בשירה ולהוכיחם אחד לאחד, ואמר כנגד הראשון מהבריאה החדש' זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, רוצה לומר זכור ימות העולם כמה הם שהעולם היום ההוא היה קרוב לששי' וחמש מאות שנה שנברא והמנין הזה מהשנים לא בא כי אם מהשרש האמתי והוא היות העולם מחודש ולכן נמנה העולם בימותיו מהיום שבו נברא, וכמו שזכר החבר לכוזר במאמר א', ועוד נתן ראיה אחרת על זה והוא שנות דור ודור, רוצה לומר התחלפות שנות החיים כפי הדורות הלא ידעת אם לא שמעת כי בדור אדם חיו האנשי' תתק"ל שנה, ובדור שם בן נח חיו ת"ר שנה, ובדור הפלגה חיו ש"ל שנה, ובדור אברהם חיו קע"ה שנה, ומשה אדוננו חיה ק"כ שנה, והנה התחלפות הדורות האלה מורה גם כן על חדוש העולם ושהיה לדבר התחל' וכפי מה שנתרחקו מאותה התחל' היו החיים יותר קצרים, הנה בזה אמת והוכיח ענין הבריא' והיותו יתבר' אב בורא שהוא החסד הראשון, ועל החסד הב' מיציאת מצרים שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, רוצה לומר אתם לא ראיתם היציא' ממצרים אבל אבותיכם יוכלו להגיד שעבדים היו שמה ושהשם יתברך הוציאם משם בכחו הגדול ואם מתו אבותיכם היום גם עתה עמכם הזקנים יהושע וכלב שהיו מיוצאי מצרים והם יאמרו לך זה עצמו, וזהו זקניך ויאמרו לך וזהו החסד הב', ואמנם לענין מתן תורה אמר בהנחל עליון גוים וגו', כי חלק ה' עמו, ימצאהו בארץ מדבר, ופירושו שלא בחר השם יתברך בישראל לתת להם תורתו מהיותם רבים ואוכלוסי' עצומים כי כאשר בחר בהם ברדתם מצרים היו ע' נפש בלבד וכבר היו להקדוש ברוך הוא בעולמו ע' אומות כי היו האומות מספר אישיהם, והוא ע"ד (פ' ואתחנן) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים, וזה אמרו בהנחל עליון גוים רוצה לומר כאשר הנחיל את הארץ לאומות בהפרידו לבני אדם, וכשבנו את המגדל והפרידם ובלבל לשונם, הציב גבולות העמים למספר בני ישראל שהיו ע' נפש ברדת' מצרימה וכן היו העמי' ע' אומות, והוא ממה שיורה שאתם המעט מכל העמים אשר בחר בכם לפי שחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו רוצה לומר שנפל ישראל בחלקו של הקדוש ברוך הוא ויעקב היה חבל נחלתו מיוחד להנהגתו, וכמו שאחז"ל (חולין ד' צ"א) יעקב אבינו חקוק בכסא הכבוד שרצו בו זה הענין בעצמו וזה היה במעמד הר סיני כי שם היה ה' להם לאלהים והם היו חבל נחלתו, ובתהו יליל ישימון יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, שחבבם במדבר בהיות' בסיני בדברות, ובענני הכבוד. ונתן להם הבינה שהיא התורה, ובזה הבדילם מכל העמים, וזהו ה' בדד ינחנו וגו', ומשם ואילך נשארו מיוחדי' להנהגתו האלדית בפרט. הרי לך שביאר בזה החסד הג', ואמנם החסד הד' מירושת הארץ ביארו באמרו ירכיבהו על במתי ארץ וגו' ויתר הפסוקים, הנה בחלק החסדים הזה ביאר ארבעה המה החסדים שזכר אביך בבריאה חדשה קנך ביציאת מצרים, עשך במתן תור', ויכוננך בירושת הארץ והותר הספק החמישי:

ואפשר לפרש עוד בהנחל עליון גוים וגו', שבהנחל השם את הגוים בכל הארץ בהפרידו בני אדם כמו שאמר (פ' נח) מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם הנה אז הציב ה' גבולות העמים שהיא ארץ השבעה עממים שתהי' הארץ ההיא ירושה למספר בני ישראל ובזה מההוראה הגדולה על אהבתו יתברך את העם הזה כי מיום שחלק הארצות לגויי העולם הציב הארץ הקדושה והנבחרת ההיא לישראל והיה זה לפי שחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ובעבור שיהיו מושגחים ממנו ובפרט הנחילם הארץ היותר מוכנת לזה והיה כל כך מאהבתו אותם עד שימצאם בארץ מדבר, ועם כל זה יסובבנהו יבוננהו, וענין זה המאמר ההוא כי עם היות שהשגחה האלהית תדבק במציאות כפי ערך המקבלים, הנה יש קצת ארצות יותר מוכנות ועוזרות לזה מזולתם להיותם חלק מחלק הישוב יותר מוכן להדבק בו ההשגח' משאר החלקים, כמו שזכר הפלוסוף שהגלגל הקשר היותר אמיץ וחזק שיש לו עם המניע אותו בעגול הגדול האוזר אותו אשר הוא באמצע ברחב שוה מקטביו. וגם בעגול הזה ימצאו מקומות יהי' אחד ההם יותר מוכן להראות בו פעל הנבדל והוא מקום הככב כי שם ימצא באמת היחס היותר מזה והקשר היותר נראה בנבדל. ככה מהישוב בכללו נתיחד חלק ממנו מיוחס ומסוגל להראות מפעלי האלהות והיא הארץ הקדושה ונתיחד עוד חלק ממנה והוא ההר חמד אלהים לשבתו המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם. אשר הוא לכל הישוב בערך מקום הככב בגלגל ביתר שאת ומעלה לפי שהמקום הזה נקשר בקשר אמיץ בדבקות אמיץ אלהי וההשגחה הפרטית בלי אמצעי תלין בו, מה שלא יהיה בשאר הארצות, וכמו שארץ ישראל יותר מוכנת להדבק בה ההשגח' הפרטית האלהית מזולתה ככה המדבר היא הארץ היותר מטעה ובלתי ראויה אליו שמצדה תמנע זה ומפני זה אמר משה רבינו בפרש' עקב המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו', המאכילך מן במדבר וגו' להגיד שהי' החסד משני צדדים ובחינות מצד עצמו ומצד המקום שנעשה בו שהיה בלתי מוכן לקבלו, על כן אמר כאן ימצאהו בארץ מדבר רוצה לומר שמצא הקב"ה את עמו במדבר לא שהיתה התחלת מציאתו אותו שמה כי במצרים היה אבל בהיות שמצאם בארץ מדבר ארץ מלאה גלולים ומונעת הדבקות האלהי וההשגחה הפרטית מחסדי השם ששם נתן להם את התורה וזהו יסובבנהו יבוננהו יצרנהו וגו', רוצ' לומר יסובבנהו בהשגחתו יבוננהו בתורתו ומצותיו שנתן להם והשכילם. יצרנהו כאישון עינו רוצה לומר שהציל את העם מהפגעים המעותדים במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון ומלחמת האויבים כמו שיצור האדם אישון עינו, והרלב"ג פי' ימצאהו בארץ מדבר שישראל מצא את ה' ונתדבק בו בהיותם במדבר וקבלו תורתו על הר סיני ושהיה הקב"ה רוצ' להביאם מיד אל הארץ אם לא בעבור תוהו יליל ישימון. רוצ' לומר צעקתם ותלונותם על דבר המרגלים והיללה שעשה שם בישימון ושממות לב בלי סבה עצמית לכן אחרם במדבר מ' שנה ולא הוליכם בדרך ישרה אבל יסובבנהו שעשה שיסובבו את הר שעיר כל הזמן הארוך אשר סבבו אותו ובזה הזמן יבוננהו להשכילם בינה מפלאות תמים כמו שאמר (פ' עקב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך במדבר זה מ' שנה והיה סוף המאמר למען הודיעך וגו', ועם היות שנתאחרו כל כך במדבר הנה נשמרו מכל הפגעים בחמלת ה' עליהם וזהו ינצרהו כאישון עינו רוצ' לומר כמו שיצר הקב"ה עיניו של אדם בהשגח' כוללת במה שהמציא עליו מן הלחיות והכתנות והעפעפים וכל זה לתכלית שמירתו. זהו פירש הרב בכללות כונתו ואמר כנשר יעיר קנו וגו' להגיד שהטובות האלו שזכר שעשה הקב"ה עם האומה לא עשאם על ידי אמצעיים אבל הכל עשה ה' בכבודו ובעצמו והמשיל הענין בנשר בארבע פעולות שהוא עושה עם אפרוחיו:

הא' שהנשר כאשר יבא אל האפרוחים בקרוב להם יצפצף כדי שלא יחשבו שהוא עוף אחר ויתבהלו ועל זה אמר כנשר יעיר קנו כי יעיר את קנו בצפצופו:

והב' שהנשר לא יחול על האפרוחי' בבואו מרחוק פתאום בחזקה פן יזיקם בצפרניו. ולכן קודם שיחול עליהם ירחף מעט כדי שינוח עליהם בשובה ונחת ועל זה אמר על גוזליו ירחף:

והג' שהנשר כשירצה להוליך מצד אל צד לבל יתרגשו מוליך הקן והאפרוחים עליו כדי להוליכם בנחת ועל זה אמר יפרוש כנפיו יקחהו לא אמר יקחם שחוזר אל האפרוחים כי אם יקחהו שחוזר אל הקן שזכר:

והד' שהנשר כשישא הקן עם הבנים אפרוחים או ביצים ויוליכם על כנפיו לא ישימם על הנוצה הנמשכת לחוץ פן יפיל הקן הנוצה. אבל ישאם על האברה המונחת על גופו ועל זה אמר ישאהו על אברתו. והנה השם יתברך עשה עם ישראל דברים דומי' לעניני הנשר כי הוא כשירד למצרים לגאול אותם, שלח לפניו צפצופו והעיר אותם ע"י משה ואהרן שהוא דמוי הענין הראשון ולא נתגלה עליהם במצרים מיד בגבורתו כמו שנתגלה אח"כ בסיני שעשה המופתי' העצומים לעיניהם והוא הדמוי השני. וגם לא רצה שיצאו ממצרים כי אם בצאנם ובבקרם וכל אשר להם שהוא כענין הקן והוא הדמוי השלישי. וכאשר באו בים סבבם בענני כבוד כדי שלח יוזקו מהמצריים וכן הצילם מעמלק והוא הדמוי הרביעי וכמו שאמר (פ' יתרו) אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'. ולפי שכל זה עושה הנשר לאפרוחים בעצמן כדי להוליכם לבטח לפי שאין עוף אחר יגביה עוף עליו. אמר ה' בדד ינחנו והוא חוזר אל הדמויים אשר זכר מהנשר שהשם יתברך בדד ינחנו לישראל בכל אותם הדמויים שזכר, וכוון גם כן באמרי ה' בדד ינחנו שהנהיג אותם במדבר כמו שאמר (פ' בהעלותך) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. ולא היה זה על ידי אמצעי וזהו ואין עמו אל נכר. או אומרו על ישראל שגם כן היה ישראל מיוחד לעבודתו כמו שהיה הוא יתברך מיוחד להשגחתו וזהו ואין עמו אל נכר. הנה התבאר מזה ענין מתן תור' ושבתוך דבריו לא בא זכרון יציאת מצרים ושאר הנסים ושכל דמויי הנשר יש בנמשל והותרו בזה הספקות ו' וז' וח':

ואמנם בחסד הד' מירושת הארץ הנרמז בויכוננך אמר ירכיבהו על במתי ארץ וגו' רוצ' לומר שהוריש את ישראל הארץ הגבוהה מכל הארצות. ולכן אמר ירכיבהו על במתי ארץ. שהוא משל לאדם הרוכב סוס. ולפי שהארצות הגבוהות אינן עושות פירות כמו ארץ המישור ולכן אמר ויאכל תנובות שדי שהארץ ההיא עם היותה גבוהה ימצאו בה מיני הפירות והירקות שהם כל תבואות שדי וזכר שאף המקומו' שלא היו מדרכם לתת תבוא' כסלע וכחלמיש לא עשה פרי תבואה הנה מפאת ההשגח' היה יוצא הדבש מהסלע והשמן מחלמיש צור וכל שכן מהמקומות הראויים עליהם והוא דבור המשליי על דרך (יואל ד׳:י״ח) יטפו ההרים עסיס. וזכר כל מה שיאכל נפש. דבש ושמן ובשר ולחם ויין שהוא הנכלל בתנובות שדי. וזכר הדברים האל במדרג' כפי מה שיקחם הילד היונק כי ראשונה יאכל הדבש והשמן והחמאה כמו שנאמר (ישעיהו ז׳:ט״ו) חמאה ודבש יאכל ולכן אמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור חמאת בקר, ואח"כ זכר הדברים היותר עבים כמו שאמר וחלב צאן עם חלב כרים ואלים בני בשן ועתודים. ובאחרונ' זכר הלחם והיין באמרו עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר. שהוא היין וכליות חטה הוא משל לגודל החטה כי כל גרגיר חטה דומה לאחת הכליות. וגנה באמרו ודם ענב תשתה חמר שיהיו הענבים בא"י ?עושות יין רב וחזק. ודומה לזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה בספרי לימות המשיח אדם יורד לכרמו ולקט ענב ומניחו בזוית ביתו ושותה ממנו וזה הוא שאמר ודם ענב תשתה חמר שהוא הפוך. ודם ענב שהוא חמר תשתה. ובזה השלי' לספר תושבחות א"י וכלל הטובות שקבל ישראל מהאלוה יתברך. ואחשוב שכוון גם כן באמרו ירכיבהו על במתי ארץ לעשות דמוי והמשל נכבד והוא שקרה לישראל כמו שיקרה לאדם הבכור שאם יהיה לו מגדל עוז ומבצר חזק בארץ המישור הנה בהכרח יאכל כל המאכלים והמעדנים שיהיו בארץ כי כל בני אדם יבאו אליו ויגשו לפניו מנחה מן הבא בידיהם להיותו יושב בראש ההרים בסתר המדרגה. וכן ישראל בהיות להם מגדל עוז שם ה' ובהיותו יתעלה סלעו ומצודתו הנה בהכרח הטבע בחכמת בוראו יתן לפניו כל מעדני ארץ. וזהו אמרו ירכיבהו על במתי ארץ והוא דבור המשליי שירכיב לישראל על במתי ארץ כסלע המגדל החזק וראשו בשמי' שהוא כלו משל לדבקות האלהי ומפני זה יאכל תנובות שדי כי הנה יניקהו הטבע דבש שלא היה לו בסבת הסלע והוא המגדל האלהי אשר הוא עומד שם וכן יניקהו שמן מסבת חלמיש צור רוצ' לומר בסבת עוז המגדל והמצוד' אשר אתו שהוא צור החלמיש והיכול המוחלט. ויהיה לפי זה מ"ם מסלע ומחלמיש צור מ"ם הסבה. כמו (פ' חיי שרה) מה' יצא הדבר. (תהילים ל״ז:כ״ג) מה' מצעדי גבר כוננו וזולתם שיהי' לו כל הטוב הזה בסבת השם יתעלה סלעו ומצודתו. וכן זכר שיהי' לו חמאת בקר וחלב צאן ושאר הדברים כלם המוכרחים שבמיניהם בעבור הדבקות האלהי והשגחתו אשר עמו. והותר בזה הספק התשיעי: