דברים לב, מ

כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה:

ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה היא, אני נשבע חי אנכי:

אֲרֵי אַתְקֵנִית בִּשְׁמַיָא בֵּית שְׁכִנְתִּי וַאֲמָרִית קַיָם אֲנָא לְעָלְמִין

אֲרוּם זְקָפִית בִּשְׁבוּעָה יַת יְדַי בִּשְׁמַיָא וַאֲמָרִית הֵיכְמָא דַאֲנָא קַיָים הֵיכְדֵין לָא אַבְטִיל שְׁבוּעָתִי לְעַלְמִין

אֲרוּם זְקִיפִית יְדַי בִּשְׁבוּעַיָא לִשְׁמַיָא וַאֲמָרִית חַי וְקַיָים אֲנָא בְּמֵימְרִי לַעֲלָם:

כי אשא אל שמים ידי על דרך הפשט ענין שבועה בכסאו ואמר אשא כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו ועל דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם והמשכיל יבין והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן תגיד כל המוצאות אותנו בביאור הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם והטעם כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין וכך הזכירו בספרי (האזינו מג) גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא ולזה רמז הכתוב שאמר (דברים ל״ב:מ״ד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו ואם היא קטנה בדבור כי ביאר להם עניניה הרבים ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום:

כי אשא אל שמים ידי. שבועה בדבר קיים ואשא כמו וירם ימינו ושמאלו אל השמים ומלת אשא כדרך בן אדם להבין את השומעים:

חי אנכי. כאשר אני חי כן אעשה זה:

כי אשא - בשבועה. כמו: הרימותי ידי אל ה'.

כי אשא אל שמים ידי. להשבע כענין וירם ימינו ושמאלו אל השמים:

ואמרתי חי אנכי לעולם. אשבע שכמו שאני חי לעולם כענין אמרו וישבע בחיי עולם:

כי אשא אל שמים ידי. כי בידי אשבע אל השמים לעשות נקמה בהם:

ואמרתי חי אנכי לעולם. כד"א גבי שבועה חי אני נאם ה' ולאחר שעשיתי משפטי ודיני בישראל אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם מה ששעבדו בהם:

ואמרתי חי אנכי לעלם. לעלם כתיב חסר וי"ו, לאחר ששת אלפים שנה שאז יהיה נשגב ה' לבדו, ונחסר וי"ו, שששה ימים נדונים הרשעים:

כי אשא אל שמים ידי. הבטחת גאולה זו העתידה היא בשבועה, כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו, והוא כדרך מה שכתוב בדניאל בהבטחת גאולה זו (דניאל י״ב:ז׳) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם וגו', וכן אמר דוד ע"ה (תהילים י׳:י״ב) קומה ה' אל נשא ידך, וכן מצינו בהבטחת גאולת מצרים שהיתה בשבועה, כי שם כתיב (שמות ו׳:ו׳) אשר נשאתי את ידי, וכתיב (שם) לכן אמור לבני ישראל אני ה', ולכן הוא לשון שבועה, כמו (שמואל א ג׳:י״ד) לכן נשבעתי לבית עלי, וכן כתוב בגאולה העתידה (ישעיהו ל׳:י״ח) ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם.

וכתב הרמב"ן ז"ל, כי אשא אל שמים ידי על דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל, וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם, כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותה לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין, עכ"ל ז"ל.

כי אשא אל שמים ידי כמנהג בני אדם כדי להבין השומעים.

כי אשא אל שמים ידי. לעשות נקמה בהם ואמרתי חי אנכי לעולם כד"א גבי שבועה חי אני נאם ה' ואתם סבורים שאיני יכול לעזורכם כמו שאתם אומרים כי אמרתי חי אנכי לעולם ובידי לנקום נקמה בין בעו"הז בין בעוה"ב ובכאן יש תשובה לגוים והרי כתיב כי אני הוא ואין אלהים עמדי ועל מה שהם אומרים שמת כתיב חי אנכי לעולם ולאחר שעשיתי בישראל את משפטי ודיני אשיב נקם לצרי מה שעשו להם. וחרבי תאכל בשר תכלה בשר צריהם וי"מ תאכל כענין כריתת החרב או פי' אכילה ממש ד"א אשכיר חצי מדם מדם חלל ושביה של אויבים אשכיר חצי מדם מראש פרעות אויב שאפרע מראש האויב:

כי אשא אל שמים ידי. שאשבע. כמו לא תשא את שם:

חי אנכי לעולם. כמו וישבע בחי העולם. לעשות בכם נקמה. כי אתם סבורים שלא אוכל לעוזרם. אני חי לעולם ובידי לנקום נקמתם בעולם הזה ולעולם הבא:

כי אשא אל שמים וגו׳. פרוש לשון שבועה, שנשבע בנשיאות ידיו לשנן חרבו לנקם מצריו, והוא אמרו ״אם שנותי ברק״ וגו׳, ואמרו ״ותאחז במשפט״ פרוש יתקף במדת הדין.

או ירצה, שתסכים גם מדת הרחמים ותתחזק במשפט להשיב נקם לצרי ה׳ שהם אויבי ישראל, שאינם שונאים אותנו אלא על דבקותנו בה׳, ואומר ״ולמשנאי״ – הם כת המעברת ישראל על דת.

כי אשא אל שמים ידי. המפרשים ביארו שהוא לשון שבועה כמו דבר המלאך לדניאל. וירם ימינו ושמאלו אל השמים וכמו הפי׳ בס׳ שמות ו׳ ח׳ מה שאמר ה׳ אשר נשאתי את ידי. ולא נראה בעיני דזה הלשון אל השמים לא שייך אלא במלאך ובשעה שנראה עומד על הארץ הרים ידו כמו שנשבע במי שגבוה מעל גבוה ית׳. אבל לא שייך זה הלשון על מאמר ה׳ ית׳ אלא כאן הוא הכונה אחרת שביאר הכתוב סדר גאולה העתידה ב״ב בשני ענינים. א׳ היאך תהי׳ חשיבות ישראל בעיני אוה״ע אחר שהיו שפלים כ״כ כמה מאות שנה. ב׳ ואיך יהיו אוה״ע נענשים. ואמר על הראשונה. כי אשא וגו׳. הנה כבר נתבאר בתחלת השירה דשמים עיקר משמעו כח המשפיע. והנה בשנות הבינים כאשר כסה אופל הבערות בעולם לא היו חכמי אוה״ע חוקרים בחכמת הטבע ולא חקרו אלא באמונתם ובמה שלמעלה מה״ט רק בכח המדמה. וע״כ היו ישראל הנלוזים מכל חכמתם וארחותם בזוים בעיניהם. כי לא ידעו את ה׳ וישראל עמו וכח חכמתם. אבל כאשר אשא אל שמים ידי שאתן כחי לגלות כל סתרי הטבע כמה השפעה יש בכל יסוד ובכל בריאה להשפיע ברכה וטובה בעולם ופי׳ ידי יכלתי. וכן פי׳ ר״נ גאון בס׳ המפתח רפ״ה דמס׳ ברכות ויהיו אז חכמי אוה״ע חוקרים בזה הרבה עד שיעמדו על נפלאות הבורא ית׳. ובזה שיהיו עסוקים בחכמת המשפיעים יכירו כח ישראל וחכמתם מלבד שבזה לא נגרע כחם. ואדרבה מעתה יכירו וישכילו חכמת ישראל ותעודתם מכבר לעבוד אך את ה׳ יוצר כל הבריאה וממילא יתגדל שמו ית׳ בעולם וזהו שמסיים המקרא אשר ע״י זה. ואמרתי חי אנכי לעולם. וכבר נתבאר שלשון חיות לא שייך לומר על הקב״ה אלא על תכלית הבריאה בהתמלאות כבודו ית׳ בכל הארץ. ומן אז שברא העולם נוכל לחשוב שהוא חי וקים. משא״כ לפני היצירה לית מחשבה תפיסא בי׳. מש״ה אמר דבזה שיגלה סתרי הטבע המשפיעים בשפע רב אשר לא ידע אדם מזה עד כה אז יתגלה כבודו וחי לעולם וממילא יכירו חשיבות ישראל עמו ויהיה מה שיהיה [ועי׳ בס׳ שמות ט׳ ל״ה שכך היה בי״מ דאיזה משך לפני הגאולה היו בני ישראל חשובים בלב פרעה ועבדיו]:

[מ] מבאר אף שלא אענישם בפועל רק ע"י סילוק השגחה מ"מ ג"כ:

כי אשא אל שמים ידי. שאסלק יד העונש מן הארץ בל אכם בידי בעצמי, רק אסתיר פנים לבד:

ואמרתי הלא חי אנכי לעולם ואיני צריך למהר להעניש תכף. כי יש חזון למועד:

נ ר"ל והרי כתיב השמים כסאי וגו' וא"כ הוא עצמו יושב בשמים ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם ל"פ הא דכתיב אל השמים פי' לעצמי ר"ל אל עצמי ומה שפי' כי בחרון אפי וכו' ר"ל הרי אין המנהג לישבע אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמן את דברו א"כ הכא הוא אמאי נשבע כיון שלא הבטיח שום הבטחה. ל"פ כי בחרון אפו כו' כלו' מ"מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא יתנחם מזה הוצרך לישבע שינקם ממנו. כתב הרא"ם אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי לא ידעתי פירושה כי אינה סובלת שום אחד מד' לשונות של כי שהם אי דלמא אלא דהא ונראה דהכי פי' כיון שאין המנהג שנשבעין אלא א"כ שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר כמו שמצינו בבועז חי ה' שכבי וגו' והוא נשבע לקיים דברו וההבטחה שהבטיח אותם או הדבר שדבר לעשות להן יהיה פירושו הכי כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות גם אנכי בשביל החרון אף שבדעתי לחרות בעו"א אשא אל שמים ידי לישבע אשר שנותי ברק חרבי וכו' ויהיה פירוש כי דהכא כמו דהא ויהי' פי' של אם שנותיכמו עד אם דברתי שפירושו אשר. ופירוש הקרא כך כיון שהמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו גם אנכי כן אעשה ואשא אל עצי ידי ואמרתי חי אנכי שהיא השבועה ויהי' פי' אל שמים ר"ל אל עצמו הנקרא שמים שהוא כסאו כאלו אמר בחיי עצמותי לא שהוא מודעי שהוא חי וקים לעולם וגם אינו ר"ל שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינוא אל כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו ואין זה נופל בהשם יתברך ואל תשיבני מכי יד על כס יה ופירש"י שם שידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו דהתם לא כתיב ל' שמורה על שבוע' כמ"ש פה. מהרא"ם: