דברים לב, יד

חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ג) עשרה בקר בראים ועשרים בקר רעי ומאה צאן:

עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר (עמוס ו, ד) ואוכלים כרים מצאן:

חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ב) ויהי לחם שלמה וגו':

ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים, (עמוס ו, ו) השתים במזרקי יין:

חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב:

וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חלב כמו (שמות כג, יט) בחלב אמו:

כרים. כבשים:

ואילים. כמשמעו:

בני בשן. שמנים היו:

כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא:

ודם ענב. היה שותה יין טוב וטועם יין חשוב:

חמר. יין בלשון ארמי: חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משבח בטעם אינו"ש בלע"ז ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אנקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו':

יְהַב לְהוֹן בִּזַת מַלְכֵיהוֹן וְשַׁלִיטֵיהוֹן עִם עוֹתַר רַבְרְבֵיהוֹן וְתַקִפֵיהוֹן עַמָא דְאַרְעֲהוֹן וְאַחֲסַנְתְּהוֹן עִם בִּזַת חֵילֵיהוֹן וּמַשִׁרְיָתְהוֹן וְדַם גִבָּרֵיהוֹן יִתָּשַׁד כְּמַיָא

יְהַב לְהוֹן לְוָואִי שְׁמֵינֵי תוֹרִין מִן בִּיזַת מַלְכֵיהוֹן וְחֶלְבָּא מִבַּכִּירֵי עַנִין מִן עָדֵי שִׁלְטוֹנֵיהוֹן עִם טוּב פְּטִימִין וְדִכְרִין בְּנֵי דְעָנִין שְׁמֵנִין מִמַתְנָן וְגַדָאִין אָמַר משֶׁה נְבִיָא אִין נַטְרִין הִינוּן עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא אִתְאַמַר עָלַי בִּנְבוּאָה דִיְהֶוְיָן גַרְגִרֵי חִיטֵיהוֹן הֵיךְ כּוּלְיַין דְתוֹרֵי וַחֲמַר סוּמַק מִן עִנְבָא חָד מַפְקִין כּוֹר חָד

רַכִּיכֵי תוֹרִין וּשְׁמֵינֵי עָאן עִם טוּב דְפַטִימֵי וְדִכְרִין בְּנֵי בָתְנַיָיא וְגַדְיָין עִם שְׁמֵנֵיהוֹן דְחִיטַיָא אָמַר משֶׁה נְבִיָא אִין נָטְרִין הִינוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל מִצְוָותָא וְאוֹרַיְיתָא מִן עִנְבָא חָדָא יֶהֱוְיַין שַׁתְיָין כּוֹס דַחֲמַר:

חמאת בקר. רוב הבשר:

וחלב צאן. לולי הקבלה היה זה הכתוב חוזק לדבר החלב שהזכרתי במקומו או טעם חלב כרים החלב השמן והטוב כמו כל חלב יצהר:

בני בשן. שגדל בהר הבשן:

חלב כליות חטה. דרך משל כי החלב על הכליות גם גרגיר החטה דומה לאחת הכליו':

ודם ענב. היין והנה היא רבת דבש ושמן ובשר ולחם ויין וכל פרי וזהו תנובות שדי וי״א כי דבש דבש תמרים:

חמר. כמו יין וכן כרם חמר:

ותי״ו תשתה לנכח והטעם כמדבר לחבירו כל כך הוא רב שתשת' חמר בכל עת. וי״א כי ענב לשון נקבה ואיננו כלום כי היה ראוי להיות התי״ו פתח עד שיצא לאחרים וי״א על לשון קהלה כי ישראל לשון זכר ולשון נקב' וזה קרוב מעט:

חמאת בקר - לפי הפשט: ארץ זבת חלב. ובשר הרבה להם לאכול.

חלב כרים - אילים מדבריות המפוטמים במרעה, כדכתיב: ירעה מקנך כר נרחב. וכן: לבשו כרים הצאן - דוגמת סוף הפסוק. ועמקים יעטפו בר - הכרים של תבואה לבשו את הצאן, מלאים צאן לרעות בהם. וכן: ואויבי ה' כיקר כרים - כמניעת שדי תבואות שמשתדפין ברגע אחד סמוך לקציר בעוד לילה. כלו בעשן כלו - בשרפת אש. וסופן משחירין. ואני כך ראיתי כך בקציר כן הרשעים, תחלה מצליחים כתבואת כרים ויהפך עליהם לילה וידכאו.

ואילים בני בשן - סתם בני בשן שמינים אבל בשאר מקומות הכרים המפוטמים במרעה הם שמינים מכל הבייתות.

עם חלב כליות חטה - שומן חמדת חטים המובחרים כאן. וכמו: ותכל דוד המלך. כלתה נפשי לשון חימוד ותאוה. כלה שארי. כמו משורש שבה שִׁבְיָה, יו"ד תחת ה"י בכל חטופי למ"ד פעל ה"י. ומן בנה הגזרה וְהַבִּנִיָה.

חמר - ויין חמר מלא מסך.

ודם ענב תשתה חמר. מיץ הענבים היה ראוי לשתיה בלתי רב מלאכה בו ובכן היו מתפרנסים שלא בצער וכל זה עשה להם האל ית' כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות:

עם חלב כרים ואילים. מיטב של כבשים ואילים כמו ואכלו את חלב הארץ:

עם חלב כליות חטה. כליות ממש לפי שבכליות יש חריץ מדמה אותם בחטה:

ודם ענב תשתה חמר. שיהא היין אדום כדם וחשיבות הוא כד"א אל תרא יין כי יתאדם:

ודם ענב תשתה חמר. קרא המשקה היוצא מן הענבים דם להיותו אדום כמוהו. ועוד בסוד הלשון נקרא דם על שם שגרם מיתה והביא דם לעולם וזהו לדעת האומר סחטה ענבים והביאה לו. ולשון ענב הוא הגרגיר, וזה להפלגה ושפע הברכה בארץ, כי מגרגיר אחד יצא משקה רב. וידוע כי הגרגרים נקראו ענבים, ואשר נתלים בהם עמהם כאחד יקרא אשכול בלשון התורה ובלשון רז"ל פרכיל, וכן אמרו בפ"ק דסוכה פרכיל ענבים ובהם ענבים, כי כן הענבים התלוים בגפן יקראו אשכולות, ואשר נתלים בהם האשכולות תקרא גפן אם הוא במחובר, ותקרא זמורה בתלוש, וזהו (במדבר י״ג:כ״ג) ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד, יעיד הכתוב על שפע ברכת הארץ ועל גודל פריה, כי באותה זמורה הנכרתת לא היה אלא אשכול ענבים אחד, ולכך הוסיף אחד, כי כל אחד מהם נטל דבר יחידי נפרד, זה אשכול וזה רמון וזה תאנה.

עם חלב כליות חטה עם שמן חמדת חטים המובחרים כמו ותכל המלך דוד שהוא כמו ותכל נפש דוד כלתה נפשי לשון חמדה ותאוה. ד״א חטים גסות ככליות ועל ידי שיש להם ציירא וחריץ מדמה אותם לכליות.

חמאת בקר כלומר. חמאת של בקר וחלב צאן והוא חלב ופשוטו חמאה של חלב וחלב צאן ממש:

עם חלב כרים ואילים מיטב של כבשים ואילים כמו חלב הארץ. עם חלב כליות חטה כליות ממש לפי שבכליות יש חריץ כמו בחטה ולכך מדמה אדם לחטה. ודם ענב תשתה חמר שיהיה היין אדום כדם וחשיבות הוא שנא' אל תרא יין כי יתאדם ומדבר מעיקרא בנסתר ירכיבהו ויניקהו והשתא מדבר נוכח תשתה כמו למעלה ימצאהו הוא נסתר הוא עשך הוי נוכח:

חמאת בקר וחלב צאן. ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה. והכי קאמ' חמאה של בקר ושל חלב צאן. שלא יהיו רוצים לאכול כי אם שמנונית החלב:

עם חלב כרים. חלב מובחר. כמו ואכלו את חלב הארץ מבחר הארץ:

עם חלב כליות חטה. לפי שהכליות יש להם צירים וחרץ כמו חטה מדמה החטה לכליות. והיו החיטין גסין ככוליא של שור הגדול. כמו בימי שמעון הצדיק במסכ' תענית. וביחזקאל כתי' יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחיטי מינית. שם עיר. כדכתיב עד באך מינית עשרים עיר. והיו שם חטין יפות. והגדה שהיו מונים אותם מתוך שהם גסים:

ודם ענב. שיהא היין אדום כדם. ויין אדום חשוב מן הלבן. כדכתי' אל תרא יין כי יתאדם:

תשתה חמר. עתה מדבר כאילו מדבר עם ישראל. וכן אורחיה דקרא שפעמים מדבר פה אל פה. ופעמים כאילו מדבר לאחרים עליו, כגון ימצאי' בארץ מדבר, לאחרי' עליו, ואחר כך הוא עשך ויכונניך. שמדבר עמו פה אל פה וכן תשתה חמר כמו חמר ומרווה. כמו כרם חמר ענו לה:

חמאת בקר וגו׳. מבאר והולך שמתוך הכונניות הגיעו בב״ר לידי עבירה מרוב טובה והנה ידוע שבריאות הגוף תלוי בהתמזגות מים ודם בשוה. והם במזג מאכלים מחממים ומקררים. ואם המה עוד משמינים הגוף נעשה בריא ושמן. והנה מאכלי חלב מקרר עד שפירש הרי״ף והרמב״ם הא דאיתא ביבמות דמ״ב דמסמסי לה בביצים וחלב היינו שנותנים לאשה ביצים וחלב לקררה [אע״ג דאי׳ ביומא פ״א שהוא מרבה זרע מ״מ אינו משום חמימות אלא כך הטבע] ובשר שמן מחמם הרבה כדאיתא בגיטין ר״פ מי שאחזו לתלגא בשרא שמינא וחמרא חי׳. וזהו דבר הכתוב שהיה להם בשופי חמאת בקר וחלב צאן המקררים ומשמינים:

עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים. המחממים ומשמינים:

ודם ענב תשתה חמר. משקה המתמצה מפרי ענבים לפני בישולם נמשל לדם כמשל הכתוב ובדם ענבים סותה והוא חריף וחם ביותר ובאשר יש שני מיני ענבים. א׳ שאין בהם אגור יין אלא שנעשים צמוקים. וע״י שריה וכתישה נמצה כח היין שבהם. ומענבים כאלה א״א לשתות יין לפני בישולן. ב׳ שאגור בהם יין ומענבים כאלה אפשר להוציא מעט לפני בישולן שהוא נקרא דם. וזהו מליצת הכתוב ודם ענב תשתה חמר ענבים ששותה חמר היינו שבו סגור חמר. והוא נקרא בס׳ ישעיה כ״ז כרם חמר ומהם הוציאו דם:

עם חלב כליות חטה. שהוא גם כן מועיל להשמן הבשר כדאיתא בפסחים דק״ב שלשה דברים ממעטים את הזבל כו׳ פת נקיה ובשר שמן ויין ישן פת דסמידא:

תורה אור חמאת בקר וחלב צאן. המקומות שאינם מסוגלים לזרע, היה מקום מרעה בקר וצאן:

עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים. ארץ הבשן (שהיתה מלפנים ממלכת עוג) היתה מגדלת כרים ואילים ועתודים מהוללים:

עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר. ארץ ישראל בכלל מהוללת בהסלת המובחר והיין האדום:

בהבנת המאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל פירשו רוב המפרשים על שבעים העמים שהם כנגד שבעים נפש שבאו עם יעקב למצרים, ויש שפירשו שבא"י ישבו עשר אומות שאמר ה' לאברהם (בראשית טו יט כ כא) ושני מלכי האמורי בעבר הירדן הם שנים עשר שהוא כמספר בנ"י י"ב שבטים, ולשני הפירושים קשה להבין, מפני שכל דברי השירה הם רק דברים נמרצים למוסר להם ומה המופת הנמרץ מזה, אשר חלק ה' עמו, הלא השבעים אומות נתפשטו בדור הפלגה וסמוך לזמן ההוא, ושבעים נפש יוצאי ירך יעקב היו יותר משתי מאות שנים אחרי כן, וגם לפי הפירוש על הי"ב עמים יקשה ג"כ הלא עשרה נתישבו עוד בימי אברהם, וגם שפירשנו לעיל שלמספר בני ישראל הכוונה, שבעת שנתישבו כל העמים אז היו בנ"י רק מתי מספר ג"כ דחוק, לכן נראה לפרש קרוב אל הפשט, וזה, שהשירה נתיסדה לתוכחת מוסר אל הדור שיהיה באחרית הימים כמ"ש לעיל, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד עד"ש ונושנתם בארץ וגו' שאז יתבוננו בדברי השירה ותהיה להם למוסר, ולכן בהתחלת המוסר ידבר עמהם מתחלת התישבם בארץ, והודיעם כי לא בחרבם ירשו ארץ רק ה' הושיבם בארץ, ואח"כ יחזור ויספר מאין לקחם ה' להביאם ולהושיבם בארץ, ויספר גם מעלת הארץ והשפעת הטובות להם, וכי מרוב טובה סרו מן הדרך בהדרגה עד שחטאם היה גדול מנשוא, וכה יתפרש:

זכור ימות עולם. בכלל כל הימים שעברו מעת ברא ה' אדם על הארץ:

בינו שנות דור ודור. התבונן בפרעות בכל דור ודור כמו דור המביל ודור הפלגה ובאנשי סדום וכדומה, ויש בזה די להבין שה' ברא כל הנמצאים ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם להעניש החוטאים, ולשלם גמול לעושי רצונו, ואם לא יספיקו לך הדברים האלה:

שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. דרוש מאבותיך ומחכמי אומתך ויאמרו לך, איככה התיסדה הלאם הישראלי בהנחל עליון לאבותיך גוים, בהפרידו מאבותיכם בני אדם שהפריד מהם האומות שישבו שם מלפנים. עד"ש חז"ל שהגרגשי פנה מעצמו מהארץ וילך לארץ אחרת, וכן הרבה מהעמים עזבו הארץ:

יצב גבלות עמים. שהציב והשאיר גבולות העמים, ונתנם למספר בני ישראל לשנים עשר שבטי ישראל, ומאשר יספרו לך האבות והחכמים תבין כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. כי ישמיעוך הנסים שעשה בעברם הירדן ואח"כ אצל יריחו שנשקע החומה, ואשר השליך ה' אבני האלגביש ואשר העמיד יהושע את השמש בחצי השמים, וכן כשנתאספו ל"א המלכים למלחמה והפילם ה' ביד יהושע, וכן אח"כ חלוקת הארץ שהיו עפ"י ה' ועל פי אורים ותמים. ועתה יספר מאין הביאם אל הארץ:

ימצאהו בארץ מדבר, שעשה אותות ומופתים בפרעה ובמצרים ושבקע להם הים עד שנמצאו בארץ מדבר:

ובתהו ילל ישמן שהמדבר הזה היה בתכלית הישימון כמ"ש (לעיל ח טו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים:

יסבבנהו שסבבם ארבעים שנה במדבר וספק צרכיהם במן ובאר:

יבוננהו. שלמדם בינה הוא התורה:

יצרנהו כאישון עינו. כמ"ש (שמות יג כב) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם:

כנשר יעיר קנו. שהוא ער לשמור קנו:

על גוזליו ירחף. ישתעשע לשבת על אפרוחיו, כן השכין ה' את שכינתו באהל מועד:

יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. כשמשנה קנו ממקום למקום ישאם על כנפיו, ולא שיטריחו בעצמם לפרוח עד"ה (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים:

ה' בדד ינחנו. שבמדבר הזה נחה אותם לבדד הרחק מן העמים, בכדי ואין עמו אל נכר. שלא יהיה בשכונתם ע"ג שלא ילכו אחרי התהו, כמו שהיה בעון פעור: ועתה יספר איך הנחיל להם הארץ:

ירכבהו על במתי ארץ. שנתישבו במקומות הגבוהים כנ"ל עד ודם ענב תשתה חמר, הכל כנ"ל: וכל הכתובים האלה באור על כי חלק ה' עמו, שמהנהגתו עמהם במדבר והתישבם בארץ נראה בעליל כי הם עמו ונחלתו: עתה יספר סדר שסרו מאחרי ה':

כ דק"ל למה נקוד וחלב בשו"א תחת החי"ת וציר"י תחת הלמ"ד ה"ל למכתב וחלב כולו בקמ"ץ:

ל נראה דהצעת רש"י כך הוא כרים כבשים והשתא א"ש דאילים הוי פירושו כמשמעו דבלא זה ה"א דאילים הם כבשים ולמה נקראו אילים שמחזיקים ומעשרים את בעליהן ואילים מל' ואת אילי הארץ לקח שהוא ל' חוזק אבל השתא שפירש כרים כבשים אין אנו צריכים לדחוק ולפרש דאילים מלשון חוזק אלא אילים פירוש כמשמעו:

מ דאל"כ למה מדמה לחלב כליות לא לשאר חלב:

נ ר"ל שכך הפי' של פסוק ודם ענב הייה שותה וכו':