דברים לב, לו

כי ידין ה' עמו. כשישפוט אותן ביסורין הללו האמורים עליהם, כמו (איוב לו, לא) כי בם ידין, ייסר עמים כי, זה, אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו (ויקרא כה, ב) כי תבאו אל הארץ, כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו לשוב ולרחם עליהם:

יתנחם. לשון הפך המחשבה להיטיב או להרע:

כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב:

עצור. נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם:

עזוב. על ידי עוזב עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפזרים בצאתם לצבא על האויב. בלשון לע"ז מיינטינדו"ר. עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מחזק, כמו (נחמיה ג, ח) ויעזבו את ירושלים עד החומה, (ירמיה מט, כה) איך לא עזבה עיר תהלה. עצור מיינטינו"ד [נשלט]. עזוב אינפורצדו"ר [מבצר]:

אֲרֵי יְדִין יְיָ דִינָא דְעַמֵהּ וּפֻרְעֲנוּת עֲבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְרַע אֲרֵי גְלֵי קֳדָמוֹהִי דִבְעִדָן דְתִתְקֵף עֲלֵיהוֹן מָחַת סָנְאָה יְהוֹן מִטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין

אֲרוּם דָאִין מֵימְרָא דַיְיָ בִּרְחָמוֹן דִינָא דְעַמֵיהּ יִשְרָאֵל וְעַל בִּישָׁתָא דִגְזַר עַל עַבְדוֹהִי יְהֵי תָּהָן קֳדָמוֹי אֲרוּם גְלֵי קֳדָמוֹי דִבְעִידָן דִיחוֹבוּן וְתִתְקַף עֲלֵיהוֹן מָחַת סַנָאָה וְתִתְנַטֵל סָעִיד מִידֵיהוֹן וִיהוֹן פַּסְקִין מְהֵימְנַיָא מִדֵי עוֹבְדִין טָבִין וִיהוֹן מִיטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין

אֲרוּם דָאִין הוּא יְיָ דִינֵיהוֹן דְעַמָא בְנֵי יִשְרָאֵל וְעַל עַבְדוֹי צַדִיקַיָא הוּא מִתְנַחֵם אֲרוּם גְלֵי קֳדָמוֹי אֲרוּם מְטַת יְדֵיהוֹן דְצַדִיקַיָא וְאִנוּן שְׁבִיקִין וּרְטִישִׁין וְלֵית לְהוֹן דִסְעַד וְסָמִיךְ:

כי ידין ה' עמו. יקח דין עמו מהם כמו שפטני אלהים וריבה ריבי:

יתנחם. פירשתיו:

אזלת יד. אזלת יד ישראל והטעם הכח והתי״ו תחת ה״א כי גם שתיהן סימני הנקבה וכן ושבת לנשיא:

ואפס עצור ועזוב. כאשר יהיו הנשבי' רבים ילקחו מהם ויעזובו מהם ועתה כמעט יאבד הכל:

כי ידין ה' עמו - אז יהיה הנקם והתשלומין שהרי ינקום הקב"ה נקמת עמו. וכן: ידין בגוים מלא גויות.

כי יראה - כאשר יראה.

כי אזלת יד - ישראל.

ועזוב - כמו: עזוב תעזב. ויעזבו ירושלים עד החומה.

כי קרוב יום אידם, וחש עתידות למו, כי ידין ה' עמו. כי אמנם יהיה קרוב יום איד האומות כאשר ידין ה' עמו כאמרו וברותי מכם המורדים והפושעים (יחזקאל כ, לח) כי אז יאבדו מהרה שאר האומות:

ועל עבדיו יתנחם. יתנחם על הרעה הראויה לעמו וירחם עליהם בשביל עבדיו שבתוכם כאמרו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל:

כי יראה כי אזלת יד. והטעם שיתנחם אז על הרעה הראויה לעמו ושזה יעשה בשביל עבדיו ולא כן עשה כל ימי הגלות הוא כי אז יראה את ישראל בתחתית העוני ולחץ הגלות באופן שאינם יכולים לחיות עוד בו כמו שהיה הענין במצרים כאמרו וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו:

ואפס עצור ועזוב. ויראה שאין להם עוד ממון עצור בבית ולא עזוב בשדה:

...

ועל עבדיו יתנחם. ועל ישראל יתנחם במה שהרגיזו לפניו:

ואפס עצור ועזוב. ושאין בהם עוצר כח ואין בהם מי שיסייעם והוא כמו עזוב תעזוב עמו. ואמר האויב אי אלהימו שהיו עובדין בזמן שבית המקדש קיים:

אזלת יד בגי' זו גלות:

כי יראה כי אזלת בגי' אין בם תורה:

כי ידין ה' עמו. יקח דין עמו מיד הרשעים כשיראה שהלך כחם, ואלה עצורים ואלה עזובים בשביה, וכמעט שאבד הכל, זהו ואפס עצור ועזוב.

כי ידין לשון יסורים כמו כי בם ידין עמים ייסרם ביסורים.

ועל עבדיו יתנחם מ״מ עליהם יתנחם ע״י תשובה וכן מצינו ונחמתי על הרעה אשר דברתי עליהם.

כי יראה כי אזלת יד כחם של ישראל. כי אזלת יד דוגמא ושבת לנשיא ושכורת ולא מיין.

כי ידין ה' עמו. לאחר שידין הק' את עמו ויקח נקמתו ודינו מהם:

ועל עבדיו יתנחם שיתנחם על מה שהרגיזו לפניו כי לקח מהם נקמתו ועשה בהם כרצונו. כי אזלה ומטה ידם של עמו:

ואפס עצור ועזוב. ולא יעצרו כח עוד, כמו לא עצרתי כה:

ועזוב שאין מי שיסייע לו. כמו עזוב תעזוב. וכמו ויעזבו את ירושלים עד החומה, שאין מחזיק בידם:

כי ידין ה' עמו להענישם ועכ"ז על עבדיו יתנחם וכל כך יענישם עד שיראה הקב"ה כי תלך כח יד ישראל ושיאפס ויכלה העצור כמו מי יעצור בעמי כלומר הגדולים ועזוב שיהיו ישראל נעזבים ולא נעזרים או עזוב מחוזק כמו שנאמר ויעזבו את ירושלים ואמר הקב"ה אי אלהימו הע"ז הצור שחסיו בו ישראל אשר חלב זבחימו של ישראל יאכלו ישתו הע"ז יין שלהם יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה ואחר שסיים זה החלק התחיל חלק ו' בפורענות שיביא הקב"ה על עע"ז ואמר כי אשא אל שמים והיה לו לומר אוריד אל שמים אבל הכוונה כי אז יהיה ההשגחה בארץ בינינו ולכן אמר אשא אל שמים ידי שאשנן חרבי ואני אשב לדין אשיב נקם וגו' ואשכיר חצי מדם מצד דם של החלל והשביה שהרגו ושבו לישראל ובראשו יפרע לו האויב:

כי ידין ה׳ עמו וגו׳. אחר שגמר ענין מכעיסי אל עד סופם, חזר להבטיח לכללות ישראל שלא לעולם יריב אתם. ״כי ידין ה׳ עמו״ – פרוש, יעמיד במשפט כוסות התרעלה אשר עברום, ויראה צרות שעברו על הצדיקים, מהם הרגו, מהם שרפו, מהם הפשיטום, ובשביל הצדיקים אשר נצטערו יתנחם. והוא אמרו ״ועל עבדיו יתנחם״ – פרוש, בשבילם יתנחם לומר די צרות הגלות. ועוד, כשיראה ה׳ שאין כח בישראל להציל עצמן מהגלות, וכח אין בצדיקים ליסר בשבט מוסר למרגיזי אל, גם לא ישארו בישראל אנשים גדולים ונביאים חוזים בעלי רוח הקדש ו״אין אשכול״ וגו׳ (מיכה ז:א), והוא אמרו ״כי אזלת יד״, ובזה ״אפס עצור״ – פרוש, על דרך (שמואל א׳ ט:יז) ״יעצר בעמי״ – פרוש, שאין כח למדריכים בדרכי ה׳ להדריכם, ״ועזוב״ – פרוש, ומצד זה נשאר העם עזוב.

כי ידין וגו׳. מפרש הטעם שנפרעו כ״כ. והרי צור ישראל מכרם לעשות בהם מה שלבם חפץ וגם הסגירם. ואם כן על מה המה נענשים והישוב ע״ז אמר ירמיה הנביא אחרי שהקדים זכרתי לך חסד נעוריך וגו׳ קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה׳. ביאר ירמיה שנמשלו ישראל לקודש. שהמזיק אותם אינו נענש ומ״מ האוכל ונהנה ממנו הרי הוא למוקש ומועל כך אם נמכרו לאבד ולהרוג בחרב היונה אבל הנשארים בחיים לא הורשה לכשדים להנות מהם מש״ה ידין אותם על הגזל שהפשיטו עור החיים. עוד זאת שנמשלו לראשית תבואה שהוא תרומה כדאי׳ בקדושין דנ״ג. והנה תרומה ניתן להנות אבל דווקא כדרכן וכדתנן במס׳ תרומות פי״א וה״נ כשנתנו ישראל להם לאבדן ולהרגן מ״מ דוקא כדרך מיתה ולקברן וחזר ירמיה ופירש כל אוכליו יאשמו שלא נפרש קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כתרומה לחוד שנקרא קודש. וא״כ לא יענשו אלא על שלא כדרך הנאתן ולא על אכילתן מש״ה חזר ופירש כל אוכליו יאשמו זה החילוק בין כדרכן בין שלא כדרכן אינו אלא בהריגתן. אבל באכילתן והנאה מן החיים כל אוכליו יאשמו. כ״ז אמרה השירה:

כי ידין ה׳ עמו. שנשארו בחיים והרעו להם שנשתמשו בגופן או בממונן. ידין להוציא מהם וכמאמר הנביא (ישעיהו ס׳:י״ז) תחת הנחשת אביא זהב וגו׳:

ועל עבדיו. הן המה שנהרגו ולא ניתנו לקבורה וכדאיתא בסנהדרין דמ״ז על המקרא נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים דעבדיך היינו דמחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטיל מקרי עבדיך ובשביל שנתנום לעוף השמים. יתנחם. שלא לכך נמסרו להריגה:

כי יראה כי אזלת יד. זהו טעם על מה הוא קרוב יום אידם. וכי נתמלא סאת ישראל במשך קצר הלז. ע״ז נתן טעם שבישראל אזלת יד להחזיק צורת היהדות. שהרי נשכח בשבעים שנה אלו מהמון עם ישראל אפילו המבואר בתורה שבכתב כמבואר בס׳ עזרא ונחמיה. ולולי שנגאלו ונכנסו לא״י ואנשי כנסת הגדולה הגדילו תורה בישראל לא נשאר ח״ו שורש מעיקר דת יהודית:

ואפס עצור ועזוב. אין בגלות כח בגידוליהם להיות עצור ועזוב לתורה ולתעודה שהרי אפילו דניאל שגדל מאד בבבל מ״מ לא זכה ללמד תורה בישראל. ע״כ הי׳ הכרח ממנו ית׳ המגיד מראשית אחרית לעשות קרוב יום אידם של בבל וכשדים:

[לו] כי ידין ה' עמו. לעשות בהם משפט:

ועל עבדיו שחטאו בו. יתנחם (לשון הוי אנחם מצרי) ע"י שיראה כי אזלת יד. חזקתם מעצמו:

ואפס עצור ועזוב. העצורים בגלות והעזובים מהשגחה יהיו אפס מעצמם:

י אבל אין לפרש כמשמעו כשידין אותם אם לזכות אם לחובה. דאם כן מאי שוב על עבדיו יתנחם דפי' ירחם על עבדיו דלמא דינם יצא לזכות ואז לא יצטרכו לרחמים:

כ הוצרך להפוך משום שאחר היסורים היא הנחמה ואחר כך להודיע שהיא על עבדיו ומפני שחזר הכתוב ואמר ועל עבדיו ולא הספיק לו במלת עמו הקודם לו יחוייב ג"כ שיכפול השם וכאלו אמר כי ידין ה' עמו ויתנחם הקב"ה על עבדיו:

ל תיקן בזה כמה ענינים שפירש כי יראה כשירא' כי מלת כי דהכא כמו כי תבואו וגו' שפי' כשתבאו. ואזלת ר"ל הולכת ומלת יד שב אל האויב ואף שלא נזכר פה והוסיף מלת עליהם להודיע על מי אזלת היד. ואפס ר"ל תם מל' אפס כסף. ועצור רוצ' לומר מכונס ע"י המושל. ועזוב ר"ל מחוזק והוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס מפני שמלת תם לא יפול רק בהם כלומר תם בהם היות עצורים ועזובים והוסיף מלת הקב"ה אחר מלת ואמר להודיע שהאומר אי אלהימו הוא הקב"ה ואמר מלת עליהם להודיע על מי נאמר אלהימו שהוא על עבדיו הנזכרים לעיל ויהי' וי"ו ואמר כוי"ו ושמר ה' אלהיך שפירושו ישמור ויהי' פי' המקראו' כך שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן היסורי' ויחזור ויתנחם עליהם כשיראה שיד האויב הולכת ומתחזקת עליהם ותם בהם עצור ועזוב להיות בלתי שוטר ומושל יאמר הקב"ה אליהם איה ע"א שלכם שהייתם בוטחים בהם יקומו ויעזרוכם לכן ראוילכם שתבינו מכל הרעות שהבאתי עליכם ולא היה לכם שום מושיע מכל העבודות אלילים שבטחתם בהם ולא היה בהם כח למחות בידי מפני שאני הוא שבידי להשפיל ולהרים ואין מידי מציל ואחר כך התחיל להזכיר הנקמות שינקום מהאויבים: