דברים לב, נ

כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו אמר לו משה, אהרן אחי, עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. פשוט רגליך, ופשט. עצום עיניך, ועצם. קמוץ פיך, וקמץ. והלך לו. אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו:

וּמוּת בְּטוּרָא דִי אַתְּ סָלֵק לְתַמָן וְתִתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ כְּמָא דְמִית אַהֲרֹן אֲחוּךְ בְּהוֹר טוּרָא וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ

וּשְׁכוֹב בְּטַוְורָא דְאַנְתְּ סָלֵיק לְתַמָן וְאִתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ אוּף אַנְתְּ הֵיכְמָא דְשָׁכַב אַהֲרן אָחוּךְ בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס וְאִתְכְּנַשׁ לְעַמֵיהּ מִן יַד פָּתַח משֶׁה פּוּמֵיהּ בִּצְלוֹתָא וְכֵן אָמַר רִבּוֹנֵיהּ דְעַלְמָא בְּבָעוּ מִנָךְ לָא אֱהִי מְתִיל כְּבַר נַשׁ דַהֲוָה לֵיהּ בִּיר יְחִידָאֵי וְאִשְׁתְּבֵי אָזַל פַּרְקֵיהּ בְּמָמוֹן סַגִי אַלְפֵיהּ חָכְמָתָא וְאוּמָנוּתָא קַדִישׁ לֵיהּ אִיתָא נְצִיב אַבְוַורְנְקִי דְמַלְכַיָא בְּנָא לֵיהּ בֵּית חֲתָנוּתָא אַתְקִין לֵיהּ פּוּרְיָינָא וְקָטַר לֵיהּ גְנָנָא בְּגַוֵיהּ זַמִין לֵיהּ שׁוּשְׁבִינֵי אַפָא פִּתֵּיהּ נְכַס נִיכְסֵיהּ מְזַג חַמְרֵיהּ כֵּיוַון דְמָטָא לְמֶחֱדֵי בְּרֵיהּ עִם אִנְתְּתֵיהּ וּבָעוּ שׁוּשְׁבִינֵי לְמִכְרַךְ רִפְתָּא אִתְּבַע הַהוּא בַּר נַשׁ לְבֵי דִינָא קַמֵי מַלְכָּא וְאִתְקְנֵס דִין קְטוֹל וְלָא דָלוּ מִנֵיהּ עַד דְחָמֵי בְּחֶדְוָות בְּרֵיהּ הֵיכְדֵין אֲנָא טְרָחִית בְּעַמָא הָדֵין אַפִּיקִית יַתְהוֹן בְּמֵימְרָךְ מִמִצְרַיִם אַלִיפִית יַתְהוֹן אוֹרַיְיתָךְ בָּנִיתִי לְהוֹן מַשְׁכְּנָא לִשְׁמָךְ וְכַד מָטָא זִמְנָא לְמֵיעֲבַר יַת יוֹרְדְנָא לְמֵירוֹת יַת אַרְעָא אֲנָא מִתְקְנַס לִמְמַת אִי נִיחָא לְקַמָךְ דַלֵי מִנִי וְאֶעֱבוֹר יַת יוֹרְדְנָא וְאֶחֱמֵי בְּטוּבָתָא דְיִשְרָאֵל וּמִבָּתַר כְּדֵין אֵימוּת

וְתִתְכְּנִישׁ בְּטוּרָא דְאַתְּ סָלִיק לְתַמָן וְתִתְכְּנִישׁ בִּשְׁלָם לְוַת עַמָךְ הֵיךְ מַה דְאִתְכְּנִישׁ אַהֲרן אָחוּךְ בְּהוֹר טוּרָא וְאִתְכְּנַשׁ בִּשְׁלָם לְוַת ^עַמֵיהּ:

ומות. לתקן עצמו כי הוא יקבור את עצמו כאשר אפרש וכבר רמזתי מה שאמר אחד מחכמי הדור במלת ויאסף:

ומות בהר. קבל עליך המיתה לכפרה על אשר מעלתם:

והאסף אל עמיך. ובזה תאסף בצרור החיים עם הכשרים כמוך:

כאשר מת אהרן בגימ' הן בנשיקה מת אהרן:

ומות בהר. פירש החכם רבי אברהם ז"ל לשון ומות שיתקן עצמו בכך, כי הוא קבר את עצמו. ויתכן לפרש ענין ומות שאני גוזר עליך שתמות מיד, כי המיתה איננה ביד האדם, ולכך לא תמצא בסוד לשון הקדש מלה בלשון צווי בדבר שאין יכולת ביד האדם לעשותו מיד, כגון השינה והמיתה, כי המדבר עם חברו אין לו לומר לו ישן ולא מות, שהרי אי אפשר לו לישן ולא למות מיד, וכשהזכיר בכאן ומות דבר ה' הוא והוא יתעלה הגוזר ולו השלטון והיכולת.

ומת בהר. פרוש, התרצה למות, שאין הקדוש ברוך הוא לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם. ואמרו ״והאסף אל עמיך״ על דרך אמרם (כתובות קד.) שיוצאים הצדיקים להקביל פני צדיק, ולזה אמר ה׳ אליו שיאסף אל עמיו הבאים לקראתו.

עוד יתבאר על זה הדרך, כי בא לתת שלשה טעמים למיתת איש האלהים. וזה שעור הכתוב ״ומת״, והטעם ״בהר״ – פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה יד.) למה נקבר משה בהר נבו, בשביל עון פעור, כי בכל זמן שיזקף ראשו פעור ימצא כנגדו משה ונכנע, וכאמרו (דברים לד,ו) ״ויקבר אתו בגיא מול בית פעור״. טעם שני – ״אשר אתה עלה שמה״, פרוש כדי שיוכל להשיג האשר שהשיג באמצעות מעשים טובים הנוראים, מה שאין יכול להשיג בעודו משתף עם הגוף שאינו יכול להשיג המעלה ההיא, והוא אמרו ״אשר אתה עלה שמה״ – פרוש בעולם העליון. שלישי – ״והאסף אל עמיך״ על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט), בפסוק (דברים לג,כא) ״ויתא ראשי עם״ וגו׳, שבאמצעות משה יזכו דור המדבר, והם מתיחסים אליו כאמרו (שמות לב,ז) ״רד כי שחת עמך״, והוא אמרו ״והאסף אל״ – פרוש לסבת עמיך להביאם לעולם הבא. והגם שבאהרן מצינו שאמר כן גם כן (דברים לה,כט) ״ויאסף אל עמיו״, במקום שיש לדרש דורשין.

ומות בהר אשר אתה עולה שמה. דווקא באותו הר אבל לא באותו מקום וצד שתראה משם. אלא באותו הר מצד השני של ארץ מואב. וכדכתיב להלן ל״ד ה׳ ו׳ בארץ מואב למיתה וקבורה:

תורה אור ומת בהר וגו' שתמות שם. והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך ונו' ויאסף אל עמיו שלא עסקו בני ישראל בקבורתו:

פ דאם לא כן כאשר מת אהרן אחיך ל"ל והלא לא הוא לבדו מת: