שמות פרק לד

פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה: פסל לך אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתבתה, אמר אם יאמר המלך להרגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתבה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך ניר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

נכון. מזמן:

ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:

ויקרא בשם ה'. מתרגמינן וקרא בשמא דה':

ה' ה'. מדת הרחמים היא, אחת קדם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב:

אל. אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא:

ארך אפים. מאריך אפו ואינו ממהר לפרע, שמא יעשה תשובה:

ורב חסד. לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך:

ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו:

נצר חסד. שהאדם עושה לפניו:

לאלפים. לשני אלפים דורות:

עון ופשע. עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס:

ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:

פקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פרש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי:

ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרבה על מדת פרענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:

וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:

ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה ערף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו ויש כי במקום אם:

ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה מיחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האמות:

כרת ברית. על זאת:

אעשה נפלאות. לשון ונפלינו שתהיו מבדלים בזו מכל האמות, שלא תשרה שכינתי עליהם:

את האמרי וגו'. שש אמות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:

אשריו. הוא אילן שעובדים אותו:

קנא שמו. מקנא להפרע ואינו מותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו:

ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:

חדש האביב. חדש הבכור, שהתבואה מבכרת בבשולה:

כל פטר רחם לי. באדם:

וכל מקנך תזכר וגו'. וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה:

פטר. לשון פתיחה, וכן (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:

ופטר חמור. ולא שאר בהמה טמאה:

תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חלין ביד כהן, ופטר חמור מתר בעבודה לבעלים:

וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יפסד ממונו:

כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה:

ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראית פנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראית פנים, ולפי מדרש ברייתא מקרא יתר הוא, ומפנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א):

בחריש ובקציר תשבת. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש וכך משמעו, ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו' ויש מהם אומרים, שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העמר, שהוא מצוה ודוחה את השבת:

בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים:

בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העמר הבאה בפסח מן השעורים היא:

וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:

תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה:

תקופת. לשון מסבה והקפה:

כל זכורך. כל הזכרים שבך הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם:

אוריש. כתרגומו אתרך, וכן (דברים ב לא) החל רש, וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי, לשון גרושין:

והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו:

לא תשחט וגו'. לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קים, אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה:

ולא ילין. כתרגומו אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר:

זבח חג הפסח. אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:

ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים:

לא תבשל גדי. אזהרה לבשר בחלב, ושלש פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאסור בשול:

גדי. כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש ממה שהצרך לפרש בכמה מקומות (בראשית לח יז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע:

בחלב אמו. פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין אסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:

את הדברים האלה. ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה:

ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים:

כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכתי כפי:

וייראו מגשת אליו. בא וראה, כמה גדולה כחה של עברה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:

הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה:

וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הוה הוא כל הענין הזה:

ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל תנו רבנן כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין (נד ב):

ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בתלמוד סוי לבא ועוד בכתבות (ס א) הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה בגד הנתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:

ודבר אל בני ישראל. וראו קרני ההוד בפניו וכשהוא מסתלק מהם:

והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו: