שמות לד, יח

חדש האביב. חדש הבכור, שהתבואה מבכרת בבשולה:

יָת חַגָא דְפַטִּירַיָא תִּטַר שַׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִירָא כְּמָא דִי פַקֵדִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרֵי בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתָּא מִמִצְרָיִם:

יַת חַגָא דְפַטִירַיָא תִנְטְרוּן שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִּירֵי הֵיכְמָא דְפַקֵידְתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרוּם בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתּוּן פְּרִיקִין מִמִּצְרָיִם

והזכיר את חג המצות כאשר הזכירה בפרשה העליונה. ובעבור שהזכיר כי בו יצאת ממצרים והנה חג המצות לזכר. הזכיר דבר פטר חמור שגם הוא זכר ליציאת מצרים. כמו בפסוק ובקוצרכם שהזכיר עם חג הקציר. וככה הזכיד זה בפרשת קדושים תהיו. ובעבור זה כל פטר רחם לי:

את חג המצות תשמור. אחר שאסר אלהי מסכה אשר בם חשבו עושיהם להשיג חיי שעה, הזכיר מצות אשר מהן ימשכו מיני הצלחות מדומות כאביב כקציר וכאסיף וכעסקי הקנינים, וסדר אותן בזאת הפרשה על הסדר שבו נתנו לישראל. הראשונה מהן היא חג המצות למועד חדש האביב אשר בה יבורך האביב. שנית, ענין הבכורות אשר בם יבורך המקנה, והיא המצוה שהיתה אחר חג המצות תיכף בצאתם ממצרים. שלישית, היא מצות השבת שנתנה במרה, ובו יבורכו ימי המעשה, כאמרו ששת ימים תעשה מעשיך ועמה דבר על השנה השביעית המברכת השנים כאמרו שש שנים תזרע. רביעית, היא חג הקציר אשר בו שבועות חקות קציר ישמור לנו. חמישית, חג האסיף שבו יבורך האסיף כאמרו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ואחר אלה המצוות הזכיר מצוה כוללת לשלשת הרגלים והיא יראה כל זכורך ואחר כך הזכיר מצוות מיוחדות לחג המצות לא תשחט על חמץ ולא ילין, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הקציר והיא ראשית בכורי אדמתך כאמרם ז"ל מעצרת ועד החג מביא וקורא, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הסכות, והיא לא תבשל גדי כי אז זמן הגדיים, כמו שאמרו קצתם ז"ל (פרק קמא דר"ה) באחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה:

את חג המצות. כלומר לא תוסיף עוד חג מלבך כאשר עשית בעגל כדכתיב ויאמרו חג לה' מחר וגם לא יום איד לע"ז אלא אותן שצויתי לך תשמור ולפיכך סמכו לקרא אלהי מסכה:

סמך את חג המצות לאלהי מסכה לומר שע"ג אסורה בהנאה כחמץ בפסח:

את חג המצות, וכל פטר רחם, וביום השביעי, וחג השבועות וחג האסיף ראשית בכורי אדמתך. כל המצות הללו אות וסימן הם שאנחנו עבדיו של הקב״ה שאנו באין לפניו במועד ומביאין לו דורונות להקביל פנים כדרך שעושין למלכים ולכך הזהיר מצות אלו על הברית שהיה כורת.

את חג המצות תשמור. לא תוסיף לבדות חג מעצמך כמו שאמרתם חג לה' מחר אלא חג המצות אשר צויתי לך אותו תשמור:

את חג המצות תשמר. טעם מצוה זו כאן לציון כי הן אלה תקוני החטא שקודם, כאמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ב מ.) כי החמץ הוא בחינת אל אחר, ולזה צוה ה׳ ביתר שאת לשמור את הדבר, וצוה כאן על כללות המועדים. אולי כי לצד שנאמר בעגל (שמות לב:ד) ״אלה אלהיך אשר העלוך״ וגו׳, וכל המועדים תלויים ביציאת מצרים, לזה חזר ה׳ על הדברים כדי שיקבלו עליהם הפרטים שיש נגדיות להם במשמעות מאמר הכפירה, וזה אחד מפרטי התשובה הצריכין. והזכיר שמירת שבת לפי שהם עבדו עבודה זרה שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה, לזה אמר ה׳ מצות שבת שהיא גם כן שקול כנגד כל התורה, שבזה יתקן המעות. ועין מה שכתבתי בתחלת פרשת ויקהל.

את חג המצות תשמור. לא בא הכתוב לבאר שלש רגלים שכבר כתיב לפני מעשה העגל. אלא בא בהוספת ענין להזהר בדרך מוסר ולעשות מסילות בלב ישראל בזמנים הללו להשריש בהם יראת ה׳ ואמונה. ע״כ לא הקדים הכתוב כאן שלש רגלים תחוג לי בשנה. אלא הקדים להזהיר בחג המצות באשר הוא חודש האביב להצמיח בו זרע עבודת ה׳ ע״י מצות התלויות בו כמש״כ בפ׳ קדש. ושינה הכתוב לשון זה המקרא ממש״כ לעיל כ״ג ט״ו תאכל מצות כאשר צויתיך וכאן אשר צויתיך היינו משום דשם משמעו כמו שצויתי ביום הראשון ושמרתם את חג המצות כך תשמור שבעת ימים וכמו שביארנו שם. אבל כאן שכבר הזהיר על שבעת הימים מש״ה כתיב אשר צויתך. ועוד סיים המקרא כי בחדש האביב יצאת ממצרים. ולא כמש״כ שם כי בו יצאת דמשמעו ביום ראשון וכאן הוסיף דהחודש בכללו גרם שבו יצאת ממצרים למען ללמדנו כי כל החודש מסוגל להשריש בו יסודי האמונה ועבודת ה׳. ומכאן למדנו לעסוק בעניני פסח מר״ח כדי שיהיה זה העסק להשריש אמונה וכדמסיק בפסחים ד״ו בהא דפסח מדבר שהזהיר משה לישראל מר״ח. ואפילו לחכמים דרשב״ג דל׳ יום לפני הפסח שו״ד בהל׳ פסח. מכ״מ מר״ח יש לעסוק יותר. והיינו דאמרינן בהגדה יכול מר״ח כו׳ הרי דס״ד דמצות ספור ממש בא מר״ח. והוא מהאי קרא שבא לאחר העגל להוסיף הכנה לזכירת עניני פסח. ובשביל זה התכלית כדי לחזק האמונה ויראת ה׳ בלב. [וכיב״ז אי׳ בירושל׳ מגילה פ״א דמדכתיב והחודש אשר נהפך ש״מ דכל החודש כשר לקריאת מגילה]:

את חג המצות, חזר זה שנית כי בעת נצטוו בפ' משפטים היה חירות משעבוד גליות, ועתה יש אפשרות שיגלו מארצם בל יאמרו שאז אין עליהם חיוב מצה שהוא זכר ליציאת מצרים אחר שהם משועבדים שנית, אמר שבכ"ז היא מצוה קיימת לעולם, כי יציאת מצרים לא תבטל ואם יגלו מארצם ישובו להגאל כי יציאת מצרים היה ההתחלה אל כל הגאולות, וע"כ יזכירו יציאת מצרים לימות המשיח כמ"ש במק"א: