שמות לד, כד

אוריש. כתרגומו אתרך, וכן (דברים ב לא) החל רש, וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי, לשון גרושין:

והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו:

אֲרֵי אֲתָרֵךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְ וְאַפְתֵּי יָת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵד אֱנַשׁ יָת אַרְעָךְ בְּמִסְקָךְ לְאִתְחַזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא:

אֲרוּם אֵיתָרֵיךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְ וְאַפְתֵּי יַת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵיד אֵינַשׁ יַת אַרְעָךְ בִּזְמַן מִיסְקָךְ לְאִתְחֲמָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא

כי אוריש. פירש בפרשה הזאת למה. שלא הזכיר בראשונה כי לא הוצרך כי אחר שהשם צוה שיעלו כל זכרי ישראל לראות פניו הנה אין ספק כי השם ישמור ארצם מפני האויב אחר שכל ישראל עושים רצונו. וזה הטעם באר אותו ה יטב:

וטעם ולא יחמוד איש את ארצך. כל כך אשלח אימה בלב השכנים אפי' שלא יחמדו הארץ. אף שיעלה בלבם לעשות מלחמה:

ולא יחמוד איש את ארצך. כי יאמרו בלבם ארצות שהיינו מחזיקים בהם לא נשאר בידינו כי הורישם אלהיהם כל שכן שלא נוכל לקחת ארצם מידם כיון שהן עוסקין במצותיו:

כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבלך הואיל ועת רצון הוא ארחיב את גבולך על מה שנתתי לאברהם והוא ארץ סיחון ועוג כי לא נתתי לו רק מהירדן והלאה ולכך לא יחמד איש את ארצך זאת שהרחבתי לך, אע״פ שתעבור את הירדן לרגל והערים תשארנה מאין יושב, שיאמרו הרי אותם שהוחזקו כבר הורישם הקב״ה מפניהם כ״ש שלא נוכל לכבוש את ארצם מאחר שעסוקים במצותיו.

כי אוריש גוים מפניך. לכן לא יחמוד איש את ארצך שיאמרו ארץ שהחזקנו בה תמיד הורישם אלהיהם כ"ש שלא נוכל לכבוש את ארצם כשעושין מצותיו שעולין לרגל:

והרחבתי את גבולך. שאתן לך ארץ סיחון ועוג לירושה שלא נדרתי לאברהם:

כי אוריש גוים מפניך. ולכך לא יחמוד איש את ארצך כי יאמרו אותם שהיו מוחזקים הוריש אלהיהם מפניהם כ"ש שלא נוכל לקחת ארצם כיון שעוסקין במצותו:

ולא יחמוד איש את ארצך. אל תירא שמא ילכדו גוים את ארצך בהיותך שם ויתקצר גבולך שיקחו שנים או ג' כרכים בעודך שם אך בשכר מצוה זו אוריש גוים מפניך וארחיב את גבלך ולא יחמוד איש את ארצך שתהא תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזקתה פרתך רועה באפר ואין חיב מזקתה את הכל קרוי איש כמו שכתב בנח איש ואשתו גבי בהמות:

אוריש גוים מפניך. דקדק לומר מפניך, פרוש לבל תצטער בראיתם, על דרך מאמרם זכרונם לברכה (גיטין נו:) במעשה רבי יוחנן בן זכאי עם אספסינוס, הבטיח ה׳ כי לא יראו לפנינו כל עקר.

והרחבתי וגו׳. על דרך אמרו (ירמיה ג:יט) ״ארץ צבי״, ואמרו זכרונם לברכה (גיטין נז:) כעור של צבי זה וכו׳:

כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך. הקדים המקרא שני דברים אלו להבטחת ולא יחמוד איש את ארצך היינו משום שנכלל בזה הלשון שני אופני הבטחות. א׳ שלא יבוא איזה מלך ואומה לכבוש את הארץ בעת שכל ישראל בירושלים ואין חיל יושב על הספר. ב׳ כדאי׳ בפסחים ד״ח מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה כו׳ והתוס׳ כ׳ דנ״ל מדכתיב את ארצך. ויותר נראה דנ״ל מדכתיב ולא יחמוד איש. דחמדת הארץ בכללה לא שייך באיש אלא בעם או גוי. אלא הכונה שלא יבוא גנב לגנוב הקמה. וה״ה פרה הרועה באפר. [ומיושב בזה ק׳ התוספות שם ד״ה לכדר״א] והגמ׳ הוסיף ואין חיה מזיקתה. והוא למד בתורת כש״כ. דיותר נוח לחול השגחת ה׳ על בריות שאין בהם בחירה רעה שלא יזיקו משתחול על אדם רע כמש״כ בס׳ בראשית ל״ז י״ג בשם הזוהר. ואמר שהבטיח הכתוב שיהיו נשמרים מאיש כש״כ מבע״ח מזיקים. אכן לשון את ארצך משמעו הבטחה מכבוש הארץ ג״כ. והנה לשמירה מגנב ובע״ח מזיקים אין חשש כ״כ בשעה שהיה עוד כמה יושבי הארץ מאוה״ע דאז אפשר לעשותם לשומרים והמה בעצמם יראים מישראל כאשר ישובו מבית הבחירה. ורק בשעה שלא נשאר בארץ פרסה מיושבי הארץ אז יש חשש מגנב ובע״ח מש״ה הקדים המקרא כי אוריש גוים מפניך. ולא יחמוד איש. היינו גנב כמש״כ. אבל לענין חשש השני דחימוד הארץ בכללה אין החשש כ״כ בשעה שגבולות הארץ לא היו רחבים. דאז בשמעם הליכות איזה עם וגוי על ארצם ישובו להלחם עמם. משא״כ בשעה שירחיבו גבולי א״י אז החשש שיבואו איזה חיל ויכבוש את הארץ. שהרי כל ישראל בבית הבחירה רחוק מן הגבול מש״ה כתיב והרחבתי את גבולך מכ״מ ולא יחמוד איש את ארצך. ונכתב מקרא זה בשביעית דאז הסכנה מצויה יותר. משום שאין לישראל אוצרות תבואה הנדרש לשעת מלחמה. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ה י״ח:

כי אוריש. באר סגולת המצוה הזאת, כי לפי הטבע ראוי שתמיד יגורו אתכם מלחמות: א) כי אוריש גוים מפניך וישתדלו הנכבשים תמיד להתגבר עליכם, ב) והרחבתי את גבולך שיהיה ארץ טובה ורחבה ורבים יכספו אותה וע"י עלותך לראות ג"פ בשנה לא יחמוד איש את ארצך, כי זה סגולה לזה, והנס הוא הפך הטבע, שלפי הטבע ראוי שבעת שכל הזרמים ילכו מביתם יקומו השכנים לרשת ארצך באין איש יעמוד נגדם, אבל דרך ההשגחיי והפלאיי הוא בהפך:

צ דאם לא כן מאי כי אוריש וגו' מאי נתינת טעם יש בו: