שמות לד, ל

וייראו מגשת אליו. בא וראה, כמה גדולה כחה של עברה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:

וַחֲזָא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת משֶׁה וְהָא סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי וּדְחִילוּ מִלְאִתְקְרְבָא לְוָתֵהּ:

וַחֲמָא אַהֲרן וְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת משֶׁה וְהָא אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִקּוּנִין דְּאַנְפּוֹי וּדְחִילוּ מִן לְמִקְרְבָא לְוָותֵיהּ

וירא אהרן. שהוא הראש:

וכל בני ישראל. הם הנשיאים שהיה משפט משה לדבר אליהם. וכן כתוב ויקרא אליהם משה:

והנה קרן. שהבהיק אורו מזיו שכינה וכן קרנים מידו לו. ונ"ל כי כשהבקר אור דומה לאיל שקרניו מפוצלות ומתפצל אילך ואילך וזהו לשון קרן ולפי שטעו ורצו להעמיד מנהיג במקומו האיר הקב"ה אותו מזיו שכינתו להראות להן שלא היה מנהיג ראוי כמוהו:

והנה קרן עור פניו. מיני האור חלוקים, יש אור חכמה, ויש אור שיצא מן החשך, אור חכמה הוא האור שבו נברא הכל, והוא שדרשו בו רבותינו ז"ל כבר היה לפני שקדם למאמר יהי אור והוא שנקרא ראשית והאור הזה השיג משה בלבו ובו נבדל משאר הנביאים ונתעלה על כלם, אור שיצא מן החשך הוא האש היסודי הוא הנקרא אור מורגש והוא אשר חל על משה וקרן עור פניו. ומעלת הקרון שזכה בה עתה בלוחות שניות מה שלא זכה בלוחות ראשונות כשאמר ויפן וירד משה מן ההר, לפי שכל ישראל היו שם במתן תורה בלוחות ראשונות וכלם עדים בדבר במה שראו בעניהם אבל כאן בלוחות שניות שהוזהר (שמות לד) ואיש לא יעלה עמך נתן לו מעלת הקרון כדי שיהא אות לישראל על מתן תורה. או נאמר כי משה ראוי לקרון עור פנים מן הראשונות גם מוחזק היה בעיני כל ישראל לנביא לה' שלא יצטרך לאות עמהם אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין הראשונות להשתבר לכך אחר לו מעלה זו על השניות הקיימות.

וייראו מגשת אליו. דרשו רז"ל כמה גדול כח העון עד שלא חטאו ישראל היו רואין מתוך הכבוד שבע מחיצות של אש ולא היו מזדעזעין שנאמר (שם כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.

ויש בזה שבע תיבות כמספר המחיצות שהיו לעיני בני ישראל, וכשחטאו אפי' פני הסרסור לא היו יכולין לראות, שנאמר וייראו מגשת אליו.

והנה משה זכה לקרני האור מן המערה ממה שכתוב (שם לג) והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור מנקרת צור זכה לקרון עור פניו וכן הוא אומר (חבקוק ג׳:ד׳) קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, וכן נרמז בו כי מן הלוחות היה קרון עור פניו כענין שכתוב (קהלת ח׳:א׳) חכמת אדם תאיר פניו.

ובמדרש והנה קרן עור פניו כל ההוד שנטל משה בעוה"ז לא היה אלא פירות מתן שכרן אבל הקרן קיים לו לעוה"ב שנאמר קרנים מידו לו ע"כ.

ונראה לי בבאור זה כי הקרון בהיות פניו כפני חמה שהם הפירות בעוה"ז היה בדמיון הפרי הנופל מן האילן, אבל לעוה"ב הקרן קיים לו אורה כשל מעלה הוא אספקלריא המאירה וזהו שאמרו נובלת אור של מעלה גלגל חמה. ועשה המדרש מלת קרן כוללת הקרן והפירות.

וייראו מגשת אליו לפי פשוטו מתחלה כשראוהו וייראו מגשת אליו, כסבורים שהוא מלאך.

והנה קרן עור פני משה. שהבהיק אותו מזיו השכינה וכן (חבקוק ג') קרנים מידו לו ופירש לפי שכשהאור יוצא מפניו ועמוד הזריחה עולה לנגדו נראה כקרנים וכן אילת השחר שזריחת השחר נראה כאילת זה שקרניה מפוצלות ולכך אמר קרן לפי שלוחות הראשונות נתנו בקולי קולות ואלו בחשאי הראה הק' שגם אילו קדושות מפיו ומידו שהרי הבהיק זיו משה מזיו שכינה כשקבלם וגם י"ל לפי שרצו להעמיד ראש אחר במקום משה הראה להם הק' שהוא מלא מזיו שכינה ואין להעמיד אחר במקומו אלא על פי שכינה שאין לו תמורה:

וייראו מגשת אליו. ע׳ פרש״י בשם המדרש שכח החטא גרם שנזדעזעו ממשה יותר ממראה אש שעל ההר לפני מעשה העגל. ולכאורה אינו מובן. הלא לא נתיראו לעמוד מרחוק. ורק מגשת אליו נתייראו ועל ההר ג״כ לא עלו. ואין לומר דהראיה הוא ממה שנצרך הקב״ה להזהיר שלא יעלו הרי דבלא אזהרה היו עולים. ג״ז אינו. דבאמת מבואר בס׳ דברים דגם בלי דבר ה׳ היו יראים לעלות על ההר אלא נראה דחז״ל דייקו ל׳ מגשת. ולגשת מיבעי. שיראו לגשת אליו. וכן אינו מדויק בסמוך וישובו אליו וילכו אליו מיבעי. שהרי עוד לא באו אליו כלל ואיך שייך ל׳ וישובו. אלא צ״ל דמתחלה נתקרבו ונגשו אליו. ואח״כ נתייראו וחזרו לאחור מזיעה וחרדה שנפל עליהם. ומדויק עתה לשון המקרא וייראו מגשת אליו. ממה שנגשו אליו מצאו פחד ושבו לאחור. וכאשר קרא אליהם משה וישובו אליו ונתיישב דעתם. מעתה יפה דרשו אשר בראותם מראה אש על ההר. לא חזרו ממעמדם לאחור. עד שהגיע הדברות מפי ה׳ וכהיום שבו לאחור ממעמדם: