שמות לד, כב

בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים:

בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העמר הבאה בפסח מן השעורים היא:

וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:

תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה:

תקופת. לשון מסבה והקפה:

וְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא תַּעְבֵּד לָךְ בִּכּוּרֵי חֲצַד חִטִין וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִפְקָא דְשַׁתָּא:

וְחַגָא דִּשְׁבוּעַיָא תַּעֲבֵיד לָךְ בִּזְמַן בִּכּוּרֵי חֲצַד חִינְטִין וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִיפְקָא דְשַׁתָּא

וחג. כתוב בשני מקומות. ושם בצאת השנה. כי סוף השנה הוא תחלת השנה האחרת וזה לאות כי השמש תכנס במזל המאזנים סמוך ליום העשור. ולא יתאחר עד צאת סוכות שלא תכנס השנה האחרת. על כן כתוב תקופת השנה. ואל תסמוך על תקופת שמואל רק על תקופת רב אדא. אע"פ שהיא צריכה לשני תקונים. האחד בעבור שמהלך השמש פעם בארוכה ופעם בקצרה. וזה השנוי אינו במהלך השמש כי שוה הוא לעולם. רק הוא כנגד מראה הנקודה בגלגל המזלות. והתקון השני בעבור תנועת גלגל קטן בראש טלה:

וחג שבעת בשביל בכורי קציר חטים.

וחג האסיף בשביל תקופת השנה.

וחג שבועות וגו׳. כבר נתבאר במכילתא פ׳ משפטים דפ׳ זו בא ללמד דאפילו בשני שביעית נוהג שבועות וסוכות. אע״ג שאז אינו חג הקציר וחג האסיף . ועפ״ז באו כל השנוים דשתי פרשיות הללו. דמש״ה נקרא כאן חג שבועות ולא חג הקציר. ומש״ה כתיב כאן בכורי קציר חטים ולא בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. דמשמעו בכורי שבעת המינים. אבל כאן בשביעית אין לך אלא בכורי קציר חטים שהוא שתי הלחם:

וחג האסיף תקופת השנה. באמת חג הסוכות מיבעי בשביעית שהרי אז אין אסיף. אלא כתיב חג האסיף משום התקופה דכתיב כאן כדאי׳ בסנהדרין די״ד שתהא התקופה באה דוקא בחוה״מ שאפשר לאסוף דבר האבד מיהא. וכ״ז הגיע אחר העגל. דקודם מעשה העגל לא באו שתי רגלים אלו אלא בשביל שהמה בטבע המדינה לחוג בעת קציר ואסיף. ולא בא הכתוב להזהיר עליהם אלא שיהיו חג לה׳. אבל אם לא היה חג ברצון האדם. אינו מבואר אם הדין לעשות כלל חג לשם מצוה וא״כ בשביעית אין בו חגים אלו. אבל אחר העגל הזהירם לעשות רגלים גם בשביעית כדי שיבואו ברגל לעזרה להשריש עבודה ואמונה:

ע פירוש לא שהוא זמן בכורי קציר חטים רק מפני שמתחילין להקריב מנחה מן החטים החדשים: