שמות לד, ח

וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:

וְאוֹחִי משֶׁה וּכְרַע עַל אַרְעָא וּסְגִיד:

וְאוֹחִי משֶׁה וְגָחַן עַל אַרְעָא וּסְגִיד

וְזָרֵיז משֶׁה וַאֲקַד עַל אַרְעָא וְאוֹדִי וְשַׁבַּח:

והנה משה השתחוה לשם שעבר על פניו ובקש שילך תמיד בקרבם ויסלח לעונם ולחטאתם בכל מה שיעשו וינחילם את הארץ ולא אמר ולפשעינו כי לא יתכן לסלוח הפשעים שהם המרדים רק שישא אותם ולא יכלם בהם ולא יתעלם ממך למה נכתבו שני השמות הללו באל"ף דל"ת ומפני זה אמר הנה אנכי כורת ברית עד את מעשה ה' כי נורא הוא וטעם כי עם קשה עורף הוא כפשוטו שילך בקרבם בעבור שהם עם קשה עורף כי אחר שנתרצה להם הקב"ה יהיה ה' טוב לקשי ערפם יותר ממלאך ומבקש להגדיל טובם יותר כי הם עמו ונחלתו וכאשר בשעת הכעס היה נוח להם שישלח לפניהם מלאך בעבור שהם עם קשה ערף כמו שאמר (לעיל לג ג) פן אכלך כן בעת הרצון טוב להם בשכינה בעבור שהם עם קשי עורף שיותר יחונן וירחם על עבדיו והשם ענהו שיעשה כן שיכרות הברית ויעשה בו נפלאות כאשר בקש ונפלינו אני ועמך (לעיל לג ח טז) ואמר נגד כל עמך וראה כל העם אשר אתה בקרבו כי הגדולות והנוראות האלה עם משה יעשה אותם ובעבורו והעם יהיו בברית ולא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל עתה נפלאות אשר לא נבראו מקודם בכל הארץ ובכל הגוים כי לא נעשו להם נפלאות גדולות אחרי זה יותר ממה שנעשה עמהם מתחלה במצרים ועל הים אבל נבראו ונעשו עמהם מתחלה יותר גדולות אלא שהענין ירמוז אל שכון השכינה בהם ועל היותו עם משה לכבוד ולתפארת בנעלם ובמופלא כאשר אמר (שם) ונפלינו וכמו שפירשתי (לעיל לג יד-טז ד"ה אבל) והקב"ה יראנו נפלאות מתורתו

וימהר. ריקי מוח אמרו כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל. ועוד כי הנה כתוב כן בעשרת הדברות הנה כל ישראל שמעו זה ואיך יעלה על לב משה שיאמר הקב"ה לחמשים ובעבור שהזכיר ונקה לא ינקה לא הוצרך לומר לשונאיו.

ומלת ויקד. בעלי הכפל מגזרת קדקד. ששם קדקדו בארץ על משקל ויתם הכסף. ויקדו כמו ויתמו ואל תשמע אל המוסיפין שרשים מלבם בעבור המשקל ועל זה הדרך ידמו כאבן:

וימהר משה - כשראה הקדוש ברוך הוא עובר ושמע קולו מיד התחיל להשתחוות.

וימהר משה. לתוספת הכנעה כי אמנם מהירות ההשתחויה תורה על גדלות הדבר אשר לו יכנע המשתחוה, כאמרם ז"ל (ברכות פרק הרואה) רב ששת כי כרע, הוה כרע כי חזרא:

וימהר משה. כיון ששמע המדות שאמר הקב"ה שהוא רחום וחנון וארך אפים נתיישבה דעתו על מה שאמר פן אכלך והודה והשתחוה ולפי' חזר והוסיף תפלה על תפלה אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא וגו' כלו' מאותו טעם שאמרת לנו שלא תלך לפי שעם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך מאותו טעם אנו צריכין שתלך עמנו כי עם קשה עורף הוא ואתה אל רחום וחנון וסלחת לעונינו ולחטאתנו.

וימהר משה. על דרך הפשט השתחויה זו הודאה על מדת החנינה והרחמים שהודיעו, וחס ושלום להאמין דבר ריקי מוח שהביא אותם ה"ר אברהם שפירשו כדי שלא יאריך עוד לומר על חמשים כי לא הוה מפסיק דבר השי"ת וחלילה מזה והנה למלך בשר ודם אין עושין כן כאשר השיג עליהם הוא ז"ל.

אבל באור הכתוב כי אחר שהשלים הש"י דבריו מהר משה בזריזות גדולה והשתחוה אל הכבוד העובר על פניו כמי שמקבל פרס מבית המלך ומשתחוה ונותן לו הודאה על מה שנתן לו כשיצא מלפניו.

וע"ד המדרש וימהר משה, מה ראה, ר' חנינא בן גמליאל אומר ארך אפים ראה, רבנן אמרי אמת ראה, כן דרשו במדרש תהלים. ובאור זה כפשוטו כי דעת רבי חנינא שנתן משה הודאה על ארך אפים כי היא מדה שיצטרכו לה כל ישראל בכל הדורות שהקב"ה יאריך אפו להם ולא יכלם בעונם, ודעת רבנן שנתן הודאה על מדת אמת שהיא רבת הסליחה לרחם עליהם לגמרי ושלא יזכור עונם כי ארך אפים מדה קשה קצת מאריך אפיה וגבי דיליה.

ועל דרך הקבלה ארך אפים ראה אמת ראה רבי חנינא ורבנן נראין כחולקים ואינן חולקין כי ארך אפים הוא הכח הנמשך מן הגבורה והוא המכריע והוא דעת רבנן שאמרו אמת ראה ולא שינו הלשון אלא כדי להודיענו אם המדות נזכרות מלמעלה למטה או ממטה למעלה, רבי חנינא היה מונה ממטה למעלה והיה מסיים ארך אפים כמכריע, ולכך אמר ארך אפים, ורבנן היו מונין מלמעלה למטה והיו מסיימים ואמת כמכריע ולכך אמרו אמת ראה.

ועוד שם במדרש תהלים על איזו מהם נשתחוה ר' אליעזר בן יעקב אומר על ארך אפים רבנן אמרי על מדת רחמים. והעולה לנו מזה כי הכל אחד והכריעה וההשתחויה אל האמת וזה מבואר.

וימהר משה לפי שהיה ירא שיאמר יותר על רבעים. וי״מ לפי שראה משה להקב״ה עובר והולך מלפניו והוא היה רוצה להתפלל לפניו קודם שיתכסה ממנו וכן אמרו רז״ל אימתי אדם שואל צרכיו מאת המלך בעוד שהמלך לפניו.

וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו. יש לומר מיהר להתפלל קודם שיעבור במרוצה. שנאמר וכסופה מרכבותיו:

וימהר משה. כיון ששמע אלו מדות תרומיות שהק' חנון רחום וארך אפים נתיישבה דעתו ממה שאר לו הק' אכלך והודה והשתחווה ולפיכך חזר ואמר

וימהר משה וגו׳. נודע למשה שהוא הרגע של עת רצון לשמוע תפלת כל אדם ע״כ השתחוה. וכבר כתבנו לעיל כ״ג י׳ במשמעות השתחואה שהיא תפלה. והיינו שמשה התפלל תפלה קבועה והוסיף בה אם נא וגו׳:

וימהר משה. אחר שא"ל ה' וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון שא"ל שבעת שיקרא לשמו שם ה' ומדות הרחמים תהיה עת רצון כמש"פ לכן כשקרא לפניו בשם ה' מהר וישתחו, ובקש ילך נא ה' בקרבנו, שהגם שא"ל את הדבר הזה אשר דברת אעשה לא הבטיחו שיעשה תיכף וגם שאז לא בקש רק שפניו ילכו שהוא השגחתו הפרטיית ועתה בקש שילך שם אדני שמורה על מדת מלכותו שהוא שכינת עוזו ושיצוה לעשות המשכן שישכון בתוכם שע"ז לא הבטיחו עדיין, ע"כ הזכיר פה שם אדני שני פעמים שהוא השער לה' כנודע והוא ששכן בין כנפי הכרובים, ואמר הטעם כי עם קשה ערף הוא ר"ל אחר שהזכרת מדותיך שאתה נושא עון ופשע, אם תלך בקרבנו תוכל להתנהג במדות אלה כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו כי זה מדתך, לא כמו שאמרת רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שזה אינו ממדתך, והרלב"ג כ' בשם אביו שאמר אחר שהם עם קשה עורף ואין מאמינים תכף ותמיד מסתפקים, לעומת זה דרך אנשים כאלה שאחר שחוזרים להאמין תתחזק האמונה אצלם ולא יסורו ממנה בשום אופן, כי גם בזה יהיו קשי עורף למסור א"ע על קדוש השם בעבור האמונה כמ"ש במדרש כי עם קשה עורף או יהודי או צלוב, וא"כ אחר שתסלח לעוננו ולחטאתנו אז ונחלתנו נהיהנחלתך עולמית ולא יעזבו אמונתם בשום אופן: