שמות לד, יג

אשריו. הוא אילן שעובדים אותו:

אֲרֵי יָת אֲגוֹרֵיהוֹן תְּתַרְעוּן וְיָת קָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְיָת אַשְׁרֵיהוֹן תְּקַצְצוּן:

אֲרוּם יַת אֵיגוֹרֵיהוֹן תְּתַרְעוּן וְיַת קָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְיַת אֲשֵׁרֵיהוֹן תְּקַצְּצוּן

כי את מזבחותם. כמו כי הרס תהרסם:

אלהי מסכה לא תעשה לך. לפי שעשו את העגל חזר והזהירם שלא יוסיפו לעשות שטות כה:

כי את מזבחותם וגו׳. גם לפני העגל נזהרו בזה שם כ״ד כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם. אבל אחר העגל נתחדש עוד שלשה דברים. א׳ דשם לא נצטוו להטפל בזה כ״א אחר כבוש כמבואר שם במקרא כי ילך מלאכי וגו׳ והכחדתיו וכמש״כ שם. ועתה לאחר העגל נצטוו ע״ז גם קודם גמר הכבוש אלא שלא נצרכו לישרף עד אח״כ כמש״כ לעיל. ב׳ דשם לא נזהרו אלא על גוף הע״ז ומש״ה לא כתיב מזבחותם שאינו אלא משמשין והא דכתיב מצבתיהם כבר פרש״י שם אבנים שהם מציבין להשתחוות להם. ובאמת הכי אי׳ במס׳ ע״ז דמ״ז ב׳ דאבן שחצבה מתחלה לבימוס ה״ז אסורה משעת חציבה וע״כ עובדין אותה ג״כ כמש״כ רש״י ותוס׳ שם. וכך היה מנהגם דמזבח לא בא אלא להיות משמשין משא״כ מצבת אבן. ומש״ה הוזהרו ישראל על המצבה לה׳ כדכתיב לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך. והיינו בשביל שנהגו אוה״ע לעשות לע״ז ממש. הא לאחר העגל נזהרו אפילו על משמשין והיינו מזבחותם. וממילא ה״ה מצבה שלא היה נעבד. ג׳ באשרה ובזה מפורש בע״ז דנ״ג אר״א כתחלה של א״י דא״ר ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו׳ אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להם ועבודת כוכבים שליחותא דידהו עבדי. ומש״ה כתיב כאן ואת אשריו ולא ואשיריהם כמו מצבותם אלא לרמז אשריו דישראל. משא״כ מצבות דשבעה אומות נמי אסור:

כי את מזבחותם, זה כבר הזהיר בפ' משפטים, ופה הוסיף את אשריו תכרתון שלא נזכר שם, והוא עפמ"ש בע"ז (דף נג) אר"י אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דא"ר ואשריהם תשרפון באש והלא ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא מדפלחי ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניתא להו בע"ז וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו תא עבדי, לכן בצווי שבפרשת משפטים שהיה קודם מעשה העגל לא הוצרכו לבער האשרות, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובצווי זאת שהיה אחר מעשה העגל נאסרו האשרות לכן הוסיף שרפת האשרות: