שמות לד, כא

בחריש ובקציר תשבת. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש וכך משמעו, ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו' ויש מהם אומרים, שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העמר, שהוא מצוה ודוחה את השבת:

שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תְּנוּחַ בִּזְרוֹעָא וּבַחֲצָדָא תְּנוּחַ:

שִׁיתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תָנוּחַ בְּרִידַיָא וּבְחַצְדָא תָּנוּחַ

בִּירִידָא:

בחריש ובקציר תשבות על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר שבהם עיקר חיי האדם והזכיר השבת באמצע הרגלים כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות בעבור שכולם זכר למעשה בראשית כי ביציאת מצרים אות ומופת בו כאשר פירשתי בעשרת הדברות (לעיל כ ב) ועוד כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת ושם אפרש בעזרת הש"י ויתרומם

ששת ימים. ככה כתוב בראשונה:

וטעם בחריש ובקציר. שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן. כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה. כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש. הלא במלת קציר יחריש:

ולא הזכיר בפרשה הזאת שנת השמיטה. כי היום הידוע השלם היא תנועת הגלגל העליון ממזרח למערב בעשרים וארבעה שעות. ויום השמש הוא שלש מאות וששים וחמשה ימים וקרוב מרביעית יום. כי הוא תקופת השמש מתחלת מערב עד שובה אל מקומה. וחכמי המזלות יבינו זה:

ששת ימים תעבוד - עבודת קרקע, כדכתיב: כי תעבוד את האדמה. עובד אדמתו ישבע לחם.

בחריש ובקציר תשבות - שהיא חשובה ועריבה לבריות. וכל שכן שאר מלאכות.

ששת ימים תעבוד. וביום השביעי תשבות. גם כן תהיה הצלחתך כשתעבוד ששת ימים כאשר תשבות בשביעי:

בחריש ובקציר תשבות. וכן כשתשבות אחת לשבע שנים בחריש ובקציר, וזה בשבתות השנים הנקראים גם כן שבת לה' תצליח בחריש ובקציר, כאמרו ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה:

ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. הזכיר מצות שבת באמצע הרגלים כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות לפי שבכולם זכר למעשה בראשית. ונאמר בחריש ובקציר תשבות כלומר אפילו בזמן חריש וקציר שהם עקר חיי האדם בעבודת האדמה תשבות ביום השבת ולא תעשה בו מלאכה, כן פירש הרמב"ן ז"ל.

ששת ימים תעבד חזר בו בשביל בחריש ובקציר.

בחריש ובקציר תשבות. קרא יתרה הוא ודרשי ליה רבות' איכא דדריש מצות תוספת שביעית וא"ד קצירת העומר דוחה שבת:

וביום השביעי תשבות. נתבאר לעיל כ״ג י״ג דשביתה זו באה להכין מעשיו אז לפני ה׳. וע״ז כתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. והוסיף כאן דכמו כן. בחריש ובקציר תשבות. אותה שביתה דש״ק תהי׳ גם בשביעית. למען יוסיף לקח בכל השנה בתורה ועבודה:

ששת ימים תעבד, בפרשת משפטים אמר ששת ימים תעשה מעשיך, כי אז היו עתידים להיות בני חורין, ויהיה כמו לעתיד לבא (ישעיהו ס״א:ה׳) ועמדו זרים וכו' ובני נכר אכריכם, וסתם עבודה הוא בשדה שעובד אדמתו, ואז לא יצוייר זה, ועתה אחר מעשה העגל שתצטרך לעבוד את האדמה בעצמך, בל תאמר שהותר לך חרישה וקצירה, פן האדמה תשאה שממה, ובפרט שכבר תשבות מעבודת הארץ בשמטה שהוא תמורת השבת כמ"ש התו"ה (בהר), בכ"ז בחריש ובקציר תשבות, ופי' הרע"ס שמפני שהזהירה על אלהי מסכה שהם הטלמסאות שהיו עושים להמשיך שפע הכוכבים, שחשבו שאם יעשו צורה ידועה בשעה ידועה עת שליטת הכוכב ימשיכו עליהם שפע מהכוכב ההוא, שחשבו שעי"כ ישיגו צרכי גופותם וקניניהם, הזכיר להם מצות שמהם ימשכו להם הצלחות האלה, בפסח יבורך האביב, וע"י הבכורות יבורכו המקנה, וע"י השבת יבורך מעשה ששת הימים, וע"י חג הקציר והאסיף יתברכו הקציר והנאסף, וכתב הרי"א שתחלה הזכיר פסח שהוא זכר ליציאת מצרים ועמו הבכורות שהוא ג"כ זכר לזה, וגם שבת מורה זה כמ"ש בדברות האחרונות כי עבד היית בארץ מצרים, ואחריו חג הקציר והאסיף שהוא ברכת הארץ שבאו לשם, ובג' אלה החיוב לעלות ולראות, ולכן לא הזכיר ר"ה ויוה"כ, ועז"א,

נ במס' ראש השנה פירש"י שלא יחרוש שדה לבן ושדה אילן חרישה שיועיל לשביעית וקציר של שביעית תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית דאי אשבת קאי הא שאר מלאכות נמי אסורים:

ס פירוש מה חריש אין לך של מצוה אפילו לחרוש לצורך עומר ושתי הלחם אני אוסרו לך בשבת אף קציר שאני אוסר לך דוקא של רשות ולא של מצוה שאפילו מצאו קצור מצוה לקצור ויש לך ללמד מכאן שהוא דוחה שבת: