שמות לד, כ

ופטר חמור. ולא שאר בהמה טמאה:

תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חלין ביד כהן, ופטר חמור מתר בעבודה לבעלים:

וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יפסד ממונו:

כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה:

ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראית פנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראית פנים, ולפי מדרש ברייתא מקרא יתר הוא, ומפנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א):

וּבוּכְרָא דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתַנְקְפֵהּ כָּל בּוּכְרָא דִבְנָיךְ תִּפְרוֹק וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַי רֵיקָנִין:

וּבוּכְרָא דְחַמְרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִין לָא תִפְרוֹק וְתִנְקְפֵיהּ בְּקוּפִּיץ וְכָל בּוּכְרָא דִבְרָךְ תִּפְרוֹק וְלָא יִתְחֲמוּן קֳדָמַי רֵיקָנִין

עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל לֵית אַתּוּן רְשָׁאִין לְמֵיחְמֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן רֵיקָנִין מִן כָּל מִצְוָה:

ופטר חמור תפדה בשה. וכל בכור בניך תפדה. בפדיון ערכו הקצוב:

ולא יראו פני ריקם וסמיך ליה ששת ימים לומר דאין נדרים ונדבות קרבים ביו"ט:

כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם. מי שזוכה שהוא בכור מעלה גדולה היא, והוא רמז להקב"ה שהוא בכורו של עולם ועבודת הקרבנות מימות עולם בבכורות היתה ולכך קנאה יעקב אבינו ומכרה עשו הרשע שביזה עבודת הש"י ואחרי כן נפסלו הבכורות במעשה העגל והופרשו הלוים במקומם שתהיה העבודה בהם ולא בבכורות, ואע"פ שאין העבודה בהם יש להם מעלה ויתרון על שאר בני אדם מצד שהם בכורות, דרשו רז"ל כל דבר שנאמר בו לי הוא בעוה"ז ובעוה"ב ישראל הם בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר (ויקרא כ׳:כ״ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, הלוים שנאמר (במדבר ג׳:מ״ה) והיו לי הלוים, הארץ שנאמר (שמות י״ט:ה׳) כי לי כל הארץ, בכור שנאמר (במדבר ג׳:י״ג) כי לי כל בכור בעוה"ז ובעוה"ב ע"כ. ואין מצות בכור נוהגת בנקבות אלא בזכרים שנאמר (שמות י״ג:י״ג) פטר כל רחם בבני ישראל וכתיב (שם) וכל בכור אדם בבניך תפדה. ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים יותר משאר בני אדם מצד המעלה שבו שהוא בכור ושיחזיק אביו במצות פדיונו כי היא מצוה מוטלת על האב לא פדאו האב הרי הוא חייב לפדות את עצמו ואם אינו פדוי או מצד אביו או מצד עצמו הרי הוא נענש שכן דרשו רז"ל למה סמך עלית הרגל לפדיון הבכור לומר לך שהבכורות שנפדו מקבלין פני שכינה וזוכין לראות בנין בהמ"ק הא לא נפדו לא יראו.

ופטר חמור תפדה חז״ק אמאי שנאו.

ולא יראו פני ריקם הזכרים הנראים שהם (ופניהם) ובניהם שלי לא יראו בלי דורון במקדשי, אך יביאו קרבנות.

ולא יראו פני ריקם פירש״י ולפי מדרש הברייתא מקרא יתר הוא ומופנה לג״ש, וכן פי׳ מריקם ריקם דגבי עבד כתיב לא תשלחנו ריקם.

כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם. דאע״ג שיצא מאותה מעלה שמכבר מכ״מ אחר שהוא לי עדיין יש בו איזה מעלה ולא יראו פני ריקם. ויש בו סגולה מיוחדת לתורה ועבודת ה׳. זהו פשטא דקרא. ומכ״מ קאי גם על חג הפסח והוא אזהרה כמו שם. ושתים זו שמענו מהמשך המקרא אחר חג הפסח. ובענין קדושת בכור:

כ ובסוף פרשת בא מפרש רש"י הטעם:

ל מה שאין כן בשאר פסולי המקודשים שנפדו שהם ותמורתן אסורות בגיזה ועבודה כיון שנכנסו במקומן:

מ דכתיב הכא ריקם ובפרשת ראה כתיב ריקם גבי הענקה מה פדיון בכור חמש סלעים אף הענקה ה' סלעים ומדכתיב ריקם דהענקה ברישא דקרא דה"ל למכתב בסיפא שדי ריקם אצאן ריקם איקב ריקם אגורן שיהא מכל מין ומין ה' סלעים: