שמות לד, טז

וְתִסַב מִבְּנַתְהוֹן לִבְנָיךְ וְיִטְעַיָן בְּנַתְהוֹן בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן וְיִטְעַיַן יָת בְּנָיךְ בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן:

וְתִיסַב מִבְּנַתְהוֹן לִבְנָךְ וְכַד טַעֲיָין בְּנַתְהוֹן בָּתַר טַעֲוַותְהֵין מַטְעֲיַין אוּף יַת בְּנָךְ בָּתַר טַעֲוַותְהֵין

והזנו את בניך אחרי א להיהן. וסמיך ליה אלהי מסכה רמז שעשו כמין זכרות מפלצת לע"ג וגם עשו כמו זכרות לצלמי ע"א כדכתיב ותזנו בם:

ולקחת מבנותיו לבניך. במה שתאכל מזבחו יגרום גם זה והוא כעין גזרת חז״ל בישולי עובדי כוכבים משום בנותיהן ובנותיהן משום ד״א. אבל הם הוסיפו לאסור כל בישולי גוים. ובקרא לא הזהיר משום זה הטעם אלא לילך לביתם באהבה למשתה שלהם:

והזנו את בניך וגו׳. היינו דכתיב בס׳ דברים ז׳ ד׳ לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי. אלא דשם נכלל במשמעות כי יסיר את בנך שתי כוונות. חדא כפרש״י שיסיר האב הגוי את בנך שנולד מבת ישראל. וקאי הטעם על בתך לא תתן לבנו. ושנית כפי׳ ר״ת והרמב״ם כי יסיר אבי האשה הגויה את בנך הנושאה מאחרי. וקאי הטעם על ובתו לא תקח לבנך כמש״כ שם. וכאן לא מיירי אלא באיסור נשיאת הגויה לבן ישראל. ולא פירש הכתוב כאן אלא במה שנזהרו ביותר משום מעשה העגל כמש״כ. דאותה אזהרה של נתינת בת ישראל לגוי משום הסרת הבן הנולד המגודל בבית אביו הגוי. זה אינו ענין לסיבת העגל שהרי הבן הצעיר אם יהא מגודל בבית הגוי ודאי יהיה ג״כ הולך אחריו אפי׳ לא יהא נפתה לעבודת כוכבים בטבע. משא״כ אזהרה דבנותיהם שהחשש שיזנו את בניך הגדולים שנולדו ונתגדלו ביהדות. אינו אלא לפי שנמשכו אחר העגל וסרו מהר. מש״ה יש לחוש שיהא נמשך אחר אשתו בת אל נכר. וע״פ דעת תורה להזהר מן המכשול למדו חז״ל להוסיף גזרות לפי הצורך באותו דור והלאה:

ולקחת מבנותיו לבניך, כי תחשוב שהאיש מושל על אשתו וימחה בידה שלא תעבוד ע"ז, וזנו בנותיו והזנו את בניך: