שמות לד, לא

הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה:

וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הוה הוא כל הענין הזה:

וּקְרָא לְהוֹן משֶׁה וְתָבוּ לְוָתֵהּ אַהֲרֹן וְכָל רַבְרְבַיָא בִּכְנִשְׁתָּא וּמַלֵל משֶׁה עִמְהוֹן:

וּקְרָא לְהוֹן משֶׁה וְתָבוּ לְוָותֵיהּ אַהֲרן וְכָל רַבְרְבַיָא דְאִתְמְנוּן נְגוֹדִין בִּכְנִישְׁתָּא וּמַלֵיל משֶׁה עִמְהוֹן

וידבר משה אליהם לשון הווה הוא כל הענין הזה ואחרי כן נגשו אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל לשון רש"י ואינו כן אבל יאמר הכתוב כי בצאת כל ישראל לקראתו ראו קרני ההוד פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית אולי חשבו שהיה שם כבוד השם או מלאכי עליון עמו ופחדו פן יפרוץ בהם ה' וקרא להם משה ושבו אליו אהרן וכל הנשיאים ההולכים לפניהם ודבר משה אליהם דברי שלום ובשרם בסליחת עונם ובלוחות שהוריד ואחרי כן ראו כל בני ישראל כי הוא מדבר עם הנשיאים ונגשו לפניו כולם ואז צוה להם כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני והוא עשרת הדברות השניות שנתן לו וכל הנאמר לו מתחלה שמר לך את אשר אנכי מצוך היום (פסוק יא) עד סוף הפרשה (פסוק כו) כי הגיד להם שצוהו לכרות עמהם ברית חדשה על פי הדברים האלה והכתוב קצר בזה וספר הענין בכלל ואחרי כן אמר (בפסוק לג) כי כלה לדבר אתם כל הענין הנזכר ונתן על פניו מסוה כי התבונן בשובם אחור כי קרן עור פניו או הגידו לו ואחר שספר מעשה היום ההוא אמר ובבא משה (פסוק לד) וזהו הענין ההווה לומר שנהג כן כל ימיו עמהם

וישובו אליו. זה לאות כי שבו מרוב הפחד אחורנית אחרי צאתם לקראתו:

ויקרא אליהם משה כשקראם והכירוהו לקולו אז ידעו שהוא משה.

וישבו אליו מדקאמר וישובו משמע כשראוהו בתחלה חזרו לאחוריהם.

וידבר משה אליהם ולא היו ניזוקים בעוד שהיה מדבר אליהם.

וידבר משה אלהם. הודיע אליהם הבשורה מהכריתות ברית וכל דברי תורה שבכתב שהיה לו בזה המשך ובזה לא דברו מאומה רק עשו אזניהם כאפרכסת:

כ פירוש מכיון שאין כאן דבור מיוחד כלל על כרחך לומר שהדיבור הזה אינו אלא מה שנדבר עמו השם בהר סיני שהוא שליחותו של מקום לישראל שילמוד להם כל התורה כולה ואם כן על כרחך צריך לומר שלשון הוה הוא כל הענין שהיה משה קורא להם בכל יום ולומד אותם התורה והמצות לנשיאים ואחר כך לכל ישראל כמו שמפרש והולך וזה היה אף לאחר שהוקם המשכן: חסלת פרשת כי תשא