רש"י על במדבר פרק לא

מאת המדינים. ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) אל תתגר בם מלחמה אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית:

וידבר משה וגו'. אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר:

החלצו. כתרגומו לשון חלוצי צבא מזינים:

אנשים. צדיקים, וכן (שמות יז, ט) בחר לנו אנשים, וכן (דברים א, טו) אנשים חכמים וידעים:

נקמת ה'. שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא:

לכל מטות ישראל. לרבות שבט לוי:

וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן:

אתם ואת פנחס. מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כלם ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור. דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר (בראשית לז, לו) והמדנים מכרו אתו. ומנין שהיתה אמו של פנחס משל יוסף, שנאמר (שמות ו, כה) מבנות פוטיאל, מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. דבר אחר שהיה משוח מלחמה:

וכלי הקדש. זה הארון והציץ שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ, שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב (יהושע יג, כב) אל חלליהם:

בידו. ברשותו וכן (במדבר כא, כז) ויקח את כל ארצו מידו:

חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כלם בעצה והשוו כלם בפרענות בלעם הלך שם לטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם, ועכשיו בשנים עשר אלף אתם באים להלחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו:

בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:

טירתם. מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חקיהם דבר אחר לשון מושב שריהם, כמו שמתרגם סרני פלשתים טורני פלשתאי:

ויקחו את כל השלל וגו'. מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שביך כלם צדיקים:

שלל. הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין:

בז. הוא בזת מטלטלין שאינם תכשיטין:

מלקוח. אדם ובהמה ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם ומלקוח בבהמה:

ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטף מן הבזה:

ויקצף משה על פקודי החיל. ממנים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות:

הן הנה. מגיד שהיו מכירין אותן זו היא שנכשל פלוני בה:

בדבר בלעם. אמר להם אפלו אתם מכניסים כל המונות [האמות] שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרבים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי:

וכל אשה ידעת איש. ראויה להבעל אף על פי שלא נבעלה ולפני הציץ העבירום והראויה להבעל פניה מוריקות:

הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש וכל הטף בנשים וגו' איני יודע אם להרוג עם הזכרים או להחיות עם הטף, לכך נאמר הרגו:

מחוץ למחנה. שלא יכנסו לעזרה:

כל הרג נפש. ר' מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טמאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאלו נוגע במת עצמו, או יכול אפלו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל נגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו:

תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם, מודה הוא שהגוים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טמאת אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל: (במדבר יט, יד)

אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טמאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:

וכל מעשה עזים. להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות:

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר (ויקרא י, טז) ויקצף על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י. יא) בשמעו נא המרים ויך את הסלע, על ידי הכעס טעה:

אשר צוה ה' וגו'. תלה ההוראה ברבו:

אך את הזהב וגו'. אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טמאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות געול ואך לשון מעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפלו לאחר טהרתן מטמאת המת, עד שיטהרו מבליעת אסור נבלות. ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא:

כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו כלום:

תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור:

אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו חטוי זה לטהרו מטמאת מת אמר להם צריכין הכלים געול לטהרם מן האסור, וחטוי לטהרן מן הטמאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה:

וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו אסור:

תעבירו במים. מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות:

אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא מת טעון שלוח ממחנה לויה וממחנה ישראל:

שא את ראש. קח את החשבון:

וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו'. חציו לאלו וחציו לאלו:

ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו, ולא בא לכלל חלקה מספר הצאן וגו':

וממחצית בני ישראל אשר חצה משה. לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים:

ותהי מחצת העדה. כך וכך:

ויקח משה וגו'

הפקדים. הממנים:

ולא נפקד. ולא נחסר ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה, (בראשית לא, לט) תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל א' כ, יח), יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם וכן (שם כ, כז) ויפקד מקום דוד, נחסר מקומו ואין איש יושב שם:

אצעדה. אלו צמידים של רגל:

וצמיד. של יד:

עגיל. נזמי אזן:

וכומז. דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין: