במדבר לא, יט

מחוץ למחנה. שלא יכנסו לעזרה:

כל הרג נפש. ר' מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טמאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאלו נוגע במת עצמו, או יכול אפלו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל נגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו:

תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם, מודה הוא שהגוים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טמאת אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל: (במדבר יט, יד)

אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טמאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:

וְאַתּוּן שְׁרוֹ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין כָּל דִי קְטַל נַפְשָׁא וְכֹל דִי קְרַב בְּקָטִילָא תַּדוּן עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן

וְאַתּוּן שְׁרוּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שׁוּבְעָא יוֹמִין כָּל דְקָטִיל בַּר נַשׁ וְכָל דְיִקְרַב בִּקְטִילָא תַּדוּן עֲלוֹי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן

כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּהוֹרְגוֹ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהַכְּלִי מְטַמֵּא אָדָם בְּחִבּוּרֵי הַמֵּת כְּאִלּוּ נָגַע בַּמֵּת עַצְמוֹ. יָכוֹל אֲפִלּוּ זָרַק בּוֹ חֵץ וַהֲרָגוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכֹל נוֹגֵעַ בֶּחָלָל״. הִקִּישׁ הוֹרֵג לְנוֹגֵעַ - מַה נוֹגֵעַ עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ, אַף הוֹרֵג עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל״א:י״ט). וְלֹא נִתְכַּוְּנוּ דְּבָרָיו אֶצְלִי, שֶׁאִם הָרַג בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁל כְּלֵי שֶׁטֶף, אֵין הָאָדָם מִטַּמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְלֹא צָרִיךְ הַזָּאָה, לְפִי שֶׁהַכְּלִי אַב טֻמְאָה וְהָאָדָם שֶׁנִּטְמָא מִמֶּנּוּ רִאשׁוֹן. וְאִם בִּכְלִי בַּרְזֶל, כְּבָר לָמַדְנוּ (פסחים יד) לְחֶרֶב שֶׁהוּא כְּחָלָל לְהִטָּמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְאִם סָבַר הָרַב שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּגַע בַּכְּלִי בְּעוֹד שֶׁהוּא מְחֻבָּר בַּמֵּת יְטַמֵּא אוֹתוֹ כַּמֵּת עַצְמוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה - טֻמְאָה בְּחִבּוּרִין מִדְּרַבָּנָן הִיא בְּחִבּוּרֵי כֵּלִים בַּמֵּת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת נְזִירוּת בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה מִינִין (מב). וּלְשׁוֹנָם בְּסִפְרֵי כָּךְ הוּא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּהוֹרְגוֹ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט. אוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ זָרַק בּוֹ חֵץ וַהֲרָגוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר וְכוּ'. וּפֵרוּשָׁהּ שֶׁבָּא רַבִּי מֵאִיר לִלְמֹד מִכָּאן שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, וְאִם הֲרָגוֹ בְּמַקֵּל יָד אוֹ בְּרוֹמַח, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ בַּרְזֶל, וּנְשָׂאוֹ בָּהֶם בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת - מְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּמַשָּׂא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְלֹא נִתְכַּוֵּן בְּ״דָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה״ לִכְלִי קִבּוּל, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהָאָדָם מְקַבֵּל בּוֹ טֻמְאָה מִן הַמֵּת עַצְמוֹ, כְּגוֹן הַמַּשָּׂא. וְרֵישָׁא דִּבְרַיְתָא הָתָם: מִנַּיִן שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר - מַה נְבֵלָה קַלָּה הֲרֵי הִיא מְטַמְּאָה בְּהֶסֵּט, מֵת חָמוּר לֹא דִּין הוּא שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט? אִי מַה לְהַלָּן טֻמְאַת עֶרֶב, אַף כָּאן טֻמְאַת עֶרֶב? אָמַרְתָּ: הֶסֵּטוֹ כְּמַגָּעוֹ - מָקוֹם שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה, הֶסֵּטוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה; מָקוֹם שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת עֶרֶב, הֶסֵּטוֹ טֻמְאַת עֶרֶב. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וּמִכָּאן יִתְבָּרֵר פֵּרוּשָׁהּ שֶׁהִיא לָעִנְיָן שֶׁאָמַרְנוּ: הֵבִיא תַּנָּא קַמָּא מַשָּׂא הַמֵּת מִן הַקַּל וָחֹמֶר, וַאֲפִלּוּ לְטֻמְאַת שִׁבְעָה, דְּלֵית לֵיהּ דַּיּוֹ, וֶהֱבִיאוֹ רַבִּי מֵאִיר מִן הַכָּתוּב הַזֶּה, דְּאִית לֵיהּ דַּיּוֹ, וְלָא אָתֵי בְּקַל וָחֹמֶר, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא קַמָּא בְּפֶרֶק כֵּיצַד הָרֶגֶל (כד):

אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם – שֶׁיְּחַטְּאוּ הַשְּׁבִי בִּגְדֵיהֶם הַנּוֹגְעִים בֶּחָלָל, וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר אֲשֶׁר בְּיָדָם, כְּדִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם וּבִכְלֵיהֶם:

אתם ושביכם. בעבור הכבוד השוכן בתוכם:

חנו ב' במסרה חנו מחוץ למחנה חנו עליה סביב. פי' אף על פי שאמר חנו מחוץ למחנה חנו עליה סביב דהיינו במחנה לויה כדכתיב והלוים יחנו סביב למשכן העדות דטמא מת מותר ליכנס במחנה לויה:

ואתם חנו מחוץ למחנה. שלא יכנסו בעזרה, מפני הכבוד השוכן בתוכה.

כל הורג נפש. ונגע בו על ידי חבור חרב דומיא דנוגע, להוציא הזורק בו חץ והרגו שלא נטמא.

תתחטאו. במי נדה כדין טמא מת, שאע"פ שהעכו"ם אינם מטמאים באהל מטמאים הם במגע ובמשא.

אתם ושביכם. לכשיתגיירו ומקבלים טומאה צריכים הזאה.

ואתם חנו מחוץ למחנה אעפ״י שטמא מת מותר אפילו במחנה לויה לא היו רוצים שיכנסו בו חיישינן שמא יטמאו הם אחרים שהרי רבים היו ואין יכולים להזהר מהם וגם היו אבות הטומאה לטמא אדם וכלים.

תתחטאו פרש״י במי נדה כדין שאר טמאי מתים וכו׳ עד מודה הוא שהכנענים מטמאים במגע. וא״ת הרי בנוגע נמי כתיב אדם דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם א״כ היה לנו למעט כנענים מלטמא בנגיעה דאתם קרויים אדם כדכתיב ביחזקאל ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם ולא הכנענים. אלא י״ל הואיל וחזר הכתוב ושנה בנגיעה גבי הזאה בלאו אדם כדכתיב והזה על האהל ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר. מרבינן דאפילו כנעני מטמא בנגיעה.

ביום השלישי וביום השביעי הזהיר הקב״ה הזאת שלישי ושביעי ממלחמת מדין מה שלא עשה כן במלחמת שבעה עממים לפי שבמלחמת שבעה עממים היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור ואף גיעולי כנענים לא נאסרה להם שהרי כתלי דחזיר הותרו דכתיב ובתים מלאים כל טוב אפי׳ כתלי דחזירי אבל הכא במדין שאינו משבעה עממין ולא היו שם מישראל אלא אלף למטה נאסר להם גיעולי כנענים וגם הוצרכו הזאת שלישי ושביעי לפי שנטמאו במגע כשהרגו את המדינים, ועוד לפי שנטמאו בהם מישראל כדכתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. ועוד דלמא איקטיל חד ישראל מהי״ב אלף ומה שכתוב ולא נפקד ממנו איש היינו לדבר עבירה ומספק טומאה נמי הוצרכו הזאה.

ואתם חנו מחוץ למחנה. [אעפ"י שטמא מת מותר אפי' במחנה לויה, לא היו רוצים שיטמאו אחרים כי רבים היו ולא יכולו להזהר מהם והם אבות הטומאה לטמא אדם וכלים] כי נגעו במתים שהיו אבי אבות הטומאה אי נמי חוץ למחנה שכינה אמר לא יכנסו בעזרה:

מחוץ למחנה. אע״ג דט״מ מותר ליכנס למחנה ישראל. מכ״מ הרי ראוי להזהר שלא לטמא את חבירו והמון ט״מ כזה א״א להזהר בם ע״כ צוה משה שישבו חוץ למחנה ישראל. והראב״ע כ׳ בעבור הכבוד השוכן בתוכם. נראה דעתו דאז במדבר היו מוזהרים ט״מ ליכנס למחנה ישראל ג״כ. וכן ביארנו בפ׳ נשא. ומכ״מ לצורך ענין היו נכנסים גם אז. כמו שבאו טמאי מת לצעוק על הפסח. והכי אי׳ בפסחים דס״ז דמת מותר ליכנס למחנה לוי׳ מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו ומשה לוי הי׳. ובזבחים ד״ס אי׳ דבשעת מסעות זבים ומצורעים מותרים ליכנס. מבואר דט״מ היו מותרים אפי׳ בשעת חני׳. אלא זה הי׳ רק באיזה צורך. אבל בל״ז לא נכנסו אז אפי׳ ט״מ:

אתם ושביכם. אע״ג שבשעת הרג רב היו גוים ולא נטמאו. ועתה שנתגיירו שוב אין כאן מת וחלל. מכ״מ ודאי נוגעים בחרב שהוא כחלל. מש״ה טעונים הזאה גו״ז. ומכאן מוכח דלא כהרמב״ן פ׳ חקת שכ׳ דנוגע בחרב אינו טעון הזאה כלל. אלא ודאי טעון גו״ז רק שאין כהן מוזהר ע״ז ואין הנזיר מגלח עליה:

וכל אשר באהל מציין פה המאמר שכבר נזכר בספרי פ' חוקת (סי' מ"ט). ומ"ש אתם ושביכם היינו אם נתגיירו דעכו"ם אין מקבלים טומאה:

ט ר"ל הא טמא מת מותר ליכנס אפי' במחנה לויה ולמה אמר חנו מחוץ למחנה ומתרץ דמחנה מיירי בעזרה:

י ר"ל דכל הורג נפש משמע אף על פי שלא נגע בו ואם זרק בו חץ והרגו או בפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה למה יהא טמא אותו איש:

כ ואם תאמר והא גבי מגע גם כן כתיב אדם בפרשת חקת דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם ועיין בבבא קמא (דף לח) בתוספות תמצא ישוב על כל הפסוקים שהגוים גם כן נקראו אדם:

ל ומקרא זה אף לדורות נאמר וכן כל הפרשה של גיעול כלים: