במדבר לא, כד

אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא מת טעון שלוח ממחנה לויה וממחנה ישראל:

וּתְחַוְרוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּבָתַר כֵּן תַּעֲלוּן לְמַשְׁרִיתָא

וּתְחַוְורוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּמִן בָּתַר כֵּן תֵּיעָלוּן לְמַשְׁרִיתָא

וטהרתם ב' הכא ואידך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. שעם הלכות גיעול הורה להם גם כן טהרת הכלים שהיא בהזאה:

ואחר תבאו אל המחנה. זה מחנה שכינה, שהרי טמא מת לא היה משתלח ממחנה לויה, כל שכן ממחנה ישראל.

וכבסתם בגדיכם וכ״ש בשרם דוגמא וכבסו שמלותם דפרשת יתרו ודוגמא וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו.

וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. שב אלעזר לדיני טומאה שהזהיר משה להשבים ממלחמה שלא ישובו למחנה עד שיטהרו בהזאת גו״ז. בא אלעזר והזהיר שאפי׳ יטהרו בעצמם בהזאת גו״ז. עוד לא ישובו אל המחנה עד שיכבסו בגדיהם ביום השביעי משעה שנטמאו הבגדים. היינו אם נגעו הבגדים באדם ט״מ אחר יום שנגע במת ונטהר האדם קודם הכלי שנגע בו. ישבו חוץ למחנה עד שיטהרו הבגדים ביום השביעי לטומאתם. ואע״ג שאין מטמאים אדם טומאת שבעה מכ״מ הרי מטמאים ט״ע וגם אוכלים ומשקין. ומזה למדו בספרי דאדם ט״מ מטמא כלים שיהיו ג״כ ט״מ טומאת ז׳. והיינו מדכתיב ביום השביעי דפירושו של הבגדים. דא״א לומר ביום השביעי של האדם. וא״כ אינו מוכח דאדם מטמא כלים טומאת שבעה. דאפשר שאינו אלא טומאת ערב. אבל א״כ ביום השביעי למ״ל. אלא ע״כ ביום השביעי של טומאת הבגדים. וכבר ביארנו בפ׳ חקת י״ט י״ט הישוב על מה דכתיב שם וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו. דמשמעו בו ביום שנטהר האדם. דשם מיירי בבגדים שלבש ביום שנטמא ושבע לה טומאה ושוב אין הבגדים מוסיפים טומאה במה שנוגעים באדם גם אח״כ. וכאן מיירי בבגדים שלבשו אחר שבאו ממלחמה. מש״ה היו הבגדים טמאים שבעה מיום שנטמאו באדם. כ״ז לפי הספרי. וא״ת ותחורון. היינו כביסה ולא טבילה. והזהיר אלעזר שינקו הבגדים מדם ולא יקצו בהם נפש האנשים אשר במחנה. וי״מ ויחוורון היינו כביסה משום חציצה ואח״כ וטהרתם. היינו טבילה: