במדבר לא, יז

וכל אשה ידעת איש. ראויה להבעל אף על פי שלא נבעלה ולפני הציץ העבירום והראויה להבעל פניה מוריקות:

הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש וכל הטף בנשים וגו' איני יודע אם להרוג עם הזכרים או להחיות עם הטף, לכך נאמר הרגו:

וּכְעַן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלָא וְכָל אִתְּתָא דִידַעַת גְבַר לְמִשְׁכַּב דְכוּרָא קְטּוּלוּ

וּכְדוּן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלַיָא וְכָל אִתְּתָא דְיָדְעַת גְבַר לְמִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא קְטוּלוּ

טף. שם כלל לקטן זכר או נקבה:

הרגו כל זכר בטף. אף על פי שאין ראויים למשכב וזה לנקמה שלא ישאר למדין נין ונכד:

ידעת איש בגי' אין בתוליה חוזרין:

יודעת ג' במסרה הכא ואידך דיבש גלעד ואידך נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד והיינו דאיתא ביבמות שהעבירום לפני הציץ כל שפניה מוריקות בידוע שנבעלה והיינו נפלאים מעשיך שעל ידי נפלאות מעשיך נודע אם היא יודעת איש:

וכל אשה יודעת איש למשכב בגימ' אם היא בת שלש שנים ויום אחד:

ולא נפקד ממנו איש בגימטריא לעבירות:

וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו. אחר שהתחיל ואמר הרגו כל זכר בטף הוסיף לומר הרגו, והוצרכו שניהם הראשון והשני, אם נאמר הראשון ולא השני הייתי מבין שהפסוק דבק עם שאחריו, ושהמצוה להחיות כל אשה יודעת איש עם הטף בנשים אשר לא ידעו איש, ולכך הוצרך להפסיק ביניהם במלת הרגו, ואם נאמר השני ולא הראשון ושיאמר הכתוב כן ועתה כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו הייתי מבין שאין המצוה להרוג כל זכר בטף אלא מבן תשע שנים הראוי לביאה דומיא דאשה יודעת איש למשכב זכר, אבל מבן תשע ולמטה שאינו ראוי לביאה אין המצוה להרגו, ולכך הוצרך הראשון שאמר הרגו כל זכר בטף להורות שהמצוה להרוג כל קטנים בזכרים, ואפילו המוטל בעריסה.

ואם תשאל ותאמר מאין היו יודעים אותם שידעו איש, כך דרשו היו מעבירין אותן לפני הציץ ואותה שידעה איש היו פניה מוריקות, וזהו שאמרו סימן לעברה הדרוקן. ופורענות זו הבאה ע"י הציץ דוקא בעו"א, אבל בנות ישראל ע"י חביות, שכן דרשו רז"ל ביבמות פרק הבא על יבמתו (שופטים כ״א:י״ב) וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו איש למשכב זכר, מנא ידעי, א"ר כהנא הושיבום על פי חביות של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף, ומקשים התם ולעברינהו לפני ציץ, אמר רב כהנא לרצון כתיב (שמות כ״ח:ל״ח) והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה', לרצון ולא לפורענות, אי הכי במדין נמי, א"ר אשי להם כתיב, להם לרצון ולא לפורענות, אבל לעו"א אפילו לפורענות.

וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו פירש״י למה חזר ואמר הרוגו וכו׳ וא״ת אי ס״ד שהורשו להחיות כל אשה יודעת איש א״כ מיותר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו וגו׳ מק״ו השתא כל אשה יודעת איש הורשו להחיות טף בנשים מיבעיא, אלא י״ל דאי לא כתיב וכל הטף בנשים וגו׳ ה״א נילף טף בנשים מטף בזכר מה להלן להרוג אף כאן להרוג. ד״א הרגו למה נאמר אם שיכולה לבעול אמר ליהרוג בעולה על אחת כמה וכמה אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר הרגו שאין עונשין מן הדין א״ת לשתוק קרא מהרגו קמא וליכתב הכי ועתה כל זכר וכל אשה יודעת איש וגו׳ אלא אי כתיב הכי סד״א לישהינהו לכל זכר בטף ולא נקטלינהו עד דעברינהו לנשים לפני הציץ ונקטילנהו בהדי הדדי קמ״ל ועתה הרגו כל זכר בטף כלומר עכשיו מיד הרגו כל זכר בטף, וכל אשה ידעת איש לאחר שתבדק בציץ הרוגו. [וכל אשה ידעת איש מנהג הוא שדרך איש לפתות את האשה אבל בנות מדין שהיו פרוצות ופתו את ישראל כתיב בהן וכל אשה ידעת איש].

וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. למה חזר ואמר להפסיק הענין דברי רי"ש שאם אני קורא בה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים החיו לכם וכל אשה יודעת איש איני יודע אם להרוג אם להחיות לכך נאמ' הרוגו בסוף הפסוק עכ"ל רש"י ז"ל. אבל קשה לשתוק קרא מהרגו ראשון ולכתוב ועתה כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו ועוד קשה לשתוק מכל הטף בנשים ואנא ידענא מדכתיב להרוג טף זכרים הא טף נשים החיו. וי"ל קושיא א' שהקשה לשתוק מהרגו ראשון בא להראות לנו עיקר מצות טף מהזכרים ואפי' הטף שלא הגיעו לעונת עונשים בעונות אבותם ימקו וכן משמע מדקאמר להחיות טף בנקבות עשה עיקר הריגת זכר מצוה ראשונה והרוגו דבסוף הפסוק ואמר אבל אשה יודעת איש. והקו' ב' שהקשה לשתוק מכל אשה יודעת איש ויאמר וכל הטף החיו משמע הא אשה יודעת הרוגו י"ל דאין עונשין מן הדין לא עונש ולא מיתה ולא מלקות אם אינה כתובה בהדייא וקושיא ג' לשתוק מהרגו כל זכר אצטריך דאלו היה שותק ממנו הייתי סבור למילף ממנו טף טף בג"ש טף זכר מטף נשים להחיותם והייתי מיקל. עליהם כיון שעדיין לא באו לכלל עונשין. קושיא ד' לשתוק מכל הטף בנשים אצטריך דאל"כ הייתי יליף בג"ש טף נשים מטף זכר ליהרג ואין זה עונשין מן הדין כיון שהיא ג"ש דאין אדם ג"ש מעצמו אלא אם כן קבלה מרבותיו ורבותיו מרבותיהם עד הלכה למשה מסיני ושמא לומדה הלכה אצטריכו:

וכל אישה ידעת איש. למ"ד יודעת איש ממש הושיבום על פי חבית, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף, ולמ"ד ראויה לביאה הביאום לפני הציץ, ראויה פניה מוריקות:

וכל אשה יודעת איש ראויה ליבעל ובמה ידעו לפני הציץ העבירו אותן הראויה ליבעל פניה מוריקות והיה ראוי שיאמר ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש ומה צריך לומר פעם שנית הרוגו. התשובה אם היה אומר כן היה במשמע שלא יהרגו הזכרים בטף אלא מבן ט' שנים הראוי לביאה דומה דאשה יודעת איש לז"א הרגו כל זכר בטף אפילו תינוק בן יומו:

הרגו. הצרך לומר פעם שניה ״הרגו״, אמר רבי ישמעאל (ספרי) להפסיק וכו׳, שאם לא כן יהיה מאמר ״וכל אשה״ וגו׳ שקול אם נמשך למעלה או למטה. וקשה שהיה לו להקדים תבת ״החיו לכם״ בפסוק ״וכל הטף״ על זה הדרך ״החיו לכם״, ובזה אין צרך לכפול מאמר ״הרגו״. ואולי שחש לומר כן שאז תהיה הכונה שהוא מצוה אותם להחיותם, ולא כן מחשבת ה׳ אלא רשות הוא אומר שאין מצוה להמיתם, ולזה הקדים מאמר ״וכל הטף״ וגו׳ לומר שלא בא אלא להודיע מה יהיה דינם, לא לצוות בהם.

ועוד נשאר לנו לישב מה שקשה עוד, למה אמר הרגו בתחלת הכתוב ולא הספיק ב״הרוגו״ שאמר לבסוף? ואולי שנתכון להסמיך מאמר ״הרגו״ למאמר ״ועתה״, לומר שהתשובה הרמוזה ב״ועתה״ היא במעשה הריגה, וכל עוד שלא הרגו לא קימו תשובת החטא. או אפשר שנתכון להסמיך ״הרגו״ לטף ו״הרוגו״ לאשה וכו׳, לומר שיש מצוה על אלו בפני עצמן ועל אלו בפני עצמן. או נתכון להסמיך זכרון ההריגה לתיבת ״ועתה״, לומר שיהרגום תכף ומיד.

ועתה הרגו כל זכר בטף. מה ענין הטף לכאן שהרי לא יצא הקצף מלפני משה כי אם על הנשים, ועוד הרגו והרוגו למה לי ונראה שמשה אמר להם החייתם כל נקבה. בין ראויה לבעל בין אינה ראויה ולמה לא ידעתם מסברא שיחשדו אתכם שחסתם על הנשים או בעבור שכבר זניתם עמהם או לפי שדעתכם עוד לזנות עמהם, ועתה אף אם אומר לכם שתהרגו הנקיבות מ"מ לא תצאו מידי חשד זה כי יאמרו אלמלא שצויתי לכם שנית לא הרגתם אותם. על כן אני אומר לכם שתהרגו כל זכר בטף תחילה ואח"כ הנקיבות ואז יאמרו שבאתם לימלך בשניהם כדת מה לעשות בטף, ונשים, לפי שבטף אין מקום לחשוד אתכם ובודאי יאמרו שלכך לא הרגתם הטף לפי שהייתם מסופקים בהם ובאתם לימלך במשה כך יאמרו גם על הנשים ובזה תצאו מידי חשד זה, ולכך אמר הרגו והרוגו כי לא ראי זה כראי זה כי לטף ונשים לכל אחד טעם בפני עצמו כי הנשים נהרגים בדין כי הן הנה היו וגו', והטף כדי להוציא אתכם מן החשד, ולכך אמרו בסוף ולא נפקד ממנו איש לעבירה כי אמרו נקיים אנחנו מן חשד זה.

וי"א שאמר ועתה מיד ותיכף הרגו כל זכר בטף. כי לית דין צריך בשש (ברכות מ) ועיכוב אבל כל אשה יודעת איש הרוגו אבל לא תיכף כי אם אחר שיודעו לכם על ידי הציץ איזו ראויה לבעל. ומכאן ראיה למה שכתבנו למעלה בפרשת תצוה (כח לו) שהציץ היה מכפר על הזנות שנאמר (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היה לך והיה כתוב עליו קודש לה' כי בכל מקום שיש גדר ערוה שם תמצא קדושה, ומטעם זה העבירום לפני הציץ מקום הקדושה שגרמה שהוריקה פני כל הראויה למשכב, וזה טעם יקר.

וכל אשה יודעת איש למשכב זכר. גם היא נשואה וגם מיודעת לו למשכב שכבר נבעלה ממנו. וא״כ יש עליהם עון א״א בב״נ:

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש אין לפרש שדוקא נבעלה דהא אמר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר, הרי שלענין להחיותם התנה שני תנאים שיהיה טף ושלא ידעו משכב זכר, שהטף היינו אינו ראוי להבעל, הרי צריך שלא תהיה ראויה להבעל ושלא נבעלה מבואר שבמ"ש וכל אשה יודעת איש היינו גם הראויה להבעל, שכבר בארתי בפ' סוטה שהגם שבכ"מ שאומר ואשה היינו בת י"ב שנים ויום אחד מ"מ כל אשה שנזכר גבי ביאה הוא בת ג' שנים ויום אחד שמאז היא אשה לענין ביאה, וא"כ מ"ש וכל אשה יודעת איש כולל כל שהיא יותר מבת ג' שנים שנקראת אשה שמאז היא יודעת איש ר"ל ראוי לביאה, כן עולה מדברי הגמ' יבמות (דף ס' ע"ב):

ה כגון בת ג' שנים ויום אחד אבל פחותה מכאן אינה ראויה ליבעל:

ו דאם לא כן הוי קראי סתרי אהדדי דכתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו משמע דוקא גדולה שנבעלה הא גדולה שלא נבעלה תחיו וקטנה בין נבעלה ובין לא נבעלה תחיו והדר כתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם משמע דוקא קטנה שלא נבעלה הא קטנה שנבעלה וגדולה בין נבעלה ובין לא נבעלה תהרוגו ואם כן קשיא רישא לסיפא לכך הוכרח לפרש ראויה וכו':

ז ואם תאמר אם כן אמאי אצטריך למיכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו איש החיו לכם השתא אפילו אשה יודעת איש החיו שאינה יודעת מיבעיא אלא לאו שמע מינה מדאצטריך למכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו החיו לכם מכלל דאשה יודעת איש הרוגו ויש לומר דעל כרחך צריך לכתוב וכל הטף בנשים וגומר דאם לא כן לא הייתי יודע דוכל אשה יודעת איש מיירי בראויה ליבעל ואף על פי שלא נבעלה או דלמא בנבעלה ממש דהאי דמוקמינן בראויה ליבעל היינו משום דקשיא קראי אהדדי כדפרישית. והרא"ם תירץ בענין אחר. ומהרא"י תירץ דאי לא הוי כתיב הרוגו ממשמעות הכתוב הוי מוכח למדרש וכל אשה למטה קאי וכיון דלמטה קאי היינו מהפכים הסברא ונימא דאי הוה כתיב וכל אשה יודעת איש לחודיה ולא הוה כתיב הטף לא הוה ילפינן מקל וחומר להחיות והוה אמינא כיון שהיא ראויה ליבעל ולא נבעלה משום הכי החיו לפי שהיתה ראויה להחטיא את ישראל ולא הכשילה את ישראל אבל טף דאין ראוין ליבעל אין להם זכות להחיות משום הכי כתיב הרוגו להפסיק:

ח ואם תאמר מכל מקום ועתה הרגו כל זכר שכתוב ברישא דקרא למה לי ויש לומר דאי לא כתיב הרוגו בזכרים ברישא דקרא הוה אמינא דגם בזכרים יש חילוק אם ראוי לבעול דהיינו גדול ואינו ראוי לבעול דהיינו קטן לכך נאמר ועתה הרגו מכל מקום: