במדבר לא, נ

אצעדה. אלו צמידים של רגל:

וצמיד. של יד:

עגיל. נזמי אזן:

וכומז. דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין:

וְקָרֶבְנָא יָת קוּרְבָּנָא דַיְיָ גְבַר דְאַשְׁכַּח מַאן דִדְהַב שִׁירִין וְשִׁבְּכִין עִזְקָן קַדָשִׁין וּמָחוֹךְ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתָנָא קֳדָם יְיָ

וְקָרִיבְנָא דוֹרוֹנָא לִשְׁמָא דַיְיָ כֵּיוַן דְמָסַר יְיָ יַת מִדְיָנָאֵי בִידֵינָן וּכְבַשְׁנָן יַת אַרְעֲהוֹן וְיַת מְדִינַתְהוֹן וַהֲוֵינָן עַיְילִין לִטְרַקְלִינֵיהוֹן וְחַמְיַין בְּנָתֵיהוֹן יָאֲתָא חַטְיָיתָא מְפַרְנְקָתָא וְכָל גְבַר דַהֲוָה מַשְׁכַּח עֲלֵיהוֹן מָאנִין דִדְהַב הֲוָה שָׁרֵי כְּלִילַיָא מִן רֵישֵׁיהוֹן קַדִישַׁיָא מִן אוּדְנֵיהוֹן קַטְלַיָא מִן צַוְורֵיהוֹן שִׁירַיָא מִן אֶדְרָעֵיהוֹן עִזְקָתָא מִן אֶצְבְּעָתֵיהוֹן מְחוּכְיָא מִבֵּית חַדְיֵיהוֹן וּבְכָל דָא חַס לָן לְמִיתְלֵי עֵינָן בָּן וְלָא אִסְתַּכְּלוּן בַּחֲדָא מִנְהוֹן דְלָא לִמְחַיְיבָא בַּחֲדָא מִנְהוֹן וְלָא נְמוּת בְּמִתוּתָא דְמַיְיתוּן בָּהּ רַשִׁיעַיָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וְדָא יַידְכַּר לָן לְיוֹם דִינָא רַבָּא לִמְכַפְּרָא עַל נַפְשָׁתָן קֳדָם יְיָ

וְקָרִיבְנָן יַת קוּרְבָּנָא דַיְיָ כַּד הֲוֵינָן עָלִין בְּבָתֵּיהוֹן דְמַלְכַיָא מִדְיָנָאֵי וּבְקִיטוּנֵי מְדַמְכְהוֹן וַהֲוֵינָן חַמְיַין תַּמָן בְּנָתֵיהוֹן דְמַלְכַיָא מִדְיָנָאֵי יָאֲיָין וּמְפַרְנְקָתָא וַהֲוֵינָן נַסְבִין מִנְהוֹן קוּרַיָא דְדַהֲבָא מִן רֵישֵׁיהוֹן וְקַדְשַׁיָא מֵאוּדְנְהוֹן וְעִזְקַיָא מֵאֶצְבְּעָתָא וְעִקְלַיָא מֵאֶזְרָעֵיהוֹן וּמְעוֹכַיָא מִן בֵּית חֲדֵיהוֹן חַס לָן משֶׁה רַבָּן לָא אִסְתַּכֵּל חָד מִינָן בַּחֲדָא מִנְהוֹן וְלָא אִתְיַחַד חַד מִינָן בַּחֲדָא מִנְהוֹן דְלָא נֶהֱוֵי שׁוּתָּף עִמָהּ בְּגֵיהִנָם לְעַלְמָא דְאָתֵי הִיא תְקוּם לָן בְּיוֹם דִינָא רַבָּא לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתָנָא קֳדָם יְיָ:

ונקרב. במחשבה או בפה:

אצעדה. היא על הזרוע כי כן כתוב:

וצמיד. ליד:

טבעת. באצבע:

עגיל. באזנים כי כן כתוב אולי נקרא כן בעבור היותו עגול:

וכומז. כחביריו:

לכפר על נפשותנו. על דבר פעור שלא מחינו בחוטאים:

ונקרב את קרבן. פירש"י במסכת שבת מייתי אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. ואע"ג דיפת תואר מותרת אף בביאה. י"ל דהיינו דוקא בביאה ראשונה ואשה אחת בלבד אבל שתים ואפילו אחת מביאה ראשונה ואילך אסורה ואפי' בהרהור:

ונקרב את קרבן ה'. במחשבה או בפה, ומכאן שהקדש דמים קרוי קרבן. אצעדה, הוא כלי על הרגל שצועדין בו. וצמיד, הוא על הזרוע, וזהו (בראשית כ״ד:כ״ב) ושני צמידים על ידיה. טבעת, באצבע. עגיל, על האוזן. וכומז, דפוס של בית הרחם במקום זמה.

ונקרב את קרבן ה', לכפר על נפשתינו שנדרנו מלפני החשבון שנמנינו כדי שלא ישלוט בנו נגף ולכך הביאונוהו אל אהל מועד. וכן מצינו ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד.

ונקרב את קרבן ה' וגו׳ פירש״י אם מידי עברה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. וא״ת הרי מצינו יפת תואר שהיא מותרת במלחמה ואיזה עבירה ואיזה הרהור עבירה יש בדבר אבל אמרינן בירושלמי לא הותרה להם יפת תואר אלא לאחר כבוש.

אצעדה כלי על הרגל שצועדין בו:

צמיד לזרוע שנאמר ושני צמידים על ידיה:

עגיל באזנים:

ונקרב את קרבן ה׳. מכבר הקדשנו לגבוה הכלים הללו:

לכפר על נפשותינו לפני ה׳. לעשות מהם כלי שרת למזבח. וזה הי׳ מבוקשם באשר כלים הללו גורמים הרהור רע והרי הם כאתנן זונה שפסולים למזבח כדאי׳ בתמורה ד״ל דאפי׳ ריקועין אסור מאתנן. מש״ה הוצרכו להסכמת משה רבינו:

ונקרב את קרבן ה' שאז הקדישו לבדק הבית איש אשר מצא אצעדה וצמיד וע"י נדבה זו חדל המות ששולט בעת המלחמה ולא נפקד ממנו איש כמו שבמנין שנעשה לנדבת המשכן חדל המות ומאז לא מת שום אדם ועז"א שהקרבן הזה היה לכפר על נפשותינו, וכמ"ש במחצית השקל לכפר על נפשותיכם ועז"א אנשי הצבא בזזו איש לו ר"ל אעפ"י שאנשי הצבא לא נתנו לזה מאומה והכופר של הפדיון צריך להיות מן הנמנים לא מן המונים, בכ"ז לקח משה מאתם יען שהם שרי האלפים והמאות והקדישו את הזהב כ"א בעד אנשי הצבא שתחת דגלו, ויביאו אותו אל א"מ זכרון לבני ישראל כמ"ש בפ' תשא ונתת אותו על עבודת א"מ זכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, וחז"ל אמרו ולא נפקד ממנו איש לעברה, פי' שנשאו ראש של אנשי המלחמה השנית הפנימית שהיא הנמשל של המלחמה החיצונה [כמ"ש בתורה אור בפסוק ע"כ יאמרו המושלים] ועז"א המלחמה אשר בידנו כי מלחמה זו מתמדת והיא עדיין בידם לנצח או להנצח, ומלחמה זו בעיר הקטנה המליצה שהוא הגוף ילחמו האנשים עם הבהמות, ושכחות התאוה והיצר הם כחות בהמיות, וכחות השכל והבינה הם האנשים המעט שיש בעיר הזאת כמ"ש ואנשים בה מעט (קהלת ט׳:י״ד), כי כחות האנושיות הם טעט נגד כחות הבהמיות, ועז"א ולא נפקד ממנו איש, כי הבהמות לא התגברו על האנשים אשר בעיר שהוא הגויה, ובאשר חוששים שמ"מ פן חטאו במחשבה רדרו קרבן ה' לכפר על מחשבת הלב שהיא ענין נפשיי ועז"א לכפר על נפשותינו לפני ה' כי המחשבה גלויה רק לפני ה' היודע תעלומות לב:

ש ואם תאמר והלא הותר להם יפת תואר ויש לומר דלא הותר להם אלא לאחר ז' שנים שכבשו וז' שנים שחלקו וכן משמע בירושלמי דסוף מסכת עבודה זרה. מצאתי. ולי נראה הא דהותר להם יפת תואר דוקא במלחמת הרשות אבל מלחמה זו היתה דומה למלחמת חובה של לא תחיה כל נשמה וישראל לא ידעו זה מתחלה אלא אחר שכעס משה עליהם שהחיו כל נקבה ואם כן באיסור היה להם הרהור הלב של בנות מדין: