במדבר לא, טז

הן הנה. מגיד שהיו מכירין אותן זו היא שנכשל פלוני בה:

בדבר בלעם. אמר להם אפלו אתם מכניסים כל המונות [האמות] שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרבים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי:

הָא אִינוּן הֲוָאָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲצַת בִּלְעָם לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק פְּעוֹר וַהֲוַת מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ

הִינוּן הִינוּן דְהַוָאָה תּוּקְלָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל בְּעֵיצָתָא דְבִלְעָם לִמְשַׁקְרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק פְּעוֹר וַהֲוָה מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ

בדבר בלעם למסר מעל שהרי מתוך דבריו של בלעם שאמר לא הביט און ביעקב למדו להחטיאם.

הן הנה וגו׳ בדבר בלעם. צריך לדעת כונת אמרו הן הנה, עוד למה האריך לומר ״בדבר בלעם וגו׳ על דבר פעור״, ויתבאר הדבר בהעיר למה שגגו פינחס וצדיקי עליון שהלכו עמו בדבר זה.

אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהן ולאבותיהן ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם ובא בטענה הנשמעת ואמר: בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא צוו אותם גדוליהם, שהוא מעשה פעור, שאמרו רז״ל (במדבר רבה כ,כג) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם: השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו. נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם. והוא אמרו הן הנה, פרוש, מדנפשם היו סבה לבני ישראל. בדבר בלעם וגו׳, פרוש, באמצעות סבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות. ותמצא שלא אמרו ז״ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות, כאמרם (שם): אלהיהן של אלו שונא זמה וכו׳, והם היו סבה למסר מעל בה׳ על דבר פעור, שלא היו רוצים להשמע להם אלא אם ישתחוו לפעור. ותהי המגפה בעדת ה׳, פרוש, בסבת עבודה זרה ולא בסבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה – הן הנה. ואומר ״ועתה״ וגו׳, פרוש, יתודו על השגגה ויהרגו כל וגו׳.

הן הנה וגו׳. שהיו שלוחים להמעל בדבר פעור. אבל המשלחים היו האנשים ע״כ נענשו יותר:

למסר מעל וגו׳. פי׳ לקשור מעל. שנתקשרו לפעור כמש״כ בפ׳ בלק. שנית. ותהי המגפה. שרק ע״י ע״ז פעור של מדין נענשו: