במדבר לא, ג

וידבר משה וגו'. אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר:

החלצו. כתרגומו לשון חלוצי צבא מזינים:

אנשים. צדיקים, וכן (שמות יז, ט) בחר לנו אנשים, וכן (דברים א, טו) אנשים חכמים וידעים:

נקמת ה'. שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא:

וּמַלֵיל משֶׁה עִם עַמָא לְמֵימָר זְרִיזוּ מִנְכוֹן גֻבְרִין לְחֵילָא וִיהוֹן עַל מִדְיָן לְמִתַּן פּוּרְעֲנוּת דִין עַמָא דַיְיָ בְּמִדְיָן

וּמַלֵיל משֶׁה עִם עַמָא לְמֵימָר אִזְדַרְזוּ לְוַותְכוֹן גוּבְרִין לְחֵילָא וִיהוֹן מְסַדְרִין סִדְרֵי קְרָבָא עַל מִדְיָן לְמִתַּן פּוּרְעָנוּת עַמָא דַיְיָ בְּמִדְיָן

אִזְדַיָנוּ מִן לְוַותְכוֹן:

החלצו. חגרו חלוציכם:

נקמת ה'. היא נקמת בני ישראל בעבור עבודת כוכבים:

החלצו מאתכם. חגרו חלוציכם, אע"פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר לא עכב. ואמרו במדרש יהושע לא עשה כן, כשבא להלחם על ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד אני מת, כשם שאירע למשה מיד כשנצח מלכי מדין, מה עשה התחיל באחד ומעכב במלחמתו שנאמר (יהושע יא) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה, אמר לו הקב"ה וכך עשית, אני מקצר שנותיך עשר שנים, שראוי היה לחיות ק"כ שנה כמשה רבינו ע"ה ולא חיה כי אם ק"י שנה, הדא הוא דכתיב (משלי יט) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

לתת נקמת ה׳ במדין הקב״ה אומר נקמת בני ישראל ומשה אומר נקמת ה׳ אמר משה רבונו של עולם הנקמה שלך היא שאין הכנענים שונאים אותנו אלא בשבילך ולכך הלכו ישראל על המדינים ולא על המואבים לפי שעדיין לא נתמלאת סאתם ולא בא קצם כמו שנתנבא עליהם בלעם אראנו ולא עתה וגו׳ ועוד המואבים עשו מדאגה ואמרו שמא ישראל יחשבו כי ארצנו ארץ רפאים ויבואו עלינו ועוד שלקחו ישראל את ארצם מיד סיחון.

נקמת ה'. הנקמה שיעשה הק' לישראל ממדין. ומדרש אגדה [הק' אמר "נקמת בני ישראל" ומשה אמר "נקמת ה'" אמר לפניו רבונו של עול הנקמה שלך היא שאין אומות הועלם שונאין אותנו אלא בשבילך] מצאתי:

וידבר וגו׳ לאמר החלצו וגו׳. צריך לדעת: א׳ אמרו לאמר למי יאמרו. ב׳ אמרו החלצו וגו׳ למה לא צוה כסדר שאמר במלחמת עמלק ליהושע (שמות יז:ט) ״בחר לנו אנשים״, כמו כן כאן היה לו לצוות לפינחס ששלח עמהם ולא לכללות העם. גם שאין דרך זה נכון, כי מי מפיס לדעת מי זה הוא שיזרז עצמו לצאת, וכל אחד יאמר לא עלי המצוה לעשות. ג׳ אמרו ויהיו על מדין שהיה לו לומר ״וילחמו במדין״ כדרך אמרו (שם) ״הלחם בעמלק״. ד׳ למה שנה מדברי ה׳ כי ה׳ אמר אליו ״נקם נקמת בני ישראל״ והוא אמר ״נקמת ה׳״, והיה צריך לדיק מאמר ה׳. ה׳ אמרו אלף למטה למה לא שלח כל העם לעשות נקמה בגוים הרשעים, ועל מי סמך לשלח אנשים מועטים שנים עשר אלף לעם רב, וצא ולמד רבוים מטפם הנשארים שהיו שנים ושלשים אלף.

אכן לפי מה שהקדמנו כי יש בענין מלחמה זו מחוש צודק, ולזה בא האלהים בנועם דבריו למשה ״נקם״ וגו׳ להעירך סדר המלחמה בסדר שבו יקים דבר הנקמה אשר צוה ה׳. לזה נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת, כי מי יודע האנשים אשר לא חשבו מחשבות און ולא טעו במכשול אומה זו. ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה, פרוש הם מעצמן כל מי שיודע עצמו שהוא בר לבב ונקי כפים ימסר לחשבון האלף למטה. והוא מה שרמז בתבת לאמר מאמר הנעלם שהוא ענין נקיותם מחטא מדין, להבחין בעצמו כל אחד מהנמסרים אם הוא נקי ובר. ואולי כי רמז גם כן בתבת לאמר ענין העריות, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין נו:) ״לאמר״ זו גלוי עריות, שאמר להם שצריכין שיהיו החלוצים נקיים מהחטא. וכמו שגמר אומר ״אנשים לצבא״, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא) כל אנשים צדיקים. והגם שפרשנו במקומות אחרים שאין זה אלא כשתהיה תבת אנשים יתרה, במה שלפנינו יגיד עליו רעו מה שדיקנו בענין. ולזה אין להם לחוש למכשול כיון שהיוצאים לצבא צדיקים. ועוד להם שיקראו חסידים כיון שבא לידם עון זה ונצולו ממנו, כאמרם זכרונם לברכה (זהר חדש ג קצה:) שלזה יקרא חסיד. באמצעות כן תהיה הנקמה באין מחוש. ולזה לא רצה שירצו כל ישראל לצבא, כי בדרך זה יש מחוש מניעת הנקמה, ואדרבה להיפך כנזכר:

ויהיו על מדין – יתבאר על פי מה שאמרו אנשי אמת, שבחינת הקדשה הוא יסוד העליה, ובחינת הקלפה היא סוד הירידה. וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע, תפעיל בו טבעה ויסודה להשפילו. ופרט זה פרשנוהו בפרשת כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל:יב), שהחוטא יכף כאגמון ראשו ועומד בגדר השפלות. והוא אמרו ויהיו על מדין, פרוש שלא יהיה בהם מהטמאה הסובבת השואתם למדין, אלא יהיו בגדר הטוב שעומדים למעלה.

ואמרו ״לתת נקמת ה׳״ – גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה, שצוה אותם שתהיה כונת הנקמה לקנאת ה׳ אשר גרמו בטול מצוותיו ורצונו יתברך, ולא להתנקם על המסבב מהחטא שמתו כמה מישראל, כי לכשתהיה הכונה על זה אין במעשה מצוה להסתיע באמצעותם להנקם מאויב. והגם שה׳ אמר אליו ״נקמת בני ישראל״, לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה, אלא שדבריו היו עם משה ״נקם נקמת בני ישראל״, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה לקים הנקמה של ישראל שנצטוה עליה במאמר ״נקם״.

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך, שאין צרך שילחמו הם, אלא יהיו שם עליהם, פרוש בשבילם. והטעם – לתת נקמת ה׳, פרוש נקמה שיתנקם ה׳ במדין באמצעותם, על דרך אמרו (שמות י״ד:י״ד) ״ה׳ ילחם לכם״.

ואמר הכתוב וימסרו מאלפי ישראל, פרוש, כל מי שהיה יודע בעצמו שעומד בצדקו מסר עצמו לדבר, עד שבאו לכלל האלף. והגם שהיו בישראל כהנה וכהנה מהצדיקים, נתחכם ה׳ כדי שלא לביש הנשארים שלא יהיו נכרים.

ויהיו על מדין וגו׳. אחר שהבין משה רבינו דבעינן לצרף זכיות. הוסיף מדילי׳ עצות להגין בעידן ריתחא. וכמו שעשה יהושע ששם שתי פעמים אורב. ע״כ אמר משה שיחלצו מתחלה לשם מדין. ויהי המצוה לשמה מתחלת המעשה. וכל מה שמקדימין לעשות לשמה זכותה רב כעין עובדא דר״ח שהקדים לצוד טביא לשם מצוה כדי שיצליחו התינוקות יותר כדאי׳ בפ׳ הפועלין. כך צוה משה שבהחלצם למלחמה יהי׳ בשביל מדין כדי לתת נקמת ה׳ במדין:

ל דכתיב נקום נקמת וגו' אחר תאסף אל עמיך. דאם לא כן וידבר משה למה לי דמסתמא כל מה שנצטווה אמר לישראל:

מ דלא הל"ל אנשים דהא אין דרכן של נשים שיוצאות למלחמה פשיטא שהיו אנשים אלא אנשים בא ללמדך שהיו צדיקים לכך בפרשת שלח לך לא פרש"י על שלח לך אנשים צדיקים דאצטריך לגופיה ועל אנשים דכתיב אחר כך פירש צדיקים דההוא אנשים יתירא הוא לפי שכתוב לעיל אנשים והרא"ם פירש מדכתיב מאתכם וגומר והדבור הזה היה לאנשים מסתמא אותם שנחלצו מהם אנשים היו אם כן אנשים דכתיב למה לי:

נ ר"ל למה לא כתיב נקמת ישראל: