במדבר לא, לב

ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו, ולא בא לכלל חלקה מספר הצאן וגו':

וַהֲוָה דְבַרְתָּא שְׁאָר בִּיזָא דִי בְזוֹ עַמָא דִי נְפָקוּ לְחֵילָא עָנָא שִׁית מְאָה וְשַׁבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין

וַהֲוָה סְכוּם דְבַרְתָּא שִׁיוּר בִּזְתָא דְבָזוּ עַמָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא מִנְיַין עָנָא שִׁית מְאָה וְשׁוּבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין

יתר הבז. חוץ מאשר אכלו על כן אמר יתר והזכיר מספרם כי היה מספר רב ולא שמענו שלל כמוהו גם כן הזכיר המכס כי גם הוא רב ומלת מכם מפועלי הכפל על משקל וממר ליולדתו והוא מגזרת תכסו על השה והטעם חלק:

יתר הבז אשר בזזו. כי נכסי הבתים בזזו אנשי הצבא להם:

ויהי המלקוח יתר הבז. שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס חוץ מהמטלטלין וממה שאכלו. והזכיר מספרם כי היה מספר רב ולא שמענו שלל כמוהו וכן הזכיר המכס כי גם הוא רב. ומלת מכס כמו חלק, מלשון (שמות י״ב:ד׳) תכסו על השה.

יתר הבז חוץ ממה שאכלו.

ויהי המלקוח וגו׳ ותהי המחצה וגו׳ ויהי המכס וגו׳ ותהי מחצת וגו׳. צריך לדעת למה האריך כל כך בפרטי החשבון בדבר שיכול כל הבא למנות לידע כי כך יעלה למחצה וכן יעלה למכס וגו׳, גם בענין מחצת העדה לא האריך לומר כל פרטי הסכומים אלא חשבון העולה במחצית המלקוח, וגם עליו דן אנכי שלא היה צריך לאמרו. והרמב״ן עליו השלום כתב טעם הדבר שבא להודיע שלא נחסר אחד מזמן המספר לזמן שחצוהו, עד כאן. ואין נראה בעיני דבר זה שמה שלא נחסר מהמקנה בזמן מועט שיש בו נס, ומה גם שיצטרך הכתוב לכתוב כל הדברים בשבילו.

והנכון בעיני הוא, שהודעת פרטי החשבון במחצית חלק היוצאים בצבא הוא לגלות שהמכס היה מלגיו, לא שהיה מונה חמש מאות ונותן אחד לה׳ מפאת המכס, אלא מונה ארבע מאות תשעים ותשע ונותן אחד, ולזה העלה כל פרטי חשבון המכס, וממנו תדע שהיו נותנים אחד לארבע מאות תשעים ותשע.

והודעת חשבון מחצת העדה – בא הכתוב להסיר טעות אחר, והוא שיאמר האומר לעולם מכס שנתנו אנשי הצבא היה אחד מחמש מאות מלבר, ואין ראיה מסכום המכס שעלה המכס לומר שאם כן לא היה עולה מכס של שלש מאות שלשים ושבעה אלף וחמש מאות צאן למספר האמור. יש לומר שהיו נותנים אותו המכס ממחצית העדה, שבזה יעלה מספר האמור במכס חלק הצבא הגם שיהיה נתן מלבר. אשר על כן בא הכתוב ומנה מספר חלק העדה ומנאו שלם להסיר מחוש זה, ולזה לא פרט הכתוב במספר חלק העדה אלא מספר המחצית לצרך מה שכתבתי שהמכס נתן מלגיו וכל אחד שלם חלקו ממחציתו, והוא גם כן מה שצוהו ה׳ במאמר ״ממחציתם תקחו״ לומר שלא יפרעו המכס אלא ממחציתם, וגם אמר אחד מחמש מאות, הא למדת שצריך שיהיה המכס מלגיו.

ויהי המלקוח יתר הבז הודיע שלא היה בזה עול ליוצאי הצבא שלקחו מהם החצי שכבר היה בידם ונתנה להעדה שישבו בבית ולא עשו מאומה, כי לא לקח מהם רק מן השבי והמלקוח של האדם והבהמה אבל מן הבזה שהוא המטלטלין לא לקחו מהם והיה להם לבדם, והבזה היה רב כ"כ עד שהמלקוח לא נחשב נגדו למאומה והמלקוח היה רק יתר הבז, ר"ל הבז היה העקר והמלקוח היה נגדו רק כמותר שנותר מן הבז שלא לקחוהו לעצמו כמו הבז שכתוב אנשי הצבא בזזו איש לו וכתב הרמב"ן שמה שהאריך בפרטי החשבונות הוא להראות שהיה גם בזה שלא מת א' מן האדם והבהמה, ובפרט שדפקום דרך רב ממדין עד ערבות מואב ואח"כ חנו שבעת ימים והטהרו ולא מת א' מן המלקוח, וגם מודיענו שלא נגנב א' מהם, ושלא לקחו מהם לאכילתם כי חשבו זה לגזל הגם שכפי הדין היו יכולים לקחת כמ"ש רק אשר אכלו הנערים, ובא ללמד ג"כ שבמדין לא היה נוהג המצוה של ואכלת את שלל אויבייך. שלכן נצטוו להגעיל כלי מדין ולא כלי סיחון ועוג ששם היו מצווים ואכלת את שלל אויביך ואפי' קדלי דחזירי הותר להם וכמ"ש הרמב"ן ולא כן במדין: