במדבר לא, ח

חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כלם בעצה והשוו כלם בפרענות בלעם הלך שם לטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם, ועכשיו בשנים עשר אלף אתם באים להלחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו:

בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:

וְיָת מַלְכֵי מִדְיָן קְטָלוּ עַל קְטִילֵיהוֹן יָת אֱוִי וְיָת רֶקֶם וְיָת צוּר וְיָת חוּר וְיָת רֶבַע חַמְשָׁא מַלְכֵי מִדְיָן וְיָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּחַרְבָּא

וְיַת מַלְכֵי מִדְיָנָאֵי קְטָלוּ עַל קְטוּלֵי מַשִׁרְיַיתְהוֹן יַת אֱוִי וְיַת רֶקֶם וְיַת צוּר הוּא בָּלָק וְיַת חוּר וְיַת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְיַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּסַיְיפָא וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא בִּלְעָם חַיָיבָא יַת פִּינְחָס כַּהֲנָא רָדִיף מִן בַּתְרוֹי עָבַד מִלְתָא דְקוּסְמִין וּפָרַח בְּאַוִיר שְׁמַיָא מִן יַד אִידְכַּר פִּינְחָס שְׁמָא רַבָּא וְקַדִישָׁא וּפָרַח בַּתְרוֹי וְאַחְדֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְאַחְתֵיהּ שְׁלַף סַיְיפָא וּבְעָא לְמִקְטְלֵיהּ פָּתַח פּוּמֵיהּ בְּמִילֵי תַחֲנוּנִין וַאֲמַר לְפִינְחָס אִין תְּקַיֵים יַת נַפְשִׁי מִשְׁתַּבַּעְנָא לָךְ דְכָל יוֹמִין דַאֲנָא קְיַים לֵית אֲנָא מְלַטֵיט יַת עַמָךְ עָנֵי וַאֲמַר לֵיהּ הֲלָא אַנְתְּ הוּא לָבָן אֲרַמָאָה דְבָעִית לְמֵישֵׁיצַיָא יַת יַעֲקב אָבוּנָן וּנְחָתַת לְמִצְרַיִם בְּגִין לְמוֹבְדָא זַרְעָא וּמִן בָּתַר דִנְפָקוּ מִמִצְרַיִם גָרֵיתָא בְּהוֹן עֲמָלֵק רַשִׁיעָא וּכְדוֹן אִיתְגְרָתָא אִיתְגְרָא לְמֵילוֹט יַתְהוֹן וְכֵיוַן דְחָמִיתָא דְלָא אַהַנְיַן עוֹבָדָךְ וְלָא קַבֵּיל מֵימְרָא דַיְיָ מִינָךְ אִמְלִיכַת מַלְכָּא בִּישָׁא יַת בָּלָק לְמוּקְמָא יַת בְּנָתֵיהּ בְּפַרְשַׁת אוֹרְחָתָא לְמִטְעַיָא יַתְהוֹן וּנְפָלוּ בְּגִין כֵּן מִנְהוֹן עֶשְרִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין בְּגִין כֵּן לֵית אֶפְשַׁר תּוּב לִמְקַיְימָא יַת נַפְשָׁךְ וּמִן יַד שָׁלַף סַיְיפֵיהּ מִן תְּיָקָא וְקַטְלֵיהּ

ואת צור. אבי כזבי:

בלעם בן בעור. י"א אחר ששב אל מקומו בא אל מדין כאשר שמע המגפה שהיתה בישראל בעצתו שב לקחת ממון מזקני מדין:

ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב ביהושע

ואת צור. אביה של כזבי. חמשת מלכי מדין. הוצרך לכתוב חמשת, ללמדך שהשוו חמשתן בעצה אחת לפורענות על ישראל. ובלעם הלך עמהם ליטול שכר העצה שנתן שבשבילה נפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל, והיו אומרים לישראל והלא כשהייתם ששים רבוא לא היה בכם כח להלחם והיאך אתם באים עכשיו להלחם בי"ב אלף.

על חלליהם עם חלליהם דוגמא על שדה הארץ יחשב על עולת התמיד האנשים על הנשים על כרעיו ועל קרבו על פרשה על כל קרבנך.

ואת בלעם לאחר ששב למקומו לארם נהרים שוב בא למדין לקחת ממון מזקני מדין כששמע דבר המגפה שהיתה בישראל בעצתו. ד״א לפי שאמר להם לא הביט און וגו׳ כלומר לא חטאו למה יחזור מלברכם עמדו הם והחטיאום ושלחו לו עכשיו תוכל לקללם שהרי חטאו ובא ונהרג.

ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב. שמעתי שאותו חרב הוא אשר נעץ יעקב אבינו בגל אצל המצבה שעשו ביניהם הוא ולבן הארמי אמרו מי שיעבור את הברית הזאת איש על רעהו ידקר בחרב ויסקל באבני הגל וזש"ה ותלחץ רגל בלעם אל הקיר כלומר אל האבנים. ועובר הברית אז התחיל ליסקל באבנים ולסוף נהרג בחרב דכתיב ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב הידועה והמבוררת וז"ש הכתו' יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ואמרי' בלעם הוא לבן ואולי נאמר כי היה ממשפחתו ונכון:

חמשת מלכי מדין. חמשה משפחות היו והעמידו עליהם חמשה מלכים דכתי' "ובני מדין עיפה ועפר וחנך ואבידע ואלדעה":

ואת בלעם בן בעור. ששלחו בשבילו כדי לקלל ישראל [לפי שאמר "לא הביט און ביעקב" כלו' לא חטאו לו למה יחזור מלברכם כמו שפי' בוירא בלק, והחטיאום ושלחו לו כלו' עתה תוכל לקללם כי חטאו, בא ונהרג] וזהו "הן הנה היו לבני ישראל [בדבר בלעם" כי מתוך דבריו שאמר "לא הביט און" למדו להחטיאם:

ואת מלכי וגו׳ חמשת וגו׳. טעם שהצרך הכתוב להזכיר מנינם, לומר שנהרגו יחד זה עם זה וראו זה את זה במפלתן. ואמרו מלכי מדין פעם שניה, אולי שנתכון בכפל הדברים לומר שהרגום בידיעה שהם מלכי מדין ולא בהסח הדעת:

הרגו בחרב. הצרך לומר הרגו, הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי) שאמרו כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין, ואמר להם: ומה כשהייתם וכו׳, עד כאן. הדברים יגידו כי בלעם נהרג קדם הריגת ה׳ מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה׳ ויחד לו הריגה בפני עצמו, להעירך שלא נהרג עמהם, שלא היה מובן כן אם לא היה אומר הרגו. ואמרו בחרב, לומר שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי.

ואת מלכי מדין. כבר נתבאר בפ׳ בלק שחמשה נשיאי מדין היו מלכי מואב חליפות לחודש. וכדומה. והי׳ לכולם כתר מלכות:

הרגו על חלליהם. על חללי מדין. שעיקר מה שהגיע למדין צרה זו. בא באשמת המלכים שעשו בשביל מואב. מש״ה הרגו אותם על חללי מדין כאומר אתם נושאים עון חללים אלו:

הרגו בחרב. כדין עונש בן נח בסייף כדאי׳ בסנהדרין פ׳ ד׳ מיתות. וכל מדין והמלכים שהיו בעלי מלחמה נהרגו כפי המזדמן במלחמה. אבל בלעם לא נלחם ודנו אותו במשפט ב״נ שח״מ בסייף:

ואת מלכי מדין וגו' חמשת מלכי מדין חזר לומר חמשת מלכי מדין להורות שהשוו ברעתם ובפורענותם, עפ"י הכלל הממאר באילת השחר (כלל ס"ז) שיש הבדל בין שני ובין שנים, שמספר שני בסמיכות מורה על השווי שהיו דומים בענינם, וה"ה שכל שמות המספר שבאו בצורת הסמימת שלשת חמשת מורה על השווי:

ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב ת"ק סבר שהרגוהו מדין המלכות על שבא לתת להם עצה, וע"כ אמר הרגו בחרב כי הריגה מדין המלכות היא מיתת חרב, ור' נתן ס"ל כר' יוסי בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) שכל האמור בפ' כשוף ב"נ נהרג עליו ושם כתיב וקיסם קסמים, ועז"א ביהושע ואת בלעם בן בעור הקוסם ר"ל שהרגוהו ע"י שהוא קוסם והיה חייב מיתה מדין ב"ד לא מדין המלכות בלבד, ועז"א בב"ד הרגוהו ומיתת ב"נ על ז' מצות הוא בסייף, ות"ק י"ל שסובר כתנא דבי מנשה בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) שמיתה האמורה בב"נ הוא חנק ולמה הרגו בחרב וע"כ סובר שהרגוהו מדין המלכות שהוא מיתת חרב:

ת דקשה היאך אירע שבלעם היה אצל מדינים שהרי בלעם מארם נהרים היה אלא שהלך למדינים לבקש השכר ולא אצל בלק כי הם היו סרסורי העבירה אי נמי שמא היה שם באותו הזמן כי עבר דרך שם לילך אל בלק לבקש שכרו:

א דאם לא כן איך הרגוהו והא אינו מדיני דאין לומר משום שבסיבתו חטאו שהרי הם לא ידעו זה עד שובם ממדין שנאמר להם הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אלא מפני שמשיאן עצה רעה למרוד בצווי הקדוש ברוך הוא:

ב יש לפרש משלם ממש ולא קפחוהו ר"ל לא היו מנכין לו אלא היו משלמין לו כל גמולו הרעה שעשה להם. ויש לפרש משלם בסגו"ל השי"ן וקמ"ץ הלמ"ד ר"ל משל האומות דהיינו חרב שנתנו לו לפי שהוא תפס אומנתן של ישראל כו' כדפרש"י בסמוך: