במדבר לא, כג

כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו כלום:

תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור:

אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו חטוי זה לטהרו מטמאת מת אמר להם צריכין הכלים געול לטהרם מן האסור, וחטוי לטהרן מן הטמאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה:

וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו אסור:

תעבירו במים. מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות:

כָּל מִדַעַם דְמִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעֲבְרוּנֵיהּ בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בְּרַם בְּמֵי אַדָיוּתָא יִתָּדֵי וְכָל דִי לָא מִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעַבְרוּנֵיהּ בְּמַיָא

כָּל מִדַעַם דְאוֹרְחֵיהּ לְמִתַּעֲלָא בְּנוּרָא לְבִיסַיָא קְדֵירָתָא שִׁפּוּדַיָא וְאַסְכְּלָתָא תַּעַבְרוּן בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בָּתַר כֵּן בְּמַיָא דְכַשְׁרִין לְאַדְכָּאָה בְּהוֹן דְוָותָא יִתְדֵי וְכָל דְלָא מִיתָעַל בְּנוּרָא כְּהַנְכָתָא כַּסַיָא קַתּוּנְיָא קוּמְקוּמוּסַיָא תַּעַבְרוּן בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי

תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר – אֵין הַכְּלִי שֶׁנָּגַע בַּמֵּת אוֹ בַּנְּבֵלָה נִטְהָר בָּאֵשׁ, שֶׁאֵין טְבִילַת הַתּוֹרָה אֶלָּא בַּמַּיִם. וּלְפִיכָךְ הֻצְרְכוּ רַבּוֹתֵינוּ (ע״ז עה) לְפָרֵשׁ שֶׁזּוֹ הַטָּהֳרָה לְהַגְעִילָם מֵאִסּוּרֵי הַמַּאֲכָלוֹת שֶׁבָּלְעוּ בְּיַד הַגּוֹיִים, וְזֶה אֱמֶת בְּלִי סָפֵק:

וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ – כָּל דָּבָר שֶׁאֵין תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְקִיתוֹנוֹת שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּצוֹנֵן וְלֹא בָּלְעוּ אִסּוּר, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם – מַטְבִּילָן וְדַיּוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל״א:כ״ג). וְאֵינוֹ נָכוֹן בְּעֵינַי, שֶׁאֵין לְשׁוֹן "תַּעֲבִירוּ" טְבִילָה, כִּי הָיָה אוֹמֵר "תָּבִיאוּ בַמַּיִם", שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַטְּבִילָה, כְּמוֹ ״בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר״ (ויקרא י״א, ל״ב). וְעוֹד, שֶׁאַף הַכֵּלִים שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּצוֹנֵן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר מִן הָאִסּוּר שֶׁבָּהֶן מִלְּבַד הַטְּבִילָה הַזּוֹ, וְאֵיךְ לֹא יַזְכִּיר הֶכְשֵׁרָן כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּבָּאִים בָּאֵשׁ? וּכְשֶׁלָּמְדוּ חֲכָמִים טְבִילָה זוֹ לֹא הִזְכִּירוּ בָהּ הַמִּקְרָא הַזֶּה, אֶלָּא דָּרְשׁוּ (ע״ז שם): ״אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא״ - מַיִם שֶׁהַנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶם. אֲבָל פֵּרוּשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם – לְכַבְּסָם וּלְשַׁפְשֵׁף אוֹתָם בַּמַּיִם יָפֶה עַד שֶׁתָּסוּר חֲלוּדָה שֶׁנִּדְבְּקָה מֵהֶם מִן הָאִסּוּר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁזֶּהוּ הֶכְשֵׁרָן מִן הָאִסּוּר. יֹאמַר הַכָּתוּב: דָּבָר שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בָּאֵשׁ תָּבִיאוּ בָּאֵשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה הַתַּשְׁמִישׁ בּוֹ בְּאִסּוּרוֹ - אִם תַּשְׁמִישׁוֹ בָּאוּר מַמָּשׁ, כְּגוֹן הַבַּרְזֶל וְהַנְּחֹשֶׁת וְגַם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, מְלַבְּנוֹ בָּאוּר, וְאִם עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן הַבְּדִיל וְהָעוֹפֶרֶת, מַגְעִילוֹ בְּחַמִּין. וְדָבָר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמְּשׁוּ בוֹ בָּאֵשׁ אֶלָּא בְּצוֹנֵן, תָּדִיחוּ אוֹתוֹ בַּמַּיִם עַד שֶׁיִּתְמָרֵק וְיִטְהַר. וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (שם) מְדִיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים, וּלְשׁוֹן סִפְרֵי (מטות נ): ״תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ״ - כְּגוֹן הַסַּכִּינִין מִפְּנֵי כְּוִיַּת הַגּוֹיִם, ״וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָאֵשׁ״ - כְּגוֹן הַכּוֹסוֹת "תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" מִפְּנֵי גִּעוּל הַגּוֹיִם. וְלֹא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לַחְזֹר וּלְהַזְכִּיר הַטְּבִילָה שֶׁכְּבָר הִזְכִּיר אוֹתָהּ ״אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא״, וְאַחֲרֵי פְּלִיטַת הָאִסּוּר כֻּלָּם שָׁוִים בְּדִין הַטְּבִילָה. וְלִבִּי מְהַרְהֵר עוֹד לוֹמַר שֶׁהַטְּבִילָה הַזּוֹ מִדִּבְרֵיהֶם, וְהַמִּקְרָא אַסְמַכְתָּא עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְכֵן אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ל״א:כ״ג) מְתַרְגֵּם אוֹתוֹ בְּחִטּוּי הַזָּאָה שֶׁל אֵפֶר פָּרָה. וְהִצְרִיכוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים בִּכְלֵי הַמַּתָּכוֹת בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֵּלִים שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בָּאוּר וּבִכְלִי רִאשׁוֹן וּבִכְלִי שֵׁנִי וּבְצוֹנֵן, וְזֶה צָרִיךְ תַּלְמוּד. וְהִזְהִיר אוֹתָם עַתָּה בְּהַגְעָלַת כְּלֵי מִדְיָן מֵאִסּוּרֵי הַגּוֹיִם, וְלֹא אָמַר לָהֶם זֶה מִתְּחִלָּה בִּכְלֵי סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁלָּקְחוּ גַּם שְׁלָלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ״ (דברים ב ל״ה). וְהַטַּעַם כִּי סִיחוֹן וְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמוֹרִי הֵם וְאַרְצָם מִנַּחֲלַת יִשְׂרָאֵל הִיא, וְהֻתַּר לָהֶם כָּל שְׁלָלָם אֲפִלּוּ הָאִסּוּרִים, דִּכְתִיב: ״וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ״ (שם ו י״א), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (חולין י״ז) קַדְלֵי דַּחֲזִירֵי אִשְׁתְּרֵי לְהוּ. אֲבָל מִדְיָן לֹא הָיָה מִשֶּׁלָּהֶם וְלֹא לָקְחוּ אֶת אַרְצָם, רַק לִנְקֹם נִקְמָתָם הָרְגוּ אוֹתָם וְלָקְחוּ שְׁלָלָם, וּלְכָךְ נָהַג הָאִסּוּר בִּכְלֵיהֶם. וְכֵן בְּדִין הַטֻּמְאָה שֶׁהִזְהִירָם עַתָּה: ״וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים״ וְגוֹ' (במדבר ל״א:י״ט), כִּי מִלְחֶמֶת סִיחוֹן וְעוֹג בָּהּ הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְטֻמְאָה הֻתְּרָה בְּצִבּוּר. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט הִזְהִירָם וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְתִתְחַטְּאוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אֶת הָעָם, אֲבָל שָׁם כֻּלָּם הָיוּ שָׁוִים בַּדָּבָר:

אך במי נדה יתחטא. היה נראה לנו כי הוא מי אפר הפרה כמו מי נדה לא זורק עליו וחז"ל אמרו כי טעמו בשיעור המים שתרחץ בהם האשה הנדה ודעתם רחבה מדעתינו:

אך במי נדה - של פרה אדומה לטהרם מטומאת נפש ושאר דברים לנקותם מאיסור מאכל הנבלע בכלים.

וטהר. מגיעולי גוים:

אך במי נדה יתחטא. שלא יצא מטומאת מת בלבון אף על פי שנראה כמו חדש:

כל דבר אשר יבא באש. תימה מפני מה לא נצטוו ישראל על גיעולי עכו"ם במלחמת סיחון ועוג כמו במלחמת מדין. וי"ל לפי ששאר מלחמות היו בשדה ולא היו שם כלי תשמישי בית אבל כאן שהמלחמה היתה במדין ושללו הבתים הוצרכו להזהר על גיעולי עכו"ם:

כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. כדרך תשמישו תהא הגעלתו, אם תשמישו בחמין יגעילנו ברותחין, ואם תשמישו ע"י האש ממש כגון השפוד והאסכלה, מלבנו באור.

אך במי נדה יתחטא. עוד צריך שתטהרנו מטומאתו ע"י מים של אפר פרה שנאמר בהם (במדבר יט) מי נדה לא זורק, עליו אע"פ שנטהר הכלי מבליעת אסור. ומכאן דרשו רז"ל שאפילו להכשירן מיד גוי ליד ישראל טעונין כלי מתכות טבילה אפילו בחדשים, ואפילו כלי כרס המחופין בעופרת. ומי נדה שכתוב כאן הן המים הראוין לטבול בהן את הנדה והן ארבעים סאה, וזהו שהוסיף כאן ואמר וטהר הוסיף הכתוב טהרה שניה.

וכל אשר לא יבא באש. שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות שתשמישם בצונן ולא בלעו אסור, תעבירו במים, מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות. ואמרו רז"ל לא אסרה תורה בכלי מדין קודם הגעלה ולבון אלא קדרה בת יומא, דהוי נותן טעם לשבח והוי איסור בליעה בכלל (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה, דטעמו ולא ממשו אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו, אבל דלאו בת יומא דנותן טעם לפגם מדאורייתא שריא, דכתיב (שם) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ואפילו בממשו של איסור, ומדרבנן הוא דאסור לבשולי ביה לכתחלה ואפילו לאחר כמה שנים שבשל בה הגוי גזרה משום בת יומא, ואם עבר ובשל מותר באכילה דקי"ל דסתם כליהם של גוים אינם בחזקת בני יומין, וא"כ לא צוה הכתוב להכשיר כלי מדין מגעולי גוים אלא בידוע שהן בני יומן.

ודע כי מה שהזכיר כאן במלחמת מדין הגעלת כליהם מאיסורי גוים ולא הזכיר כן במלחמת סיחון ועוג בכליהם, כי גם את שללם לקחו, כמו שאמר (שם ב) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו, טעם הדבר כי שם במלחמת סיחון ועוג היתה ארצם מנחלת ישראל, והותר להם כל שללם אפילו האסורין כענין שנאמר (שם ו) ובתים מלאים כל טוב, ודרשו רז"ל קדלי דחזירי אשתרו להו, אבל מדין לא היתה ארצם משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותן ולקחו כל שללם ולכך נהג איסור בכליהם. וכן בדין הטומאה שהזכירה עתה ואתם חנו מחוץ למחנה וגו', כי במלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור. גם המכס שהורם בכאן במלחמת מדין ונתן לכהנים הלוים משא"כ במלחמות סיחון ועוג, מן הטעם הזה בעצמו מפני שהיה השלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם, ועל כן היה ענין המכס הנתן לכהנים הלוים, אבל שם לא די שלא נתנו להם אבל הוזהרו שלא ליתן להם כלום, שנאמר (במדבר יח) וחלק לא יהיה לך בתוכם, אפילו בבזה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל.

וטהר אך במי נדה יתחטא אמר רבה בר אבוהי אפילו כלים חדשים כדאיתא בירושלמי דסוף עבודת כוכבים אתא עובדא קמי רבי ירמיה אמר צריך להטביל למה מפני שיצאו מטומאת הכנענים ונכנסו לקדושת ישראל. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין שנחלטו ביד ישראל וכמעשה שהיה במדין שהיו חלוטין להם לישראל הכלים אבל שאולים לא מאני דחוניה פלומי״א בלע״ז תחלתן של חרס וחופין אותם בחופיא של אבר ותשמישן על ידי צונן ונקח מן הכנענים בתר סופו אזלינן שחפוהו במתכת וכלי מתכת הוה ובעו טבילה, משכנתא מאי אמר מר בר אשי אבא משכן ליה כנעני כסא דכספא ואטבליה ושתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי ליה שכנעני דדעתיה לשקועיה שלא לפדותו עוד הכי מתניא והכי פירש״י בסוף מסכת עבודת כוכבים.

כל דבר אשר יבא באש תעבירו. יש להקשות למה הצריכ' התורה הזאה וטבילה והגעלה במלחמ' מדין יותר ממלחמת סיחון ועוג. י"מ לפי שמלחמת סיחון ועוג היתה בשדות וביערות ולא שללו בביזה הכלים של תשמיש ומ"מ קשה דהא הם מעצמם היו הגויים מטמאים במגע ובמשא דאפי' למ"ד דאינם מטמאין באהל משום דישראל קרויים אדם ואין הגויים קרויים אדם שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם וגבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל מ"מ במגע ובמשא הם מטמאים למה לא הוצרכו הזאה וטבילה. י"ל דמלחמת סיחון ועוג היתה כאחת ממלחמות א"י שהותר לישראל דבר טומאה ואפי' קדלי דחזירי כמו שדרז"ל ובתים מלאים כל טוב א"ר אבא בר כהנא ואפי' קדלי דחזירי ומדלא הוזהרו מכל מאכל טמא ומבישולי גוים כך לא הוזהרו מטומאה שלהם וכן משמע מתוך פירש"י גבי אחרי הכותו את סיחון בפ' אלה הדברים דפי' לפיכך המתין עד שתפול ארץ סיחון ועוג לפניהם והורישם את הארץ ואח"כ הוכיחן אבל במלחמת מדין עדיין לא נכנסו בארץ ולא הותרה בהם שום טומאה:

כל דבר אשר יבא באש. שתשמישו על ידי האור, שפוד ואסכלה צריך ליבון באש כדי להגעיל דטעמו ולא ממשו דאורייתא:

אך במי נדה יתחטא. שצריך טבילה ואפי' הוא טהור ואפי' הוא חדש דכלי מתכות הנקחים מן הגוים צריכין טבילה דכלי מתכות כתובין בפרשה הזהב והכסף והבדיל והעופרת כדאית' בע"ג, ואשר נטמאו במת צריכין הזאה שלישי ושביעי וטבילה:

ואשר לא יבא באש תעבירו במים. אם תשמישו בחמין צריך להגעילו בחמין ואם תשמישו בצונן סגי בהדחה דכבולעו כך פולטו ומשום כלים בני יומן אצטריכא שלא נפגם טעמם:

כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש הכוונה הגעלה והזהיר כן במדין ולא בסיחון ועוג לפי שסיחון ועוג מלכי האמורי היא נחלת ישראל והותר להם כל שללם אפילו האסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וארז"ל קדלי דחזירי אישתרי להו אבל מדין לא היה שלהם ולא לקחו ארצם רק לנקום נקמתם הרגום ולקחו שללם ולכן נאסרו כליהם וכן מה שהזהירם בדין הטומאה ואתם חנו מחוץ למחנה ז' ימים כי במלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל טמאים וטומאה הותרה בציבור וכן במכס אמר כאן והרמות מכס לה' ולא בסיחון ועוג מפני שהשלל הזה היה מנקמת ה' בארץ לא להם אבל בארץ סיחון ועוג לא נתנו לכהנים וללויים כלום אלא הוזהרו מהם שנאמר וחלק לא יהיה לך בתוכם אפי' בביזה:

וטהר. פי׳ בגמרא טבילה וכדברינו דאע״ג שעדיין לא נטהרו מטומאה מכ״מ טעונין טבילה מחמת איסור כלי נכרים:

אך במי נדה יתחטא. אע״ג שליבנן. לא נעשו כלי חדשה שלא יהיו טעונין הזאה גו״ז לאחר שישובו מן המלחמה:

תעבירו במים. פרש״י טבילה. והא שלא נזכר שטיפה. היינו דממילא הוא כן שהרי א״א טבילה בלי שטיפה משום חציצה. ושארי ק׳ הרמב״ן בזה מיושב בהע״ש סי׳ קל״ז ובביאור הספרי בעז״ה:

כל דבר אשר יבא באש היינו כלים שתשמישן ע"י האור בלי מים [והגהתי כפי נוסחת הגר"א כי נוסחא הישנה א"א לישבה עי' בז"א] וכל שתשמישו ע"י מים רותחין יגעיל, וכל שתשמישו במים קרים תעבירו במים, היינו טבילה כפרש"י, ומזה למד בספרי שכ"ש שצריך הזיה אחר שאמר כל דבר אשר יבא באש במי נדה יתחטא היינו אפר פרה [כרש"י לא כהרמב"ן שהשיג עליו], א"כ למדינן בק"ו חד מחבריה שבדבר שיבא באש שכתוב בו הזיה כ"ש שצריך טבילה ובדבר אשר לא יבא באש שכתוב בו טבילה כ"ש שטעון הזיה, ומ"ש (כד) וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים התבאר בפ' חוקת (סי' נז וסי' סט), ומ"ש על ואחר יבא אל המחנה התבאר בפ' חוקת (סי' כד) עיי"ש:

ס ר"ל וכי בשביל שהאומן עושה הכלי באור הצריכו הכתוב להעביר אותו עוד באש לכן פירש לבשל בו והוא מקרא קצר דהל"ל וכל אשר יבא באש לבשל בו:

ע ומלת נדה מגזרת וידו אבן בי אבל לפי מדרשו הוא מלשון נדת דותה מים הראויין לטבילת נדה ומפני שמלת יתחטא אינו נופל אלא על החטוי קרא הפירוש הראשון לפי פשוטו ומפני שהמים הראויין לטבילת נדה דהיינו מ' סאין אותן מים ראויין לכל הטמאים והיה לו לומר במי טמא יתחטא אמר ורבותינו דרשו מכאן וכו' תעבירו במים טובלן ודיו. והא דנקט טבילה בלשון העברה ולא אמר לשון הבאה כמו במים יובא וטמא עד הערב יש לומר מפני שאמר לעיל תעבירו באש שאין פירושו מלשון העברה אלא לשון הבאה באש הוא הדין תעבירו דהכא פירוש נמי לשון הבאה והוא טבילה וכיון שצריך טבילה צריך להסיר ממנו כל דבר הנדבק בו בכלי כדי שלא יהא בו דבר החוצץ בטבילה כדכתיב אך את הזהב וכו':