רש"י על במדבר פרק כב

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה לפיכך ויגר מואב:

ויגר. לשון מורא, כמו (איוב יט, כט) גורו לכם:

ויקץ מואב. קצו בחייהם:

אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו:

כלחוך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה:

בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:

פתורה. כשלחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום:

ארץ בני עמו. של בלק משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות:

לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה:

עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה מזיקך:

הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום:

והוא ישב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו (תהלים קיח, י) כי אמילם:

נכה בו. אני ועמי נכה לו בהם דבר אחר לשון משנה היא (ב"מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט:

כי ידעתי וגו'. על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:

וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם:

לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אמות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר (בראשית לא, כד) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא:

כאשר ידבר ה' אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלך אלא עם שרים גדולים מכם:

וישבו. לשון עכבה:

מי האנשים האלה עמך. להטעותו בא אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:

בלק בן צפור וגו'. אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:

קבה לי. זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש:

וגרשתיו. מן העולם ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק:

לא תלך עמהם. אמר לו אם כן אקללם במקומי אמר לו לא תאר את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדבשיך ולא מעקציך:

להלך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק:

כי כבד אכבדך מאד. יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן לך:

מלא ביתו כסף וזהב. למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים אמר, ראוי לו לתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח:

לא אוכל לעבר. על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה:

גם אתם. פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשונים:

מה יסף. לא ישנה דבריו מברכה לקללה הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו:

אם לקרא לך. אם הקריאה שלך וסבור אתה לטול עליה שכר, קום לך אתם:

ואך. על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה, ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה:

ויחבש את אתנו. מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו אמר הקדוש ברוך הוא רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו:

עם שרי מואב. לבו כלבם שוה:

כי הולך הוא. ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך:

לשטן לו. מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד:

ושני נעריו עמו. מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרים ומשמשים זה את זה:

ותרא האתון. והוא לא ראה, שנתן הקדוש ברוך הוא רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין:

וחרבו שלופה בידו. אמר רשע זה הניח כלי אמנותו, שכלי זינן של אמות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אמנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באמנותו וכן היה סופו (במדבר לא, ח) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב:

במשעול. כתרגומו בשביל וכן (מ"א כ, י) אם ישפק עפר שומרון לשעלים. עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים, ברגליו ובהלוכו:

גדר מזה וגדר מזה. סתם גדר של אבנים הוא:

ותלחץ. היא עצמה:

ותלחץ. את אחרים, את רגל בלעם:

ויוסף מלאך ה' עבור. לעבור עוד לפניו להלוך להיות לפניו במקום אחר, כמו (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם ומדרש אגדה יש בתנחומא מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו:

זה שלש רגלים. רמז לו אתה מבקש לעקור אמה החוגגת שלש רגלים בשנה:

התעללת. כתרגומו לשון גנאי ובזיון:

לו יש חרב בידי. גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אמה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין:

ההסכן הסכנתי. כתרגומו, וכן (איוב כב, ב) הלאל יסכן גבר ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא אמרו ליה, מאי טעמא לא רכבת אסוסיא. אמר להון ברטיבא שדאי ליה וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד, ב):

כי ירט הדרך לנגדי. רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה, א) נוטריקון יראה ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר לקנאתי ולהקניטני ולפי משמעו כי חרד הדרך לנגדי לשון רטט, כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומהר הדרך שהוא לכעסי ולהמרותי [ולהמראתי]. ומקרא קצר הוא, כמו (ש"ב יג, לט) ותכל דוד. לישנא אחרינא ירט לשון רצון, וכן (איוב טז) ועל ידי רשעים ירטני, מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים:

אולי נטתה. כמו לולא, פעמים שאולי משמש בלשון לולא:

גם אתכה הרגתי. הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה:

ואותה החייתי. ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל) ויאמר לא על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות, וכן (ויקרא כ, טו. טז) ואת הבהמה תהרגו, וכן (שם) והרגת את האשה ואת הבהמה:

כי לא ידעתי. גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי:

אם רע בעיניך אשובה לי. להתריס נגד המקום היא תשובה זו אמר לו הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאמר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו', ועל ידי מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב:

לך עם האנשים. בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו

לך עם האנשים. כי חלקך עמהם וסופך להאבד מן העולם:

ואפס. על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו':

עם שרי בלק. שמח לקללם כמותם:

וישמע בלק. שלח שלוחים לבשרו:

אל עיר מואב. אל מטרופולין שלו, עיר החשובה שלו, לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור:

האמנם לא אוכל כבדך. נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון:

קרית חצות. עיר מלאה שוקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו:

בקר וצאן. דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד:

במות בעל. כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודה זרה: