במדבר כב, כג

ותרא האתון. והוא לא ראה, שנתן הקדוש ברוך הוא רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין:

וחרבו שלופה בידו. אמר רשע זה הניח כלי אמנותו, שכלי זינן של אמות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אמנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באמנותו וכן היה סופו (במדבר לא, ח) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב:

וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטַת אֲתָּנָא מִן אוֹרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִּלְעָם יַת אֲתָּנָא לְאַסְטָיוּתַהּ לְאָרְחָא

וַחֲמַת אַתְנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאִיסְרָטָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטַת אַתְנָא מִן אָרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִלְעָם יַת אַתְנָא לִמְכַוְונָא יָתָהּ לְאִיסְרָטָא

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' – מַלְאֲכֵי הַשֵּׁם הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים לֹא יֵרָאוּ לְחוּשׁ הָעֵינַיִם, כִּי אֵינָם גּוּף נִתְפָּשׂ בַּמַּרְאֶה. וְכַאֲשֶׁר יֵרָאוּ לַנְּבִיאִים אוֹ לְאַנְשֵׁי הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ כְּדָנִיֵּאל, יַשִּׂיגוּ אוֹתָם בְּמַרְאוֹת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ לְמַעֲלַת הַנְּבוּאָה אוֹ לְמַדְרֵגָה שֶׁתַּחְתֶּיהָ, אֲבָל שֶׁיּוּשְׂגוּ לְעֵינֵי הַבְּהֵמָה אִי אֶפְשָׁר. עַל כֵּן תּוּכַל לְפָרֵשׁ וַתֵּרֶא הָאָתוֹן כִּי הִרְגִּישָׁה בְּדָבָר מַפְחִיד אוֹתָהּ מִלַּעֲבֹר, וְהוּא הַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר יָצָא לְשָׂטָן, כְּעִנְיַן ״וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת״ (קהלת א, טז), שֶׁיֵּאָמֵר עַל הַהַשָּׂגָה לֹא עַל הָרְאוּת. וְכַאֲשֶׁר אֵרַע בָּהּ הַנֵּס וְשָׂם לָהּ הַבּוֹרֵא הַדִּבּוּר, אָמְרָה לְבִלְעָם ״הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה״ (במדבר כ״ב:ל׳), אֲבָל לֹא יָדְעָה לָמָּה עָשְׂתָה עַתָּה כֵּן, כִּי לְאָנְסָהּ נַעֲשָׂה בָּהּ כָּךְ. וּלְפִיכָךְ לֹא אָמְרָה לוֹ, הִנֵּה מַלְאַךְ הַשֵּׁם עוֹמֵד לְנֶגְדִּי וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, כִּי לֹא עָלְתָה הַשָּׂגָתָהּ לָדַעַת זֶה כְּלָל. וְאָמַר ״וַתֵּרֶא אֶת מַלְאַךְ ה' וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ״ - לֹא שֶׁתִּרְאֶה חֶרֶב אַף כִּי מַלְאָךְ, אֲבָל יִרְמֹז הַכָּתוּב כִּי מִפְּנֵי הֱיוֹת הַמַּלְאָךְ נָכוֹן לְהַכּוֹת בָּהּ, חָרְדָה חֲרָדָה גְדוֹלָה, נִדְמֶה לָהּ כְּאִלּוּ בָּאִים לִשְׁחֹט אוֹתָהּ. וְאִם נֹאמַר כִּי הַמַּלְאָכִים הַנִּרְאִים בִּדְמוּת אֲנָשִׁים כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי בְּפָרָשַׁת וַיֵּרָא (בראשית יח ב) יוּשְׂגוּ אַף לְעֵינֵי הַבְּהֵמוֹת, אִם כֵּן אֵיךְ לֹא יִרְאֶנּוּ בִלְעָם וְלֹא הֻכָּה בְּסַנְוֵרִים? אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁהוֹסִיף בְּהַשָּׂגַת עֵינֶיהָ מִי שֶׁהוֹסִיף בָּהּ הַדִּבּוּר, וְרָאֲתָה כְּאָדָם. וְלֹא הִזְכִּיר בָּהּ הַכָּתוּב "וַיְגַל הַשֵּׁם עֵינֵי הָאָתוֹן" כַּאֲשֶׁר הִזְכִּיר בַּאֲדוֹנֶיהָ (במדבר כ״ב:ל״א), כִּי הָעִנְיָן כֻּלּוֹ בָּאָתוֹן נֵס גָּדוֹל כִּבְרִיאָה חֲדָשָׁה בַּנִּבְרָאִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵינוֹ נִקְרָא גִּלּוּי עֵינַיִם בִּלְבַד. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ (אבות פ״ה מ״ו) לֹא יַזְכִּירוּ בַּנִּסִּים רַק פְּתִיחַת פִּיהָ. וְטַעַם הַנֵּס הַזֶּה לְהַרְאוֹת לְבִלְעָם ״מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם״, לְהוֹדִיעוֹ כִּי הַשֵּׁם פּוֹתֵחַ פִּי הַנֶּאֱלָמִים, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיַּאֲלִם פִּי הַמְדַבְּרִים, גַּם יָשִׂים בְּפִיהֶם דְּבָרִים לְדַבֵּר כִּרְצוֹנוֹ, כִּי הַכֹּל בְּיָדוֹ. וּלְהַזְהִירוֹ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אַחַר נַחַשׁ וְקֶסֶם וִיקַלְּלֵם בָּהֶם, כִּי מְנַחֵשׁ וְקוֹסֵם הָיָה:

מן הדרך. הדרוך והלכה בשדה שאין שם דרך:

להטותה הדרך. דרך קצרה והטעם אל הדרך:

ותלך בשדה. ואז עזב שני נעריו ושרי מואב ובכן לא הרגישו ענינו בעסקי האתון:

ותלך בשדה וגו'. פירש"י סימני אבות הראהו וצריך פי' לפי' וה"ק בתחלה עמד בשדה נגדו שיש דרך לנטות ימין ושמאל רמז לו שאם ירצה לקלל זרעו של אברהם יקלל מימין ומשמאל. בני ישמעאל מצד אחד ובני קטורה מצד אחד אבל לא תלך באמצע אל תקלל זרע יצחק ואחר עמד במשעול הכרמים שאין דרך שם כי אם דרך הלוך שני אנשי' בצמצום ורמז לו שאם בא לקלל זרעו של יצחק שיוכל לקלל' מצד אחד דהיינו מצדו של עשו אבל לא מצד השני מצד יעקב. ואחר עמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל כי כל בניו כשרים הם דהיינו זרע יעקב זהו סימני האבות הראהו:

ותט שלשה במס' בהאי ענינא תרי וחד ותט אשורנו מני ארחך למה ותט האתון בשביל ותט אשורנו שבלעם נטה מני ארחך שהיה חפץ לקללם והקב"ה רצה לברכם:

ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך. ראיה זו הרגשה היא איננה ראית עין, כי אין המלאכים מושגים לעיני אדם כל שכן לעיני הבהמות, ואין צריך לומר כי איננה ראית שכל כי הבהמה אין לה שכל, אבל ענין ראיתה שהרגישה בדבר מפחיד אותה ושהיה מעכבה מלעבור ולא ידעה מה הוא, שלא היתה השגתה בכך, שאם כן היה לה לומר בדבורה מלאך ה' עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו ועל כן הוצרכתי לעכבך, כך פירש הרמב"ן ז"ל.

ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה. חפץ גדול היה לאותו רשע לקלל את ישראל, שאין לך אדם בעולם שיראה בדרך הסימנים שראה הוא שלא יחזור, וכל שכן מנחש וקוסם כמוהו שכל אומנותו היתה לקראת נחשים, כי מתחלה נטתה האתון מן הדרך הישר ועקמה כנגד השדה זהו שאמר ותט האתון, שניה ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם, רמזה לו בטול פסיעותיו ועכוב הליכתו כי אין רצון הקב"ה על הכוונה שהיה הולך, שלישית ותרבץ תחת בלעם שרבצה תחתיו ולא רצתה ללכת כלל, וכל אלה רמזים לו כי אותו הדרך לא בחר בו ה', רביעית הנס הגדול שנעשה בדבור האתון, ובכאן פירש לו כי כוונתו רעה בענין הדבור והודיעו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, והנה הש"י יכול למנוע ממנו הדבור ולשומו בפי הבהמה ועל כן אין לו להתגאות בכח הדבור, חמישית נתפרש לו הדבר יותר כדי לבטל הליכתו על הכוונה שהיה בה ועל כן נגלה אליו מלאך ה' ואמר לו בפירוש הנה אנכי יצאתי לשטן, בעבור כי היה הולך על הכוונה רעה וירט הדרך, כי הקב"ה אמר לו שילך בדרך על מנת שלא לקלל זהו שאמר קום לך אתם, והוא ירט הדרך כלומר עיות הדרך והולך לנגדי. ואחר כל זה הזכיר שיחזור מן הדרך זהו שאמר לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי.

וחרבו שלופה בידו מדה כנגד מדה שאמר לו יש חרב בידי.

ותלך בשדה. בתחילה נראה לה המלאך במקום רחב ידים ונטתה בשדה מפני המלאך ואחר כך, בין גדרי הכרמים, לא יכלה לנוס ודחקה עצמה אצל הגדר ולחצה את רגלו ואחר כך במקום צר כגון שהיה אם הדרך גבוה ועומק גדול מכאן ומכאן שאם תטה לכאן ולכאן היתה נופלת ותמות היא והוא ולכך רבצה תחתיו ולכך חרה אפו כי [אמר עתה שהזקתי ברגלי איני יכול לילך ברגל רבצה תחתי] ואינה רוצה לישא אותי:

ותרא האתון וגו׳. צריך לדעת כונת ה׳ בענין זה שנתגלה המלאך להאתון, גם בהעמדת המלאך שלש פעמים בשלשה מקומות, ובלחיצת רגלי בלעם, וברביצתה, גם בפתיחת פה האתון, וכל מעשה האמור בענין הוא ענין סתום.

ונראה כי כל כונת ה׳ בענין זה לא היתה אלא להשפיל גאותו של בזוי זה, לפי שקדם ונהג גבהות לפני ה׳ כמו שכתבנו למעלה שלא אמר לשרים כי הוא הולך ברשות ה׳ אלא כאדם העומד ברשות עצמו, לזה בקש לו ה׳ השפלה שאין למטה ממנה ושחק בו בקלון מכער ומשנה. ודבר ידוע הוא כי ההרכבה החיונית אשר הרכיב ה׳ בבעלי חיים בלתי מדברים היא משנה מהרכבה החיונית שפעל ה׳ ועשה בבעלי חיים המדברים, ולזה כשרצה ה׳ שתפתח האתון את פיה לדבר כבעלי חיים המדברים הצרך להרכיב בה הרכבה החיונית של בעלי חיים המדברים, והוא מה שפעל ה׳ במעשה העמדת המלאך בשלשה מקומות ובראית האתון המלאך שלש פעמים, כי כח המדבר צריך שלש הכנות קודמות לו, והם כח הצומח שהוא בכל הנבראים, וכח המניע, ואחר כך כח המדבר. לזה עמד פעם ראשונה וראתה האתון אותו ופעל בה בכח ראות הרוחני כח אחד ממין הרכבת כח הצומח שבו יתקבל כח המדבר, ועמד פעם שניה וראתה אותו ופעל בה כח המניע המתקבל בו כח המדבר, ובפעם שלישית פעל בה כח המדבר, ואז פתח ה׳ את פיה ודברה דברי הבנה בדרך שואל ומשיב, והכלימה את בלעם בדרך בזוי בפני נעריו וכו׳, ובזוי שיהיה בדרך זה יש לו קול, להיותו דבר תמוה בשני אופנים, אפן אחד שתדבר הבהמה, והשני שאדם גדול כבלעם היתה לו אתונו לאשה שוכבת חיקו.

ונשאר לדעת למה עמד המלאך בשלשה מקומות שונות, ויכול היה להתראות לה שלש פעמים במקום אחד. ואולי כי עשה לו כנגד שלשה דברים שעשה ברשעו: א׳ שהשם אמר אליו פעם אחת לא תלך לא תאור, והוא לא אמר לשרים מאמר ״לא תאור״ וגו׳, שזה היה סבה לשלח אחרים, וכנגד זה נצב פעם אחת בדרך ונטתה האתון מהדרך, כשם שהוא נטה מהדרך אשר אמר ה׳ אליו כנזכר. ב׳ שהשם אמר אליו אם לקרא לך וגו׳, שתנאי הוא הדבר עד שידע בודאי שיש לו הנאה בדבר, ובזה רמזו שאין לו הנאה ולא הרגיש. וכנגד זה עמד המלאך במשעול הכרמים ותלחץ האתון רגליו, לאמר שלחצו ה׳ בנעם דבריו להשכיל להיטיב לבל ילך. הג׳ שהשם אמר אליו בעת רשיון ההליכה אך את הדבר וגו׳, ודבור זה הוא מדיק, אין לנטות במשמעותו אנה ואנה, והוא הרשע הלך בעצה אחרת כמו שדיקנו ממאמר ״הולך הוא״ גם מאמרו ״והוא רוכב״ וגו׳ ״ושני נעריו״ וגו׳, והוא מה שעמד המלאך במקום צר אשר אין דרך וגו׳, ורבצה האתון תחתיו, שזה ירמז לומר שאין ה׳ חפץ בדבר שהוא חפץ ללכת עליו.

ותט האתון מן הדרך וגו'. בתנחומא (בלק ח) אמרו סימני אבות הראה לו כו'. כי ותלך בשדה מקום רחב לומר שאם ירצה לקבל זרע אברהם ימצא לקלל בני קטורה, וישמעאל. ואם ירצה לקלל זרע יצחק, ימצא צד אחד לקלל כי יכול להטות אל עשיו אך מצד יעקב, שהיתה מטתו שלימה עמד במקום צר כי מצדו אין דרך לנטות ימין ושמאל. ויש עוד דרכים אחרים אל המפרשים.

ומדכתב רש"י זה שלש רגלים, אתה רוצה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים (במד"ר כ יד) ש"מ שאותן ג' סימנים שהזכיר הם כנגד ג' רגלים ומתחיל מן סוכות אשר בחדש תשרי ראש השנה שנאמר בו (דברים טז יג) באספך מעשיך מן השדה, ועליו נאמר ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה ובו מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע' אומות וא"כ בטולם גורם בטול כל האומות.

ואח"כ אמר במשעל הכרמים, רמז לחג הפסח זמן י"מ שנאמר (תהלים פט) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, כי הדין נותן לעקור הקוצים וליטע הגפן ואיך אתה רוצה להחליף הקערה ולעקור הכרמים מפני הקוצים, ודרך הגפן שהוא נרפס ברגלים ולסוף היין מפיל את זה הרופסו כששותהו, כדמסיק בילקוט פר' וישב (קמו.) בשם מדרש שוחר טוב ושם מביא הרבה דמיונות על שישראל נמשלו לגפן וכולם שייכים לבטל דעת בלעם. ורמז לחג הפסח שבו שותים ד' כוסות של יין כנגד כוס ישועות לישראל שנמשלו לגפן, וכתיב ד' לשונות של גאולה, וכנגדם הקב"ה משקה לאומות ד' כוסות תרעלה כדמסיק בב"ר, (וישב פח ה) ואיך אתה רוצה לעקור כל זה ולהחליף השיטה בין ישראל לעמים.

ואח"כ אמר ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד עצרת שבו קבלו את התורה שנאמר בה (משלי ג טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ואלמלא קבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו (שבת פח.) והיו כל האומות בטלין ואיך אתה רוצה לעקור אומה זו החוגגת חג זה שיש בו צורך לכל האומות ולכל הנמצאים שבמעלה ושבמטה ויכול להיות שגם במשעל הכרמים רמז לו אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג הפסח ושותין בו ד' כוסות, כנגד ד' מלכיות, ושל יין כמספר ע' כנגד ע' אומות, ובטול זה גורם ג"כ ביטול כל ע' אומות.

ויתכן עוד לפרש זה ג' רגלים, שרמז לו איך אתה רוצה לעקור אומה המחזקת בג' דברים אשר עליהם העולם עומד (אבות א ב) דהיינו ג' רגלי העולם והם התורה, עבודה, גמילות חסדים, כי בטולם הרס כל העולם ורמז לו ג"ח במ"ש ותלך בשדה, כי עיקר הג"ח מן השדה ע"י תרומות ומעשרות ולקט שכחה פיאה. והעבודה שבבהמ"ק שנמשל לכרם רמז לו במשעל הכרמים וכן פירש"י הביאני אל בית היין (שיר ב ד) זה אהל מועד ועליהם נאמר (שם ז יב-יג) לכה דודי נצא השדה, נשכימה לכרמים וגו' ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רמז לתורה בדרך שנתבאר וזה רמז נכון.

ותרא האתון. ולא כתיב ויגל ה׳ את עיני האתון. ומה שפרש״י שנתן הקב״ה רשות לבהמה לראות כו׳ כשיראה מזיקין עכ״ל. אינו ענין למלאכים שכלים הנבדלים בקדושה. ותו למאי התראה לה עם חרבו שלופה בידו. הן מה שהתראה לבלעם כך. הוא ניתן ללמדו בינה כמבואר בפרש״י בשם המדרש. אבל להאתון הי׳ די להפחידה במראה איומה אלא נראה שלא התראה לה במראה מלאך ה׳ כי אם במראה אדם וחרבו שלופה בידו. ונפחדה כטבע הבהמה לפני האדם. וגם מפני החרב. אמנם גם זה הי׳ שלא בטבע לראות שהרי לא ראה בלעם וכקושית הרמב״ן ז״ל. אלא הי׳ ראי׳ נפלאה שיהא מלאך נראה בדמות איש. ומכ״מ ניחא הא דלא כתיב ויגל ה׳ את עיני האתון היינו כדי שלא יהי׳ מוכח שהאתון הבינה שהוא מלאך ה׳. מש״ה לא כתיב כלל. דאע״ג שראתה מכ״מ לא ידעה מאומה ולא נגלו עיניה. ואולי לזה כוון רש״י דלפרקים בהמה רואה מזיקין היינו שדים. ונדמה לה באותו פנים. ובלעם לא ראה גם זה:

להטתה הדרך. מדלא כתיב במקל כמו להלן בשלישית. מובן שהכה אותה בידו. ופירש הכתוב שלא הכה אותה כדי שתרגיש כאב. אלא הכתה בידו להטתה הדרך. וכן הי׳ שבהכאה זו הטה אותה לצד הדרך:

ותט האתון מן הדרך מה שעכב את האתון ג' פעמים דוקא היה בזה משל מתיחס לענין בלעם, שטבע אתון זו ומנהגה היה שתהיה מונהגת מהרוכב עליה ושלא תמרה בו, ועתה בטלה טבע זו ג' פעמים בג' מדרגות, בפעם הא' רכב עדיין עליה רק שלא הלכה אל הצד שהוא מכוין אליו, ובפעם הב' הוסיפה להזיק את הרוכב וללחצו אל הקיר, ובפעם הג' רבצה תחתיו עד שלא יכול לרכב עליה כלל, וזה תוכחה אל בלעם שגופו החמרי הוא האתון שלו, ויצרו הרע הוא הרוכב על חמרו ומנהיגו תמיד כפי רצונו, ועתה בטל חמרו בפעם הא' עצת רוכבו, ר"ל עצת היצה"ר שלו, מפני ה' ומלאכיו, במה שלא הלך בעצת יצרו לאור אותם, רק רצה ללכת לקוב לבד שהוא נטיה מדרכו, ובפעם הב' הוסיף לבטל רצון רוכבו במה שרצה ללכת כפי רצון ה' אף שיצטרך לברכם שבזה ילחץ רגל הרוכב, כי תחת שימלא רצון יצרו להשיג מתנות וכבוד ישיג בוז וקלון, והראו לו כי אתונו הוסיפה להכנע מפני מלאך ה' בפעם השלישית יותר ממנו כי רבצה תחת בלעם וחדלה מלכת וכן הי' ראוי שהוא יחדל מלכת לגמרי:

פ דק' לרש"י דבלא חרב יכול המלאך להמיתו. ועל זה פירש אמר המלאך רשע זה כו' ולכך כתיב שלופה כלומר שלו פה הפה לישראל שמתפללים להקדוש ברוך הוא ולא שלך: