במדבר כב, ב

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה לפיכך ויגר מואב:

וַחֲזָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי

וירא וַחֲמָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יַת כָּל מַה דְעָבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי

לאמורי. בקמצות הלמ"ד והטעם לידוע שהוא סיחון ועוג ולא הי' במלכי כנען גדולים כאלה והעד אשר כגובה ארזים גבהו:

וירא בלק. אדם מפורסם למלומד מלחמה כאמרו הטוב טוב אתה מבלק בן צפור וכו' ראה שבקש ישראל לעבור בארץ סיחון וכשלא נתן לעבור החרימוהו וראה שנצחו לא בדרך תחבולת מלחמה:

וירא בלק כו' לאמורי. לסיחון מלך האמורי ונשא ק"ו בעצמו ומה סיחון שנצח מלך מואב לא היה יכול לעמוד מפניהם אני על אחת כמה וכמה:

וירא בלק בא ללוק דמן של ישראל:

בן צפור שעף עליהם כצפור לקללם. וזהו כצפור נודדת מן קנה כן קללת חנם לא תבא. וירא. שראה שעמדה לו חמה למשה. וירא. שנתקדרה חמה מצינו ראייה לשון הבנה כמו וכל העם רואים וכן שמיעה לשון הבנה כמו כי שומע יוסף:

ברב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון (משלי יד, כח)

שלמה המלך ע"ה באר בכתוב הזה (משלי י״ד:כ״ח) כי רבוי העם הוא הדרת מלך וכבודו, לפי שיש בין אנשיו גבורים וחכמים שוין לו או למעלה ממנו, אבל מעלתו והתנשאותו על שאר השרים והסגנים הוא רבוי חיילותיו ורוחב מלכותו וממשלתו וזאת היא הסבה שהוא מעולה ומהודר מכלם, וכאשר יחסר לו העם ויפרדו מעליו זהו מחתת האדון, ומלת רזון מלשון רוזנים. ולפי מה שאמר הדרת מלך היה לו לומר מחתת מלך, אבל בא לומר כי העדר העם מחתה לו עד שהוסר ממנו שם המלכות וחזר כאחד הרוזנים המושלים בעם, ועל כן יקראנו הכתוב בשם רוזן לא בשם מלך, לפי שאין מלך בלא עם, וא"כ למדך הכתוב הזה כי בטחון המלך תלוי בבשר ודם כיון שהדרתו ומעלתו ברבוי העם ומחתתו בחסרונם. ועל הטעם הזה לא היה רצון הש"י שיהיה בינינו מלך לפי שבטחון העם במלך והמלך בטחונו בעמו, ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו בה שנירא את הש"י, כענין שכתוב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא, גם נצטוינו שלא נירא מן הכנענים כענין שכתוב (שם ז) לא תירא מהם, וכתיב (שם לא) אל תיראו ואל תערצו מפניהם, וכיון שהתורה אסרה לנו הבטחון בבשר ודם וצותה אותנו להיות כל אחד ממנו בטחונו בה' יתברך לבדו, ובקיימנו זה לא נצטרך לאדם ויהיה כל אחד מישראל בטוח יותר מן המלך, אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין ישראל לשאול להם מלך כשאר האומות אשר להם מלכים ושלטונים, על כן קבע להם בתורה מצות עשה לדעתם למנות להם מלך אחר שיחטאו בשאלם אותו, והוא שכתוב (שם יז) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך, וראוי היה שיחשב זה להם לחטא כיון שהקב"ה הפליא ענינם בימי צאתם מארץ מצרים מכל העמים ורמם חלקם מכל אומה ולשון להיותו מולך עליהם ושכינתו בקרבם, ולכך הוקשה בעיני הקב"ה כששאלו להם מלך, וסופו הוכיח על תחלתו שאבד שאול בסופו. ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ברב עם הדרת מלך, ולמדנו בכתוב הזה שהצדיק הבוטח בה' יתברך הוא בטוח יותר מהמלך, כי המלך ישים עיקר בטחונו בעמו, וא"כ ראוי שיהיה בטוח יותר הבוטח בהקב"ה מן הבוטח בעם, כי המלך הבוטח בעם לבד ולא בהקב"ה לפעמים יפול ביד אויביו וכל חיילותיו לא יועילו ולא יצילו אותו. וכן מצינו בסיחון ועוג שהיו בוטחין ברבוי חיילותיהם ובאין כנגד משה וישראל ולא הועיל להם כלום, שהרי ההיזק וההצלה ממנו אינו תלוי ברבוי עם אלא בגזרת השי"ת, כי פעמים אין התשועה ברב עם, כענין שכתוב (תהילים ל״ג:ט״ז) אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, ומן הידוע כי היו מלכים אדירים חזקים בגבורה ועריהם בצורות חזקות וחיילותיהם כחול אשר על שפת הים, וכיון שנאבדו כלם ונפלו ביד משה לכך נתירא בלק מלך מואב בשכבר מתו גבוריו אשר היה חוסה בהם ופחד לנפשו ממה שעשה ישראל לאמורי, וזהו שכתוב.

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. בלק בן צפור מלך מואב היה, כי כן יזכיר בסמוך ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, וא"כ היה ראוי שיאמר וירא בלק בן צפור מלך מואב. ויתכן לפרש כי כאן גלה לנו הכתוב פחדו הגדול ממה שחסרו שני המלכים האלה סיחון ועוג, ועל כן באר הכתוב כי מן היום שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי לא היה מחשיב עצמו כמלך, ומפני זה הזכירו הכתוב בשמו סתם לא בשם מלך, ויהיה בעת ההיא בעת שנאבד האמורי, כלומר כשמתו אבל משמתו לא היה מחשיב עצמו כמלך לאמורי הידוע, זה סיחון ועוג, ולא היה במלכי כנען כאלה, כענין שכתוב (עמוס ב׳:ט׳) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, משל למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס והיה בטוח בהם שהיו גבורים, עבר הגייס והרגם והיה מרתת על עצמו. אף בלק ראה מה נעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה להם שכר לשמרו, והם היו שקולין כנגד כלם, שנאמר (תהילים קל״ה:י״א) לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען, לפיכך ויגר מואב.

ובמדרש וירא בלק, כל ראייתם של רשעים לפורענות, וירא בלק הביא בלעם הרשע שבא לעקור אומה שלמה. (בראשית ט׳:כ״ב) וירא חם אבי כנען, (שם ו) ויראו בני האלהים את בנות האדם, (שם יב) ויראו אותה שרי פרעה, (שם לד) וירא אותה שכם בן חמור.

וירא בלק וישמע בלק כמו וכל העם רואים את הקולות.

וירא בלק…לאמרי. לסיחון מלך האמורי וממנו נשאו קל וחומר שאמרו סיחון שלא יכולנו לעמוד לפניו כדכתי' ביה בסיחון "והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו" לא יכול לעמוד לפניהם שהכו אותו ואת כל עמו וירשו את ארצו אנו על אחת כמה וכמה שלא נוכל להם ולכך ויגר מואב מאד וגו':

וירא בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. יש בזה הענין ספקות: הספק הא' למה לא אמר נסים מפורסמים יותר מזה שמה שעשה לאמורי היה נס נסתר ומה שעשה לפרעה ולמצרים היו נסים מפורסמים והיה ראוי שיאמר וירא בלק את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים ויגר מואב וגו': הספק הב' מה זה שאמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו שמשמע שלא היו מפחדים אלא שיאכלו מזונותיהם ולמה לא פחדו מהריגה אחר שראו שעם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ ושמתו כל מצרים ועמלק וכל אויביהם: הספק הג' מה שאמר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא הוא שלא במקומו שהיה ראוי שיתחיל ויאמר וירא בלק בן צפור מלך מואב את כל אשר עשה ישראל לאמורי ולא בסוף הענין: הספק הד' מדוע התחיל בבלק ואמר ויגר מואב היה ראוי שיצא במה שנכנס נכנס עם בלק עם בלק ויאמר וירא בלק ויגר בלק מפני העם: הספק הה' למה אמר בתחלה ויאמר מואב אל זקני מדין שהם חכמיהם ואח"כ אמר וישבו שרי מואב עם בלעם מי הכניס בכאן שרים היה ראוי שיאמר וישבו זקני מואב עם בלעם כמו שהתחיל ויאמר מואב אל זקני מדין ואמר וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבואו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק: הספק הו' שבלק שלח לבלעם לאמר לכה נא ארה את העם הזה ובלעם אמר לשי"ת בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי אותו שבלק שלח לשון ארה ובלעם אמר לשי"ת לשון קבה וחכמינו ז"ל אמרו קבה קשה מן ארה שהוא נוקב ומפרש ויש להקשו א"כ למה השיב השם יתברך לבלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא שבלשון שדיבר בלעם עם הקב"ה שהוא קבה היה ראוי שישיב הקב"ה ויאמר אלהים אל בלעם לאמר לא תקוב את העם כי ברוך הוא ועוד כמו שבלק אמר בפעם הראשונה ועתה לכה נא ארה לי היה ראוי גם כן בפעם השנית שיאמר באותו הלשון ולא אמר כן אלא ולכה נא קבה לי את העם הזה הספק הז' שאמר ויבא אלהים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם מהו אם לקרוא לך פשיטא שבאו לקרוא לו כמו שאמר וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה ארץ בני עמו לקרוא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים ופירש רש"י אם הקריאה שלך היא וסבור אתה ליטול שכר עליה קום לך אתם. ונראה שיש להקשות על זה הפירוש שנראה מזה שכוונת הקב"ה להעשיר לבלעם ולמה רצה לעשות טובה לבלעם הרשע ועוד איך אפשר שיקבל שכר מבלק אם לא יקללם זה דבר שאי איפשר שאמר אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. והרמב"ן פירש אם לא באו רק לקרוא לך לך אתם וגם זה הפירוש קשה מאד פשיטא שלא באו רק לשיקלל ואיך דיבר הקב"ה לבלעם מה שאי איפשר: הספק הח' למה חרה אף אלהים כי הולך הוא אחר שהקב"ה נתן לו רשות שילך עמם. היתר הספק הראשון למה אמר את כל אשר עשה ישראל לאמורי ולא אמר את כל אשר עשה ישראל לפרעה ולמצרים לפי שסיחון נלחם עם מלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו וישראל הרגו לגבור שהרג לאביו ולכן נתיירא מאוד באמרו אם ישראל הרגו למי שהרג לאבי שהוא סיחון שהרג לאבי וישראל הרגוהו כ"ש שיהרוג לי ולזה אמר וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי שהוא סיחון ולזה ויגר מואב: ולספק הב' למה לא יראו מהריגתם הרמב"ן השיב ששמעו מניעת הקב"ה שאמר להם אל תצר את מואב ויש להקשות עליו אם שמעו מה שצוה הקב"ה א"כ ג"כ מהמזונות לא היה ראוי שיפחדו שלא אמר הקב"ה אל תתגר במואב מלחמה לבד אלא ג"כ אל תצר את מואב ואין צרה גדולה מאכילת מזונותיהם וימותו מואב ברעב ועוד שאמר את כל סביבותינו לשון רבים ומדין היה ראוי שיפחדו מהריגה. ונוכל להתיר זה הספק בספק השלישי והוא שמה שאמר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא הוא שלא במקומו שהיה ראוי שיתחיל וירא בלק בן צפור מלך מואב והוא לפי שבלק היה גבור מאד כמו שאמר יפתח למלך מואב הטוב טוב אתה מבלק בן צפור הרוב רב עם ישראל אם נלחום נלחם בם ואין מיראים למלך אלא במלך חזק ותקיף ממנו וכמו שכתב הרמב"ן ולזה נתן טעם הפסוק ואמר תדע למה לא יראו מהריגה אלא מהמזונות לפי שבלק מלך למואב בעת ההיא שהיה גבור מאד ולזה אעשה הספק השני באופן שלא יתירהו זאת התשובה ולא תשובת הרמב"ן והוא שראיית בלק אינה מוסכמת עם מאמרם שראייתם הוא וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי ומה זה שעשו לאמורי סיחון ועוג הרגום ולקחו את כל ארצם ומאחר שראו כך ראוי שיהיה מאמרם ויאמר מואב אל זקני מדין עתה יהרגו אותנו ויקחו כל ארצנו וזה הספק לא יותר בהיתר שאמרנו שבעבור שבלק מלך למואב לא יראו מהריגה והלא סיחון ועוג יותר תקיפים וגדולים מבלק שנאמר למכה מלכים גדולים כל"ח ויהרוג מלכים אדירים כל"ח ועוד התחלת מואב ויגר מואב מאד עם מאמר עתה ילחכו אינה מוסכמת לא יותר בזה. ולכן נחזור להתיר הספק הזה למה לא יראו מהמיתה אחר שיראתם גדולה ונראה שיותר בשנאמר שהכוונה בעתה ילחכו יאכלו המזונות ונמות ברעב ומה שימשך מזה הוא ידוע שנעזוב אותם לקחת ארצנו ויהרגונו. פירוש שני לפי שישראל שלחו מלאכים אל סיחון לאמר אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל ויכהו ישראל לפי חרב ולזה אמרו מואב סיחון טעה בשהיה ראוי שיתן את ישראל עבור בגבולו ולא היו מכים אותו אלא היו אוכלים המזונות לבד ולכן אמרו מואב אם ישאלו לנו נעברה בארצך ונקבל לא יהרגו אותנו אבל ילחכו את כל סביבותינו וזהו לשון עתה וז"ש ויגר מואב מפני העם מאד פירוש יראו מהריגה אם לא יתנום לעבור אבל אם יתנום לעבור ילחכו. פירוש שלישי אם נצא ללחום יהרגונו ואם לא נצא מהערים הבצורות ילחכו הקהל את כל סביבותינו. פי' ד' כשהיו מואב לבדם בלא עזר אחרים יראו מהריגה וז"ש ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא אבל כשעשו שלום עם מדין לא פחדו מהריגה וז"ש ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו פי' עתה שאנו בשלום ילחכו. פירוש חמישי דרך הלוחמים שאינם מראים פחד לכת שכנגדו שזה יהיה סבה לשינצחום ולפי שמואב ומדין מעולם היו שונאים זה את זה שנאמר המכה את מדין בשדה מואב אמרו מואב עתה אנו בשלום מצד ההכרח אבל כשתסור הסבה נחזור לשנאתינו לז"א לפי האמת ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא זהו בלבם אבל כשלקח עצה ממדין לא הראו פחדם אלא לבד ילחכו מצד ריבויים את כל סביבותינו. והיתר הספק הד' למה נכנס עם בלק ויצא עם מואב. התשובה שהמלך אין ראוי שיראה לעם שיש לו פחד אע"פ שבלבו יש יראה ופחד ולז"א וירא בלק וגו' אבל לא הראה פחד אבל המון העם ויגר מפני העם מאד. היתר הספק הה' למה התחיל בזקנים שאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ואח"כ אמר וישבו שרי מואב עם בלעם שהיה ראוי שיאמר וישבו זקני מואב עם בלעם השרים מי הכניסם כאן ואחשוב שבעבור שבלק הרימוהו אז למלך ולפי שהוא תחלת מלכותו רצה להראות גבורה גדולה ולזה עשה תחבולה ששלח בסתר שריו לבלעם לשיקללם ובשעת הקללה יצא בלק וילחם בישראל וינצחום והרואים יחשבו שבלק בגבורתו נצחם וז"ש וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור ועתה לכה נא ארה לי פירוש לי שלא ידעו אחרים ולז"א אולי אוכל נכה בו היה ראוי שיאמר אולי אוכל אכה בו או אולי נוכל נכה בו אלא הכוונה יחשבו הרואים שאני אוכל ולפי האמת אתה ג"כ תעשה המלחמה וזהו נכה בו ויחשבו האנשים שאני אגרשנו מן הארץ ולפי שהזקנים ידעו זה אמרו השרים אינם בעלי עצה ולא יהיו יודעים איך יאמרו הענין לבלעם או באי זה דרך יתנהגו עמו לשיבא עמהם לפיכך נלך אנחנו מאלינו וז"ש וילכו זקני מואב וזקני מדין שהם גדולים ורצו ללכת מעצמם וא"ת ומי הגיד להם דברי בלק שהוא צוה בסתר לעבדיו לז"א וקסמים בידם כלומר מכשפים היו ובכישוף ידעו זה וז"ש וקסמים בידם שנדחקו בו כל המפרשים ואח"כ באו השרים וישבו בסתר עמו כמו שצוה בלק וז"ש וישבו שרי מואב עם בלעם כדרך שאומר אדם לחבירו תשב עם פלוני בסתר ובזה הותר זה הספק. והיתר הספק הששי למה כ"כ שינויים בלשונות ארה וקבה נראה לי בזה שבלק שלח לומר לבלעם שיקללם בלשון ארה שבזה יספיק לגרש אותם מן הארץ ובלעם חשב מחשבה רעה ואמר אני יודע שאלהיהם אוהב אותם ושאם אומר להקב"ה ששלח בלק לשאקללם ישיב שלא אקללם לכן אני רוצה לומר להקב"ה לשון שכשישיב שלא אקללם יובן ממנו שאקללם בזה האופן אמר בלעם בלק שלח לי שאקללם בלשון ארור ואם אומר לשי"ת ששלח לי לשון ארור שהיא קללה קטנה מקבה הקב"ה ישיב לא תאור ולא ישאר לי מקום כלל ועיקר לשאקללם ולכן אומר להקב"ה ששלח לי קבה והש"י ישיב לא תקוב וישאר לי מקום לקללם בלשון ארור והקב"ה שידע מחשבתי הרעה א"ל הבנתי מחשבתך הרעה לכן אני אומר לך לא תאור את העם אפי' בלשון ארור ואחר שראה בלק שלא רצה לקללם בלשון ארור שלח לו בלק שרים רבים ונכבדים ואולי בעבור שהם רבים ונכבדים ירצה לקללם ושאל קבה לשאם ישיב לו שאי איפשר לקוב אותם עדיין יהיה איפשר בלשון ארור לזה השיב בלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה פירוש לא תחשוב לדבר לי בלשון רמאות לומר שאשיב לא אקוב שהוא קללה גדולה אבל בלשון ארור אקלל שהיא קללה קטנה שלא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה שהוא בלשון ארור או גדולה שהוא בלשון קבה ובזה מיושב היטב לשון קטנה או גדולה שהיה ראוי שיאמר לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה כמו שאמר אחר כך לבלק שאמר הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי מהו קטנה או גדולה אלא ודאי הכוונה מה שפירשתי בו והוא ענין חשוב. והיתר הספק השביעי מהו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם פשיטא שבאו לקרוא לו הנכון בעיני שהוא מלשון וכרוזא קרא בחיל שפירושו הכרזה שהיה אפשר שכוונת בלק לא היה שיקלל לישראל אלא שישמעו ישראל שבלק שלח לבלעם שיבוא לקללם וכשישמעו ישראל יברחו משם וכך היה ראוי לבלק שבפרהסיא ישלח בעבור המקלל לפי שיברחו ולא בסתר ולז"א אם לקרוא לך באו אם להכריז לך באו לפי שידעו ישראל שבא מקלל לקללם לך אתם אבל לקלל בפועל לא וז"ש ואך את הדבר אשר אדבר אליך לברך ולא לקלל בפועל אותו תעשה זהו דעתי ליישב הפסוקים שכל המפרשים נדחקו בהם. והיתר הספק השמיני שאמר ויחר אף אלהים כי הולך הוא למה חרה אפו אחר שנתן לו רשות ללכת עמהם. התשובה שהקב"ה אמר לו קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה קודם שתלך אני רוצה לדבר אליך ומה שאדבר אליך אותו תעשה מה עשה בלעם לא המתין לשידבר לו הקב"ה אלא ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב לכן חרה אף ה' כי הולך הוא. ויש להקשות עוד קושיא תשיעית והיא מה כחו של בלעם לא ימלט או כחו לברך ולקלל ויחול ברכתו וקללתו או לא ואם תאמר שדיבורו עובר ודאי כח הקב"ה גדול מכחו ואם יקלל בלעם יברך הקב"ה כמו שאמר יקללו המה ואתה תברך וא"כ למה מנעו הקב"ה מלקללו ועוד מאי זה צד איפשר שיהיה כחו כל כך גדול לברך ולקלל ומאין בא לו זה הכח מה שאין כח בשום אדם בעולם מיום ברוא אלהים אדם על הארץ. וא"ת שאין דיבורו עובר ולא יועיל ברכתו ולא יזיק קללתו למה מנעו הקב"ה מלקלל וזאת הקושיא היא על דרך מה נפשך עכשיו אני רואה לקיים אחד משני הצדדים והוא שודאי אינו עובר דיבורו ולא יועיל ולא יזיק ולזאת החלוקה תהיה הקושיא יותר חמורה שאחר שדיבורו הבל למה מנעו שלחלוקה הראשונה אין הקושיא כל כך חזקה שנוכל להשיב שהקב"ה אינו רוצה לבטל ידיעת האדם אלא מניח אותו לטבעו ושעם כל זה יהיה רצון השי"ת קיים וכמו שאבאר ולזה נביא ראיה שדיבורו הבל מבלק וגם מבלעם וגם מהנסיון מבלק שאם דיבורו עובר כשרואה בלק שהקב"ה לא הניחו לקלל לישראל היה לו לבקש מבלעם שיברכהו ברכה גדולה ושלא ישלוט בו שום אומה ולשון שבזה יוסר פחד בלק מישראל. ומבלעם שהיה ראוי שיברך את עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים ולא יצטרך לכסף וזהב של בלק שהשכיר עצמו לבלק בשביל מתנותיו ומהנסיון שראינו שבירך עצמו באמרו תמות נפשי מות ישרים וגומר ולא נתקיימה ברכתו אלא אחריתו רעה ותקותו מפח נפש שמת מיתה משונה שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב אם כן מצד אלו הג' ראיות נראה שאין דבורו עובר ואם כן למה מנעו הקב"ה משיקללם שברכותיו וקללותיו הם הבל ורעות רוח וא"ת אם כן מה הועילו ברכותיו לישראל שבירך אותם ג' פעמים. התשובה שמה שיש לו מצד עצמו הוא הבל אבל הברכות שבירך לישראל היו בנבואה והנבואה היא אמיתית אין בה נפתל ועקש ואם תקשה עוד א"כ שאין דיבורו עובר במה היה חושב בלק שדבורו עובר שאמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר וכתב החכם ר' אברהם ן' עזרא שהיה איצטגנין גדול וכשיודע שראובן יוצלח מאד כפי מערכתו היה מברכו והיו חושבים העולם שלפי שהיה מברכו היה חל הברכה עליו וכן בקללה היה יודע שפלוני יהיה רע המזל והיה מקללו והיו חושבים שמצד קללתו באה לו הרעה ונראה מכל זה שאין דיבורו עובר ולזה נוכל לומר שהחלוקה הראשונה היא אמיתית שדיבורו הוא עובר ובזה לא תהיה הקושיא כל כך גדולה. וא"ת הרי הבאנו ראיה מבלק ומבלעם ומהנסיון שדיבורו אינו עובר התשובה לכל הראיות שיש דבר במה שדיבורו עובר ויש דבר במה שדיבורו אינו עובר בברכה אינו עובר בקללה עובר ולכן ברכותיו לא הועילו במה שבירך עצמו תמות נפשי מות ישרים ולא היה מועיל לבלק אם יברכהו ולא לעצמו וזה הוא שאמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר שהיה ראוי שיאמר כי ידעתי את אשר תברך יבורך ואשר תאור יואר או יאמר ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור ארור אלא ודאי הכוונה אשר תברך כבר מבורך וברכתך לא יועיל אלא שידעת באצטגנינות שיוצלח אבל אשר תאור יואר ויזיק קללתך וא"ת מה כח הוא זה ומנין בא לו התשובה שנולד בלעם במערכה שאשר יאור יואר אבל לא אשר יברך יבורך ובזאת החלוקה יותר הספק שהקב"ה אינו רוצה לבטל המערכה אלא להכרח גדול ומאחר שמערכה שלו שמי שיקלל יקולל לא רצה הקב"ה שיקלל בלעם ויברך הקב"ה שא"כ היה מבטל הקב"ה מערכתו של בלעם אלא רצה לצוות לו שלא יקלל ובזה גם כן לא ביטל בחירתו אלא צווי שהיה מצוה עליו הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה וגם לזאת החלוקה יש קושיא שהאצטגנינים אמרו שהמערכה הכללית יבטל לפרטית והמערכה הפרטית לא יבטל לכללית שאם נגזר על פלוני שיחיה ע' שנה כפי מערכה שלו והלך למקום שנגזר בו כפי המערכה שימותו אנשי המדינה ההיא בדבר גם כן ימות באותה המדינה כשאר בני המדינה לפי שהמערכה כללית שהיא ממדינה בכללה יבטל המערכה הפרטית וכן אם לא הלך למדינה אחרת אלא שנגזר על אותה המדינה שהוא בה דבר ימות לזו הסבה בעצמה וא"כ מערכה של בלעם היא פרטית שמי שיקלל יקולל ולא יבטל לגזרת ישראל כלום אם מערכה שלהם שיהיו מצליחים ולא עוד אלא אפי' גזרה פרטית לא יבטל לגזרה פרטית שאם נגזר שיחיה ראובן וביתו ע' שנה והלך ונתחבר בביתו של פלוני שנגזר על ביתו שימות לא ימות ראובן שזה פרטי וזה פרטי ומאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי וכן אם נולד בלעם במערכה שמי שיקלל יקולל בלעם פרטי ולא יבטל לגזרת פלוני אם גזרה שלו שיוצלח אלא יועיל מערכה של בלעם למי שנולד במערכה בינונית וכיוצא בו. תשובה זאת החלוקה אמיתית שהיה לו כח מצד המערכה שנולד בה שמי שיקלל יקולל ואם תאמר שהמערכה הפרטית לא יבטל לכללית התשובה נראה שאולי מערכת הפרטי היא כל כך חזקה מצד חיבור כוכבים וסבות אחרות ועניינים רבים עוזרים לפרטי שיבטל זה הפרטי לכללי שאין לו כל כך כוחות וכן היה כח בלעם גדול לקלל לא לברך כי חכם הוא להרע ולהיטיב לא ידע הכלל העולה שלא היה לו כח לברך אלא שידע מערכה ומולד של ראובן ורואה שיוצלח ומברכו אבל היה לו כח לקלל מצד מולד בלעם ומערכה שלו גדול מאד וא"ת למה מנעו מלקלל שאע"פ שכחו גדול כח הקב"ה גדול מכחו יקלל הוא והש"י יברך אין הקב"ה רוצה לבטל הטבע והמערכה אלא כשיש הכרח וצורך גדול לבטל אותם ולמה יבטל הקב"ה מזלו של בלעם שבציווי לבד שיצוונו לא יעבור פי ה' לעשות קטנה או גדולה. וחז"ל אמרו שידיעתו אינה אלא שיודע השעה שהקב"ה כועס דאמרינן בברכות פ"ק מאי דכתיב פני ילכו והניחותי לך המתן עד שיעברו פנים של זעם ומי איכא ריתחא קמי הקב"ה אין שנא' ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע שנא' כי רגע באפו ואין ברי' יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם שנא' ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא ידע דעת עליון ידע מלמד שידע לכוין אותה שעה שכועס בה הקב"ה ואימתי רתח בג' שעי קמייתא כי חיורא כרבלתא דתרנגולא והיינו דכתיב זכר נא מה יעץ בלק כו' למען דעת צדקות ה' מאי למען דעת צדקות ה' שלא כעס בימי בלעם שאלו כעס לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דכתיב מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה' ותנא כל אותן הימים לא זעם ה' וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימריה שנא' כי רגע באפו ע"כ. ולפי זו הסברא הקושיא קיימת שאחר שהקב"ה לא כעס כל אותן הימים א"כ אין לו כח כלל לקלל וא"כ למה מנעו הקב"ה מלקלל שקללתו הבל ורעות רוח. התשובה שגלוי לפניו ית' המגפה העתידה להיות לישראל וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה לפיכך מנעו מלקלל וא"כ לפי זה גם כן לפי' הראשון שפירשתי שדיבורו אינו עובר והיה קשה א"כ למה מנעו השי"ת מלקלל יותר בזה ג"כ. ולרז"ל יש קושיא מה קללות היה יכול לקלל ברגע התשובה שהיה יכול לומר כלם והקב"ה עקם פיו עשה לו שיאמר בהפך והוא מלך שאמר ותרועת מלך בו כלם בהפוך אותיות מלך וז"ש ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך ולזה קשה ממעשה דריב"ל שרצה לקלל אותו המין ולקח תרנגול לקללו מה היה יכול לקללו וא"ת כלהו יותר הוא כלהו מרגע וכן קשה מה שאמרו בחלק מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו א"כ כל הברכות שבירך היה רוצה לקלל בהפך א"כ דברים רבים היה רוצה לומר וי"א שהכל תלוי בחתימה ואומר אמן באותו רגע:

וירא בלק בן צפור וגו׳ ויגר מואב וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין תלה הראיה בבלק ולא בבעלי המגור שהם מואב. ב׳, למה לא פחדו אלא מואב ולא מדין, ומה גם שהמדינים להם יאות הפחד כי המה אבדו ולא מואב, ומזלייהו יחזה את אשר יקרה להם.

ונראה על פי דבריהם (במדבר רבה כ,ד) שאמרו שבלק מנסיכי מדין היה, אלא שמחמת פחד ישראל עשאוהו מואב מלך עליהם. מעתה במאמר ״וירא בלק״ גלה הפסוק פחד ומורא מדין, כי אז באותו מצב היה גדול נסיכם של מדין. והגם שלא הזכיר בפרוש המורא, מובן הוא בזכרון מעשה ישראל לאמורי שהם תוקף כל יושבי הארץ. והזכיר אחר כך מגור מואב גם כן, דכתיב ״ויגר מואב״, ומאמצעות שני מוראים עשו שלום ביניהם, ויאמר מואב לזקני וגו׳. וכן אמרו זכרונם לברכה (שם) וזה לשונם: והלא המואבים נלחמים עם המדינים, דכתיב: ״המכה את מדין בשדה מואב״ (בראשית לו:לה), ושנאה היתה ביניהם מעולם, משל לשני כלבים״ וכו׳, עד כאן. הרי ששניהם פחדו. וטעם הכנעתם של מואב שקבלו מנסיכי מדין למלך עליהם ולא להפך, מפני שמואב היו צריכין לעצתן, לפי שנתגדל משה ביניהם, כאמרם זכרונם לברכה (שם), ולזה נכנעו להם והמליכו נסיכם.

עוד נראה בהעיר עוד למה אמר לשון ראיה ולא לשון שמיעה. והגם שרז״ל אמרו (מכילתא) וזה לשונם: יש ראיה שהיא שמיעה, כגון ״וכל העם רואים את הקולות״, עד כאן, הלא במקום אחר (מכילתא) מצינו שדרשו שהיו רואים הקולות ממש. עוד למה הצרך להזכיר שם אביו ״בן צפור״. עוד למה דקדק לומר שני רבויים את כל. עוד צריך לדעת למה כפל לומר ויגר מואב וגו׳, ויקץ וגו׳. עוד למה פעם קראם ״העם״ ופעם קראם ״בני ישראל״.

אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר חדש כאן) כי בלק מכשף גדול היה יותר מבלעם, והיה עושה כשפיו בצפור אחד ששמו ידוע, והוא אמרו וירא בלק, ובמה ראה? בצפור, והוא אמרו בן צפור, פרוש להיותו בן צפור ראה בכשפיו של צפור. ואמר תבת בן לצד כי הצפור הוא לו לאב ולקצין, וממנו ידע את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא הצרך למגידים להודיע דבר קטן וגדול.

ואפשר שכונת הכתוב היא שמקודם היות המעשה ראה בצפור, ודקדק לומר את כל רמז ברבוי ״כל״ לגופה, שראה בצפור כל מה שעשה ישראל לאמורי, ורבוי ״את״ רמז לראיה אחרת עמה [אומה] שעתידה להיות כיוצא בדבר, האמורי שעתידין ישראל לכלותם, ומה אומה היא שעקרו ישראל אז היא מדין, וזה רמז בתבת את, הא למדת שראה מה שעשו לאמורי ומה שיעשו למדין. ואפשר שראה גם כן כי מואב מבטחים מצרת ישראל כמו שכן היה, כי הכשוף יגיד העתיד אם רע אם טוב. ומעתה תלה הראיה בבלק כי הוא הרואה בצפור לבד, וראיה זו לא ראה אותה אלא בלק בכשפיו. וכונת הספור בדבר זה הוא להקדים הסבות שסבבו מעשה קריאת בלעם והנמשך ממנו בעונות לישראל, שראית בלק היתה סבה אחת לנסבב כאשר אבאר. ואמר עוד ויגר מואב אינה הודעת הנמשך משמיעת בלק אלא הודעת סבה אחרת למאורע הנמשך שנכנס בלב מואב מגור.

ודקדק לומר מפני העם, פרוש, לצד היותם רבים ותקיפים, כאמרו ״כי רב הוא״. והוסיף לומר ויקץ וגו׳, נתכון לומר שהגם שנכנס בלבם המגור, עם כל זה היו מוצאים תרופה לדבר בדרך טבע, שישכרו עמים רבים וחזקים כנגדם, אלא צרתם צרה לצד היותם בני ישראל, שאין נצחונם כפי הטבע אלא בנס ופלא, והוא אמרו ויקצו מפני בני ישראל, פרוש, היותם בני ישראל. ובאמצעות כל זה השלימו מואב עם מדין ומלך בלק עליהם, ושלחו אחר בלעם, והיו תוצאותיו חצר מות.

ובהעדר אחת מכל הסבות הנזכרות לא היו שולחים אחר בלעם ולא היה דבר, שאם לא היה ראית בלק בנסתרות לא היה משיג לדעת את אשר תקראנה אותו ואת עמו במדין, ולא היה מתרצה להשלים עם מואב להתחבר עמהם לבא כנגד ישראל. והגם שהיה שולח אחר בלעם והוא במקומו במדין, לא היה נסבב דבר בהפקרת הנשים שהפקירו המואבים, כי מדין לא היו מבטחים ביציאתם לישראל כי אם המואבים, לפי שאמר להם בנבואתו כי לא ירעו ולא ישחיתו להם אלא באחרית הימים, דכתיב (במדבר כד:יד) ״את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים״, ומזה הבטחו לשלח בנותיהם למחנה העברים ולהתגר עמהם (סנהדרין קו.), כי שלמים הם עמהם, מה שאין כן מדין שלא מצינו שהפקירו מהם אלא מדינית אחת, שאמרו זכרונם לברכה (מדרש רבה כאן) שהיא בתו של בלק, כי הוא זה הנקרא ״צור״. גם אם לא היה מוראם של מואב מהעם גם שקצו מפני בני ישראל כמו שפרשנו טעם הכפל וכו׳, לא היו משלימין עם מדין ולהמליך עליהם נסיכם. לזה הקדים ה׳ הסבה ואמר וירא בלק וגו׳ ויגר וגו׳ ויקץ וגו׳, וזה היה סבת ויאמר מואב וגו׳ וישלח מלאכים וגו׳ והיה מה שהיה.

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. והלא ניסי מצרים היו גדולים מאלו ולמה לא התבונן באותן גדולות ונוראות אשר עשה ה', ועוד יש להתבונן כי זכר כאן את ישראל בד' שמות ישראל, העם, בני ישראל, קהל, כי מתחילה נאמר את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ואח"כ אמר ויגר מואב מפני העם, ואח"כ אמר ויקץ מואב מפני בני ישראל, ואח"כ נאמר עתה ילחכו הקהל. הלא דבר הוא.

וביאור הדבר כך הוא, שמדרך העולם שהמלכים יש להם ספר דברי הימים אשר עליו כתובים כל הקורות מימים רבים, אבל ההמון עם אינן יודעין כ"א ההווה מה שרואין בעיניהם או מה ששמעו מפי השמועה מן המאורעות שבימיהם לפיכך בלק שהיה מלך הנה מימים רבים יפקד אצלו מה שעשה יעקב ישראל סבא אל האמורי כי הוא היה רק איש אחד ובני ביתו מתי מספר ואעפ"כ נצח אומה שלימה כמ"ש (בראשית מח כב) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ולפי דעת רז"ל (ב"ב קכג.) שפירשו בחרבי ובקשתי היינו בתפלתו אתי שפיר שראה בלק כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי בתפלתו לפי שכל כחו בפיו ע"כ השתדל הוא ג"כ אחר אחד שג"כ כחו בפיו, ולכך נאמר וירא בלק ולא נאמר וישמע בלק כי כל הקורות ההם הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי האדמה, וראה בעיניו הדבר כתוב על ספר ונכנס מורך בלבבו לאמר א"כ עשו בשנים קדמוניות בהיותם מתי מספר מה יעשו עתה בהיותם עם רב ועצום, ולכך לא נאמר בני ישראל או העם או קהל לפי שבישראל סבא הוא מדבר.

אבל מואב דהיינו כלל ההמון עם לא התבונן במה שעבר, כי לא ידעו מה הוא ולא פחדו כ"א מן ההווה מה שראו בעיניהם עם רב ועצום לכך נאמר ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, והיה ההמון עם של מואב יראים מפני ב' כיתות ולא ראי זה כראי זה כי מפני הערב רב היו יראים מחמת רבויים כי איתא במדרש שהערב רב היה ב"פ ס' רבוא ועליהם אמר ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, קרא הערב רב בשם העם כי לא מבני ישראל המה כי רב הוא כי רבים המה באמת אבל בני ישראל שלא היו כל כך רבים לא יראו מהם מצד רבויים אמנם מצד אחר היה מורא ישראל עליהם אשר עליו נאמר ויקץ מואב מפני ישראל, כמו שפרשנו פר' שמות (א יב) על ויקוצו מפני בני ישראל, שאין הפירוש שישראל נעשו כקוצים בעיניהם דא"כ הל"ל ויקצו בני ישראל מהו מפני אלא איפכא מסתברא שהמצרים המשילו את עצמם לקוצים בערך בני ישראל שנמשלו לגפן שנאמר (תהלים פ ט-י) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, כי בנוהג שבעולם כשבעל השדה רוצה ליטע כרם בשדה מלאה קוצים אז הוא עוקר הקוצים מן השורש ומשליכם זרה הלאה כדי ליטע במקומם הגפן, כך היו המצרים יראים שישראל יהיו נטועים בארץ כגפן והמה יעלו מן הארץ כקוץ מונד כולהם (שמואל ב' כג ו) כמ"ש ועלה מן הארץ, (שמות א י) ועלינו מבעי ליה כו' לכך נאמר ויקוצו מפני בני ישראל שהמה ינערו מן הארץ, מפני בני ישראל שנמשלו לגפן כך נאמר כאן ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיו יראים פן יהיה מואב כקוץ מושלך מן הארץ מפני בני ישראל מפני הגפן אשר הסיע ה' ממצרים לגרש מפניהם גוים וליטעם שמה, לכך אמר בני ישראל כי ישראל סבא איננו כי כבר הלך לעולמו ובניו יבואו שמה, אבל לא הערב רב שנקרא בשם העם כי מה גבר מגוברין (סנהדרין סה:) ומה יתרון לערב רב על שאר האומות שיגרש מפניהם גוים ויטע אותם במקומם אם לא אגב בני ישראל.

ואח"כ נאמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל וגו'. ומה ראו המדינים על ככה להתעבר על ריב לא להם אלא לפי שמצינו שפירש"י פר' מטות (לא ו) אותם ואת פנחס שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנאמר (בראשית לז לו) והמדנים מכרו אותו לפוטיפר ובני יוסף נקראו קהל שנאמר (שם לה יא) גוי וקהל גוים, פירש"י קהל גוים נאמר על יוסף, וכן אמרו זקני מואב אל מדין שגם אתם יש לכם לירא מפני הקהל בני יוסף שירצו ליקח מכם נקמת יוסף בכור שור אביהם, ז"ש עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור. כי הקהל בני יוסף בכור שור המה על כן ילחכו אותנו כשור המלחך כדי ליקח נקמת השור וזה פירוש יקר.

לאמורי. לא כתיב לשני מלכי האמורי כדכתיב בס׳ יהושע ט׳ מקרא י׳ ואת כל אשר עשה לשני מלכי האמורי וגו׳. וכן אמרה רחב שם ב׳ י׳. כי גבורות ישראל לא נגע לבלק להוסיף פחד על עצמו שהרי ראה והבין כי עז גבול מואב אלא באשר האמורי יושבי גבול ארצו כלו וראה שמזה נעשו ישראל שכניו וקרובים לארצו. וזה היה רע לו כאשר יבואר:

וירא בלק בן צפור הקדים להודיע מה ראה בלק לשלוח מלאכים לבלעם שיקללם, ואם היה דעתו להלחם בם היה לו להכין עצה וגבורה למלחמה, אם היה ירא מפניהם היה לו לעשות שלום עמהם בפרט שראה שסבבו את ארצו ולא נגעו בו לרעה, ע"ז הודיע שלא היה יכול לצאת עליהם למלחמה מצד שני טעמים, א' מצד שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי הגם שהיה מלך גדול ועצום ובזה ראה גבורת ישראל, [ואמר וירא בלק ולא אמר מלך מואב כי בעת שכבשו את סיחון לא היה עדיין מלך מואב כמ"ש ובלק מלך למואב בעת ההיא שלא המלך עד עתה]:

א דק"ל וכי הוא ראה ואחרים לא ראו אלא הוא שם על לבו לפיכך תלה הראיה בו. א"נ דקשה ליה וישמע הל"ל דמסתמא לא היה במלחמה אלא וירא הוא לשון הבנה ומהו ההתבוננות אמר כו':

ב דק"ל היאך מוסב ויגר מואב אוירא בלק וגומר דמשמע בשביל שראה לפיכך ויגר מואב ועל זה פירש אמר אלו שני מלכים כו' סיחון ועוג כלומר כיון ששמעו המון העם את דברי המלך שאמר כן משום הכי ויגר מואב וקל להבין. כתב הרא"ם ותימא אם מלת ויגר דבקה אדלעיל מיניה מאי כי רב הוא דכתיב בתריה דמשמע שמפני רבויים הוא שפחדו ולא מפני מה שעשו לשני מלכי האמורי וליכא למימר שחסר וי"ו מן כי רב הוא כאילו אמר וכי רב הוא שפירושו ועוד מפני שרב הוא דאם כן היה לו לפרש זה כמו שפירש גבי כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וכו'. ונראה לפרש שגם המואבים ידעו שבני ישראל נצחו את ב' המלכים אבל חשבו שהניצוח היה בדרך טבע וכיון שנצוח מלחמתם לא היה כי אם מפני רבוי העם אפשר לנצח אותם ברבוי העם שישכרו עליהם כל מלכי כנען ועכשיו ששמעו מפי מלכם כי נצוח מלחמות ישראל הוא שלא כדרך הטבע כי ישראל הרגו האמורים והם לא עמדו כנגדם להרוג בהם אז ויגר מואב מפני העם כי רב הוא כלומר שעדיין נשארו ברבויים כבתחלה ולא נפקד מהם איש ולכך קצו בחייהם בעצמם. ולפי זה יהיה פירוש של רש"י הכי אלו ב' מלכים וכו' כלומר אלו ב' מלכים שהיינו בטוחים עליהם שיהרגו לכל הפחות מישראל כפי המספר שיהרגו ישראל מהם ואז נבוא אנחנו עם כל מלכי כנען ונהרוג הנשארים בהם בישראל אבל עכשיו שלא הרגו מהם כלום כי לא נשא איש את ידו עליהם מפני שנפל פחד ישראל עליהם אנו על אחת כמה וכמה שלא נוכל להם אפילו עם כל מלכי כנען:

וירא בלק בן צפור עד סוף הסדר. ויש לשאול בספוריו שאלות:

השאלה הא' באמרו וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב. כי הנה היראה תמשך אחר הראיה והרואה את הדבר המפחיד הוא היראה לא שיאמר בעבור מה שראה בלק פחד מואב. והיה ראוי שיאמר וירא מואב ויגר מואב או שיאמר וירא בלק את כל אשר עשה ויגר בלק הנזכר:

השאלה הב' למה אמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו ולא היו המואבים חסים על עצמם שהיו בסכנה והיו חסים על שכניהם. והרמב"ן כתב אולי ידעו המואבים שצוה השם אל תצר את מואב והוא זר מאד:

השאלה הג' באמרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא כי היה לו לזכור זה בתחלת המאמר. ויאמר וירא בלק מלך למואב את כל אשר עשה וגו' ואז"ל מפני זה שמנוהו מלך עליהם לצורך שעה ודרך דרש הוא:

השאלה הד' למה לא התאמץ בלק ברכב ובפרשים להלחם בישראל כמלך גבור חיל כאשר עשה סיחון ועוג והלך לבקש קוסם קסמים לקללם וידוע שלא על מוצא פי האדם יגבר איש אבל צריכה גבורה וחכמה למלחמה:

השאלה הה' למה בלק בדברי שליחותו לבלעם פעם יעשה נצחונו על ישראל מסופק ופעם יעשה אותו ודאי מבלי ספק כי הנה באמרו אולי אוכל נכה בו מורה שהוא הנצחון בספק. ובאמרו כי ידעתי את אשר תברך מבורך מורה שהיה הנצחון בודאי שינצחם עם קללתו:

השאלה הו' אם היו הולכים בשליחות הזה זקני מואב וזקני מדין כמו שאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם למה זה לא זכר הכתוב עוד דבר מזקני מדין והסימן שארז"ל שהיה ביד זקני מדין לא נזכר בכתוב ודברי הרמב"ן בזה הם כמתנבא:

השאלה הז' אם בלעם אמר אל שלוחי בלק אמתת התשובה האלהית מאן י"י לתתי להלוך עמכם למה זה שנו שרי בלק הדברים ואמרו אל בלק מאן בלעם הלוך עמנו והיה להם לומר מאין י"י לתת בלעם להלוך עמנו:

השאלה הח' אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת ואמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם איך אחרי שהלך נאמר ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך י"י בדרך לשטן לו והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו:

השאלה הט' למה מנע השם את בלעם מהיותו מקלל את ישראל ומה איכפת להם קללתו אם השם יברך את עמו בשלום. וכתב הראב"ע שהשם ידע מה שהיו ישראל עתידין לחטא בשיטים והמגפה שתפול בהם עליו. ואלו היה בלעם מקלל ישראל יחשבו האומות שבעבור קללתו מתו שמה אבל התשובה הזאת אינה מספקת כי הנה התורה אמרה ולא אבה י"י אלהיך לשמוע אל בלעם וזה מורה שלולי רחמי השם היו קללותיו מתקיימות וכן בדברי הנביא עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וכן יהושע כשהזכיר הנסי' הגדולים אשר עשה השם לישראל זכר בתוכם הנס הזה והוא המוכיח שלולי רחמי השם היו קללות בלעם מכלות את ישראל:

השאלה הי' באמרו ותרא האתון את מלאך י"י כי איך יתכן שהאתון תראה בעיניה את מלאך י"י הרוחני כי הנה בלעם איש ונביא לא ראה אותו ואיך תראהו האתון וכבר כתב המורה בפמ"ב ח"ב שהמלאכים אינם מושגי' אלא במראה הנבואה:

השאלה הי"א אם היתה ראית מלאך י"י בדרך פלא כמו שהיה דבורה גם כן בפלא מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו כי הנה הקב"ה לא יחדש מופת אלא על צד ההכרח ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדבר המלאך אל בלעם וזה כבר היה אפשר שיאמר לו מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל:

השאלה הי"ב למה זה כמו שבענין הדבורים נאמר ויפתח י"י את פי האתון לא נאמר כן בראיה ויגל י"י את עיני האתון ויותר קשה מזה שבראות בלעם נאמר ויגל י"י את עיני בלעם ולא נאמר ככה באתון שגלה השם עיניה לראות המלאך:

השאלה הי"ג בשאלת המלאך לבלעם על מה הכית את אתונך כי הנה תשובתו היתה מבוארת בעבור שנטת' מן הדרך ותלחץ רגלו אל הקיר ותרבץ תחתיו. והיה לו למלאך לשאלו על מה יצאת לקלל את ישראל לא שיוציאהו על הכאת האתון שהיה בדין ומה מוטל ענין האתון על המלאך לתבוע עלבונה:

השאלה הי"ד באמרו הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי כי למה יצא לשטן והלא ברשות גבוה הלך ואם היה המלאך מדבר עם בלעם למה אמר כי ירט בלשון נסתר והיה לו לומר כי ירטת הדרך לנגדי שהעוה בלעם הדרך:

השאלה הט"ו באמרו אולי נטתה מפני כי עתה גם אותך הרגתי וגו' כי היה לו לומר לולי נטתה מפני. ועוד שאיך תלה ההריגה והחיות בנטיית הדרך כי הנה אם היה בלעם על הליכתו חייב מיתה אף שתטה האתון אשר הוא רוכב עליה מן הדרך לא יהיה פטור. ואם לא היה בן מות איך אמר גם אותך הרגתי למה יומת מה עשה:

השאלה הט"ז בתשובת בלעם חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך כי היה לו להתנצל על הכאת האתון שטען לו המלאך ועל הליכתו שהלך ברשות השם ודברו ולא היה החטא בשלא ידע כי הוא נצב לקראתו כי אף שידע שנצב שם מאחר שהשם אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ומה החטא שחטא בהליכה:

השאלה הי"ז איך לא ראו את המלאך שרי מואב שהיו הולכים עם בלעם וגם שני נעריו שהיו עמו אם נראה המלאך בלבוש גשמי כדמות אדם כדברי חכמי הקבלה היה ראוי שכלם יראו אותו ואם נראה במראה הנבואה איך הגיעה האתון להשגה זו:

השאלה הי"ח למה זה נטתה האתון שלשה פעמים והכה אותה בלעם שלשה פעמים לא פחות ולא יותר מזה המספר כל בלתי אפשר הוא שלא יהיה זה לסבה ורמז ראוי ונכון כפי הענין:

השאלה הי"ט על מה יצא מלאך י"י לבלעם בדרך כי הנה הוא לא אמר לו אלא דוגמת מה שאמר לו יתברך כי הוא אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה והמלאך כזה בעצמו אמר לו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר והיתה אם כן ביאתו לבטלה:

השאלה הכ' למה זה צוה בלעם לבלק לעשו' בכל פעם ופעם ז' מזבחות ולהקריב פר ואיל במזבח ולהקריב השביעיו' האלה וחז"ל אמרו (במדבר רבה פ' י') שהיו כנגד ז' צדיקים שהקריבו לפניו ונתקבלו קרבנותיה' והם אדם והבל ונח ואברהם ויצחק ויעקב ומשה. אבל רחוק הוא שידע בלעם מקרבנותיה' וכ"ש מקרבנו' משה:

השאלה הכ"א אם היה שבלע' אמר פעמי' רבות לבלק ולשלוחיו שאשר ישי' אלהי' בפיו אותו ישמור לדבר והיה שכבר גלה לו שהקב"ה אינו חפץ לקלל את ישראל כי אם לברך אותם והודיעו זה בפעם הראשונה למה זה החליפו עוד בלק אל מקומות אחרי' האם חלוף המקומות יחליף רצון האלוה או יביא את הנביא לעבור על דבורו:

השאלה הכ"ב באמרו בנבואה הג' וירא בלע' כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפע' לקראת נחשי' כי מה הם הנחושי' שעשה בשאר הפעמי' ואין לפרשו על המזבחות והפרי' והאילי' כי גם בפעם הזאת הקריבם:

השאלה הכ"ג באמרו לך איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימי' כי הנה לא מצאנו שנתן לו שום עצה על זה. ובפרק חלק ארז"ל שהשיאם עצה להכשיל' בבנות מואב לזנות כי ממנו היתה העצה ההיא שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אבל אינה זו העצה שזכר בכאן:

השאלה הכ"ד בנבואה האחרונה שניבא בלע' שפע' ידבר מישראל ופעם מאדו' ופעם מעמלק ופעם בקני ומה היה כי אם יהיה לבער קין וגומר ואוי מי יחיה משומו אל ואם נתקיימו נבואות אלה ומתי נתקיימו:

השאלה הכ"ה בפרשת וישב ישראל בשטים במה שאמר יתברך למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לי"י נגד השמש כי למה צוה זה על הראשי' ואם היה שהם חטאו בבנות מדין כמו שת"א וקטיל דחייבי קטול. היתכן שכל ראשי העם חטאו בזה. והנה התורה לא פרסמה אלא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ואם כלם חטאו איך משה לא קיי' דבר השם אבל אמר אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור ולא הוקע ולא תלה השופטי' עצמם כמו שצוהו השם:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

וירא בלק בן צפור עד וילכו זקני מואב. עד עתה ספרה התורה את כל התלא' אשר מצאה את ישראל בדרך במדבר עד בואם אל ארץ נושבת ואל המקום אשר מת שם משה איש האלהים. ועתה ספר הדברים שקרו להם בהיות' שמה במקום שמת קודם מותו. ראשונה יזכור ענין בלק ובלע'. והנראה הוא שכוונת הכתוב הזה הראשון הלא הוא כדי לתת התנצלות בעד בלק על אשר הלך לקראת נחשי' ולבקש קוסם קסמי' ולא התאמץ לבא להלחם בישראל כגבורי' אשר מעול' אנשי השם. ואמר הכתוב שהיה הסבה בזה לפי שעם בלק שהוא מואב היה ירא מאד ופחד מישראל ולא יעצור כח להלחם בו ומה יעשה המלך בהיות עמו ירא ורך הלבב וז"ש וירא בלק בן צפור והוא מאמר כולל שראה הדברי' אשר יזכור אחר זה והם ראשונה מה שעשה ישראל לאמורי רוצה לומר לסיחון ועוג שהיו גבורים ממואב שגברה יד ישראל עליהם בגבורה מופלגת ויהרגם ויכבוש את ארצם. וראה ג"כ שגר ופחד מואב מפני הישראלי מאד אם מפני כמותו כי רב הוא ואם מפני איכותו וזהו ויקץ מואב מפני בני ישראל שקצו בחייה' מפני ששמעו שהיו ישרים זרע ברך י"י. והיתה יראת מואב כ"כ מהם עד שהיו אומרי' מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה כאומר וראוי לכם השכני' שתסייעו אותנו להנצל מהעם הזה לפי שאם יבואו בעתה אחת ילחכו הקהל הזה מישר' לא לבד אותנו אבל גם כל העמים אשר סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה שאין מונעו ממנו כרצונו וכל זה שזכר הכתוב היו מהדברים שראה בלק רוצה לומר מה שעשו ישראל למלכי האמורי והפחד העצום שהיה למואביים מישראל עד שכבר היו קוראים לסיוע את מדין וכראות בלק את כל זה והוא לא היה אלא מלך למואב בעת ההיא כי לא היה מולך על עם אחר אלא על העם הירא והמפחד ההוא. וזהו אמרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. רוצה לומר שלא היה לו מפני זה יכולת לעשות מלחמה. ומפני זה שלח מלאכי' אל בלעם בן בעור לקרא לו כי חשב שעל ידי חכמתו וקללתו יחרים וישמיד ישר'. ויש מפרשי' כלחוך השור כי השור לוחך בלשונו כי אין לו שניי' מלמעלה ומשחית הירק בריר היוצא מפיו. והיה רומז לזה שהיו ישראל נוצחי' מלחמותיה' בתפלות ולא בגבורה ולא כמנהג הטבעי. ולכן בקש את בלעם לקללם שהיה גם כן כחו בפיו. ומדין הנזכר כאן לא היה מדין חותן משה אך היה מבני קטורה מאותם ששלח אברהם מעל פני יצחק בנו. ופתורה אשר על הנהר הוא ארם נהרים. ואמרו ארץ בני עמו אפשר שיחזור לבלעם. ואולי שהיה מצאצאי לבן הארמי ונהרג במדין חוץ מארצו. ואפשר שאמר ארץ בני עמו על בלק שהיה משם מולדתו ולכן היה מכיר את בלעם. וחשבו אנשים כי בלע' זה היה בלע בן בעור ואינו כן כי אותו היה מלך שם עירו דינהבא. אמנם בלעם זה היה שם עירו פתורה. ובלעם מת שנים הרבה קודם משה ובלעם זה היה בימיו של משה. הנה התבארו הפסוקי' האלו והותרו ד' שאלות הראשונות הא' והב' והג' והד'. והיו דברי השליחות הנה עם יצא ממצרי' וגומר רוצה לומר ידוע תדע שהאומה הישראלית הזאת התחברו בה שני עניינים לענין הנצחון והגבורה האחד הוא מלאכותיי רוצה לומר הנה עם יצא ממצרים עיר מלאה כשופים ואיצטגניניות ומשם בלי ספק למדו דרכים לנצח. והב' הוא טבעי כי הם כל כך רבים שהם מכסים הארץ שלא יוכל אדם להביט בארץ מפני שהם מכסים אותה כלה. והוא יושב ממולי כנגדי פנים אל פנים. וכנגד שני הענינים האלה לכה נא ארה לי את העם רוצה לומר בוא אתה בלעם וקלל אותם אולי אוכל נכה בו ואגרשנו וגומר. וכתבו המפרשי' שנכה בו כמו הכה בו והוא שם הפועל ואין הדבר כן. אבל אמר נכה בו אני ומדין או נכה בו אני ואתה וארה הוא מלשון את המארה ואת המגערת ר"ל אע"פ שהם כ"כ רבים אתה תחסיר ותמעיט אות' כי עצום הוא ממני ר"ל אני בעצמי מבלי עזרתך לא אוכל להם כי הם רבים ועצומים ממני. אבל כאשר אתה בקללותך תחסרהו ותמעיטהו אולי שאז אוכל נכה בו אני ואתה אתה בחכמתך ואני בגבורתי כי שתי הסבות יחד יצטרכו כנגדם אם קללתך כנגד חכמת מצרים שבידיהם. ואם גבורתי כנגד רבויים ועצמתם. ואין לך שתאמר שלא תדע לעשות כדבר הזה כי ידעתי בלי ספק שאשר תברך יהיה מבורך וכן בהפך והותרה השאלה הה'. והנה בלעם פעם יקראהו הכתוב קוסם שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב. ופעמי' יעיד הכתוב שרוח י"י דבר בו. ולא תאמין לדברי האומרי' שמי שיגיד מהעתידו' על פי חכמת הכוכבים יקרא נביא כי הנה בלע' בלי ספק זכה למעלת הנבואה וכן דעת חז"ל כי ניבא במדרגה עליונה. אבל היה אמתת הדבר הזה שבראשונה היה קוסם וחכם גדול במשפטי הכוכבים ויודע לעשות כפי השעות טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים וזהו מה שארז"ל שהיה יודע לכוין השעה שהיה כועס בה הקדוש ברוך הוא שרצו בזה שהיה יודע לכוין ולבחור השעה שהיה מאדי' בבית נשיאותו ויביטו אליו כוכבים רעים ובאותה שעה היה עושה טאלסאם להשמיד להרוג ולאבד והנה הקב"ה כשרצה לזכות את ישראל בכבוש הארץ הקדושה וירושתה ראה לשפוך רוח נבואתו על בלעם כדי שינבא הדברים העתידים להיות מהצלחות ישראל וכ"ז כדי שידעו כל הגוים אויבי' את ישראל וישמעו מפיו של בלעם שבגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא שישראל יירשו הארץ ושי"י יעץ ומי יפר ובזה ירגזו וחלו מפני ה'. הנה אם כן בלעם היה בראשונה קוסם כי הוא היה אצטגנין גדול מחכמת הכוכבים הנה היא מכלל הקסם. ומפני שהיה יודע בה הרבה עד יום מותו נקרא הקוסם והיודע בחכמה ההיא ידע העתידות. ולכך ידע לברך המבורכים ולקלל המעותדים לקללה כי האצטגנין אינו פועל הברכה והקללה אבל יגיד אותה קודם בואה כפי מה שיורו עליה הכוכבים ממסילות' אבל בלק חשב שידע בלעם להמשיך המציאות אחר רצונו ואף שלא בטבע במעשה הטלסאם. ולכך שלח לו מלאכיו וקסמי' בידם רוצה לומר הכלי' הצריכי' לקסם ולטלסמאות כאלו תאמר כלי הנחושת וזלתם אפוד ותרפים. כאשר נתחדש בבלעם הרוח הנבואיי שהיה כפי ההשגחה העליונה ולא כפי מערכת הכוכבים היה בלעם רוצה ליחס עניניו אל הנבואה ואל הבורא יתברך המנבא אותו. ובלק היה מיחס אותו לאצטגנינותו ובזה היה ביניהם המחלוקת בלעם משתדל תמיד להודיע שהוא נביא השם ובלק אומר שזה היה כזב אבל שכל חכמתו היתה בקסם ולא בדבר אחר וזה כלל גדול ראוי שיהיה בידך תצטרך אליו בפירוש הפרשה: