במדבר כב, ו

נכה בו. אני ועמי נכה לו בהם דבר אחר לשון משנה היא (ב"מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט:

כי ידעתי וגו'. על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:

וּכְעַן אִיתָא כְּעַן לוֹט לִי יָת עַמָא הָדֵין אֲרֵי תַקִיף הוּא מִנִי מָאִים אֵכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וַאֲתָרֵכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרֵי יְדַעֲנָא יָת דִי תְבָרַךְ מְבָרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט

וּכְדוּן אִיתָא בְּבָעוּ לוֹט בְּגִינִי יַת עַמָא הָדֵין אֲרוּם תַּקִיף הוּא מִנִי לְוַואי אֵיכוֹל לְאַזְעוֹרֵיהּ וְאִתְרְכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרוּם יַדְעִית יַת דִי תְבוֹרָךְ מְבוֹרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט יֵילוּט

וְטַעַם נַכֶּה בּוֹ – אֲנִי וּמִדְיָן עוֹזְרִי:

ארה לי. לשון צווי מפעלי הכפל בחסרון אות הכפל וכן קבה לי והנה קוב על משקל שמור וקבה לי בחסרון הה"א על דרך משקל שכב רכב צלח:

נכה בו. שם הפועל ואין טענה בעבור היותו בה"א כי הנה כמוהו לכלה הפשע:

יואר. הוי"ו הנח הנעלם תחת הדגש שהוא תחת אות הכפל כמו על כמון יושב ולא היה כמוהו מאותו בנין בעבור אות הגרון כמשפט:

את אשר תברך - בנבואה. גם בלק היה יודע שנביא היה ובנבואה היה אומר עתידות, או על ידי קסמים, כי כן נקרא בלעם הקוסם ביהושע, אך סבור היה שיועילו לו תפילותיו וקרבנותיו.

אולי אוכל. אחר שתקללהו:

נכה בו. אני במלחמה ואתה בקללה:

אשר תברך מבורך. הנה כחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עון או בכוון שעה כדברי רבותינו ז"ל ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לנצח או שיוכל להתיצב מנגד אבל אמר ידעתי את אשר תברך מבורך לכבודו של בלעם להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד:

ואגרשנו מן הארץ. מארץ שלי שלקחו מיד סיחון שכבש מיד מואב כדפירש"י לעיל:

כי ידעתי את אשר תברך מבורך. לפי שנבא על מואב שיפול ביד סיחון כדכתיב לעיל על כן יאמרו המושלים דהיינו בלעם:

לכה נא בה"א כי ד' דגלים הם וערב רב יוצא אחריהם כזנב:

ארה לי פיו הכשילו שלבסוף קלל אותו:

מבורך ג' אשר תברך מבורך ואידך יהי שם ה' מבורך ואידך באיוב מלמד שהיה יודע לכוין השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה והיה מקלל ומברך בה' וזהו יהי שם ה' מב ורך:

תאור ג' ואשר תאור. לא תאור את העם. ונשיא בעמך לא תאור. ודרשינן מיניה בסנהדרין הוא הדין לכל אדם ע"כ לא תאור שאסור לקלל כל אדם:

ואשר תאר יואר בגימטריא שקיללתה את מואב:

כי ידעתי את אשר תברך וגו'. מלמד שהיה מוחזק שקללתו חלה על המקולל, כענין שאמרו חז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך.

ודעת החכם רבי אברהם ז"ל שמתוך חכמת המזלות שהיה יודע כשהיה רואה מזלו של אדם שהיה בשפל והגיע עת רעתו היה מקלל אותו, וכאשר תבא אליו הרעה יחשבו הבריות שקללתו גרמה לו, ולכן הערים לדבר אל שרי בלק שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשי היוצר או גזרותיו. ודעת רז"ל איננו כן.

אולי אוכל נכה בו לשון הכאה ואל תתמה אם הוא לשון רבים שהרי מצינו דוגמתו משכני אחריך נרוצה. ד״א נכה בו אני ואתה אני במלחמה ואתה בקללה ומצינו קללה לשון הכאה נכנו בלשון.

ואגרשנו מן הארץ שלקחו מיד סיחון שהיתה מתחלה שלי כשלקחה סיחון מיד מלך מואב הראשון.

ועתה לכה ארה לי את העם הזה. וא"ת למה אמר לי קבה לי ארה לי וכי לא היה מספיק שיאמר ארה את העם הזה או קבה. וי"ל דה"ק בלק יודע אני בעצמי שהקללה תחול עלי שהרי כבר הבטיחם אביהם שבשמים אורריך ארור ואעפ"כ תמות נפשי עם פלשתים תאור את העם ואני עמהם כי כ"כ היו לשכים בעיניו ולכך אמר בכל פעם ופעם:

אולי אוכל נכה בו. [אני ועמי]:

ואגרשנו מן הארץ. [שלי שלקחו מיד סיחון שלקחה ממואב כדכתי' "והוא נלחם במלך מואב"] הגה"ה:

כי ידעתי את אשר תברך מברך. [לפי שהתנבא על מואב ונפלו ביד סיחון כדכתיב "על כן יאמרו המשלים" וזהו בלעם] וחביריו:

ועתה לכה נא וגו׳, אמר ועתה שלא יעכב אפלו שעור שעה אחת, כי כל שעה הם בסכנה מצדם. ואמרו נא לשון בקשה, וסמך הבקשה לעקר הפעלה שהיא ״ארה לי״ וגו׳, ודקדק לומר תבת לי שתהיה הארירה בהם לי לצרכי, והכונה בזה שלא תתעכב הארירה עד אחר שיעשו נקמה בהם ומה שהיה כבר היה, אלא שתעשה הפעלה תכף ומיד שבזה תהיה הצלת מואב מהם. ורמז עוד במאמר לי לפי שקדם בלעם וברך את בלק, כאמרם זכרונם לברכה (תנחומא, בלק א), לזה אמר ״ארה לי״, פרוש, אפלו לי שכבר אני מברך לא יועיל זה וצריך לארר אותם. ואם תאמר אינו צריך שכבר אתה מברך, לזה אמר כי עצום הוא ממני כאן כלל שני דברים, אחד ענין החוזק הטבעי, ואחד ענין הברכה כי עם זה ברכתו עצומה מברכתי. ואמרו אולי נכה בו פרוש, ואחר כל זה עודני בגדר הספק אולי, וגם גדר ספק זה לא לאבדו אלא להכות בו לגרשו מעלי. גם נתכון לומר כנגד הבינונים נכה בו, וכנגד הצדיקים ואגרשנו.

ובדרך רמז פיו הכשילו במאמר ארה לי לארר את בלק, וכן היה, שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו. גם היה סבה שישוב בלק למדין ושם נפל בחרב, דכתיב (במדבר לא:ח) ״ואת מלכי מדין הרגו וגו׳ ואת צור״ וגו׳, וזולת הליכת בלעם שגלה למואב כי מבטחים הם מישראל ולא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים, היה נשאר שם בלק ולא היה חוזר למדין ולא היה נהרג, הרי נתקים שהלך לארותו לבלק, לקים מה שנאמר (תהלים לז:טו) ״חרבם תבוא בלבם״.

כי ידעתי את וגו׳. יתבאר על פי דבריהם (במדבר רבה כאן) שאמרו שבלעם ברך את בלק שיהיה מלך, לזה אמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך שהרי נתקימה בו ברכתו, ודבר זה הוא ידוע אצלו לבד לפי שהוא נסה את הדבר ואינו ידוע לכל כי ברכת בלעם ברכה, ואשר יואר זה ידוע ממה שקלל מואב לסיחון. ויש להעיר בענין זה, בשלמא מה שהיו צודקין קללותיו של בלעם יש שני טעמים בדבר, אחד להיותו רע עין, והשני שהיה יודע רגע באפו, כמאמרם זכרונם לברכה (ברכות ז.) והיה מקלל ברגע הזעם, אבל הברכה אין מציאות שתתקים מפיו.

ונראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור, אלא שהרשע היה מערים כשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדלה וכדומה, היה עושה שמברכו, וכשבא הדבר ומתברך חושב שברכתו של בלעם גרמה, ולא כן הוא אלא מזלו גרם. וכמו כן עשה לבלק שראה בכוכבו שעתיד למלך במואב, וברכו בדבר עצמו לרמותו כי הוא הסובב.

ועתה לכה ארה לי וגו'. ובלעם אמר אל השי"ת, ששלח לו בלק לכה קבה לי ומה שפירש"י שקבה קשה מארה ובלעם הוסיף מדעתו משנאתו את ישראל וכן וגרשתיו קשה מן ואגרשנו מן הארץ אין זה מספיק וכי לא ידע בלעם שאלהיהם אוהב לישראל וע"י הוספה זו יגרע כי שמא כולי האי לא יתנו לו רשות. ועל בלק קשה איך היה נבער מדעת כל כך כי מתחילה אמר לכה ארה לי ולא נעתר לו שנאמר כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, ואח"כ שאל ולכה קבה לי וכי מי שאין רוצים ליתן לו אפילו דבר קטן חוזר ושואל דבר גדול.

אלא ודאי שארה קשה מן קבה, ולשון נכה קשה מן לשון להלחם, ולשון ואגרשנו מן הארץ קשה מן וגרשתיו, כי לשון קבה אינו לשון קללה שהרי נאמר (בראשית ל כח) נקבה עלי שכרך, אלא שהוא נוקב ומפרש, או שהוא עושה בהם חור קטן מלשון ויקוב חור בדלתו (מלכים ב' יב י) אבל ארה קשה כי בו קללה בו נידוי. (שבועות לו.) וכן להלחם אינו כל כך רע בהחלט כי יש לוחם כדי להציל את עצמו לבד אבל נכה הוא מכה ממש, וכן וגרשתיו משמע לגרשו רק מעליו לבד אבל ואגרשנו מן הארץ משמע מכל העולם, ובזה יתורץ הכל כי בלק לא ידע שאלהיהם אוהב להם כל כך על כן פער פיו לבלי חק ושאל ארה לי את העם הזה, אולי אוכל נכה בו, ואגרשנו מן הארץ, דהיינו כלה כליל כולם אגרש מן העולם. ובלעם ידע שאלהיהם אוהב להם ופשיטא שמן השמים יעכבוהו ולא יעלה בידו לא זה ולא זה, ע"כ אמר לפני הקב"ה שבלק אינו שואל כי אם לדחותם מעליו כי אם יבאו להלחם בו אז יעברו בלא תצר את מואב ודין הוא שתחול קצת קללה לקוב חור בדלתו לחסר מהם מעט, לכך אמר כי בלק שלח אליו קבה לי אותו, אולי אוכל להלחם בו, וגרשתיו.

והשיב לו הקב"ה לא תאור את העם כי ברוך הוא, רצה לומר כל כך הם מבורכים ודבקה בהם הברכה עד שאין מקום לחול אפילו לארירה הגדולה וק"ו קבה הקטנה שאין בו כח לחול כנגד חוזק הברכות וכאשר ראה בלק שלא נעתר לו אל השאלה הגדולה ומן השמים יעכבוהו מלילך עמו, חזר אל הקטנה ואמר לפחות לכה קבה לי כי לא ידע מה שאמר ה' לבלעם כי ברוך הוא, כי לא הגיד בלעם לשלוחיו רק כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, וחשב שמא בעבור זה יעכבוהו כי הקשיתי לשאול לכך שאל הקטנה, והשיב לו בלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. לא קבה הקטנה ולא ארה הגדולה והיה לו להקדים גדולה לקטנה בדרך לא זו אף זו, אלא כדי לידוק מזה דווקא לפי שלא אוכל לעשות הא אם היה הדבר ביכלתי הייתי עושה לא זו קטנה אלא אפילו גדולה, ולזה הראה כי כל מזימות לבבו להרע.

וזה ביאור הפסוק ועתה לכה וגו', במלת ועתה רצה לנסותו אם יש בידו לאור כל זמן שירצה, שאם ידחהו ויאמר שאני צריך להמתין עד העת שהקב"ה כועס בה אין בו ממש כי שמא לא יכעוס כל הימים הללו וכמ"ש מה אזעום לא זעם ה', ע"כ אמר ארה לי לרצוני לזמן שאבחר אני, או ארה אותם שיהיו לי מסורים בידי, או לי שלא ידע הדבר שום אדם כ"א אני, אולי אוכל שהעולם יחשבו שאני אוכל ובאמת נכה בו שנינו אני ואתה ואחר ההכאה אגרשנו אני לבדי, ואמר לשון אולי על עצמו כי אני ספק אם אוכל, אבל אתה ודאי כי בצירופך ודאי נכה לכך לא אמר אולי נוכל נכה בו כי ידעתי את אשר תברך מבורך, לא אמר יבורך כדרך שאמר יואר לפי שאמר לו דווקא בקללות יש לך כח ולא בברכות כי את אשר תברך כבר הוא מבורך ואתה רואה זה באצטגנינות שלו ואתה מברכו כדי לתלות בך. דאל"כ כשעזרת את סיחון היית מקלל למואב ולמה לא ברכת לסיחון אלא ודאי שאין לך כח בברכות כ"א בקללות לבלע ולהשחית כהוראת שם בלעם, על כן אני מבקש ממך קללה ולא ברכה שתברכני.

לכה נא ארה לי. לא אמר שיאור במקומו כי ידע שעיקר היכולת וכחו הוא בעינו הרע ע״כ מוכרח לילך לראות ולהביט:

כי ידעתי את אשר תברך מברך. באשר מנהגו היה גם לברך ולקבל שכרו משלם אבל באמת לא היה בכחו לברך אלא ידע ע״י כישוף וחכמת איצטגנינות מי שמזלו יפה וברכו ומקבל שכרו אבל בלק ידע היטב זה הענין ואמר כי יודע הוא את אשר תברך הרי הוא מבורך מכבר. אך ואשר תאר יואר. עינו הרעה פועלת באמת להחיל קללה אפי׳ על מי שאינו מקולל מקודם ע״כ הוא מבקש שיקלל את העם ולא שיברך את מואב שיהיו ניצולים מרעת ישראל:

ועתה לכה נא ארה לי ובלעם אמר לכה נא קבה לי ולהבין זה צריך אני להודיעך ההבדל בין ג' לשונות שבא על הקללה, מקלל, אורר, נוקב או קבב אורר מציין הרושם שעושה ע"י הקללה שפועל מארה וגרעון וחסרון בכח גופו או בקנינו, אבל קלל או נקב אינו מציין את הרושם שיעשה במקולל, רק את דבור הקללה בלבד אעפ"י שאינו עושה שום רושם בקללתו, וע"כ הקללות היוצאים מאת ה' יבואו תמיד בלשון ארור כי הם עושים רושם ומארה במקולל, ולא נמצא לשון קללה מה' רק פעם א' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, אבל אשר יהי' מאדם אל האלהים לא בא לשון ארור בשום פעם, רק בא כי יקלל אלהיו ויקוב את השם ויקלל, כי א"א שהאדם יפעל איזה רושם בקללתו למעלה. וההבדל שבין מקלל ובין נוקב, שמקלל מציין דבור הקללה והבזיון הנקשר עמה כמו והוא קללני קללה נמרצת (מ"א ב), והנוקב מציין שמפרש את הקללה בפרהסיא ומזכיר את שם המקולל, כי פעל נקב מציין שמפרש דבורו בין לטוב בין לרע, כמו נקבה שכרך עלי, אשר נקבו בשמות, וכשבא על הקללה מציין שמפרש את קללתו בכל פרטיו ובפרהסיא. והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשוח טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים, וז"ש שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה וכמ"ש הרי"א, ודעת הראב"ע שלא היה יכול לפעול מאומה רק שהיה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים שבעבור קללתו באה הרעה, ומבואר שבלק וכל האומות האמינו אז כי יש בכחו להרע בקללתו, שזה נקרא אירור כי מחסר ומגרע את המקולל, וכבר באר שבלק לא יכול לצאת למלחמה על ישראל מפני שני דברים: [א] מפני שראה גבורת ישראל בכבשם את האמורי, [ב] מפני שנפל על עם מואב פחד ורעדה כמ"ש ויגר מואב ולא היה אפשר להוציאם למלחמה כלל באשר נמס לבבם ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם, והיה צריך: [א] שבלעם יפעל בקללתו שיהיה מארה וחסרון בכח ישראל, וזה נקרא אירור, [ב] שיחזק את ידי מואב ויוציא מלבם את הפחד שנפל עליהם כדי שימצאו אומץ בלבבם לצאת להלחם, וזה יהיה ע"י קבה שהוא פרישת הקללה ופרסומה אם יקלל אותם במעמד כל שרי מואב ואנשי המלחמה שכלם האמינו שקללתו עושה רושם ומארה ומחליש כח המקולל, יסיר הפחד מלבם ויתעוררו לצאת להלחם, ואז אף אם באמת לא יעשה רושם בקללתו ירויח עכ"פ שיתחזקו ידי גבורי מואב, אולם בלק העלים מבלעם פרט זה שנפל פחד על עם מואב עד שיראים לצאת למלחמה כלל, כי הוא העלים מבלעם שהם העם הנודע למשגב שיצאו ממצרים לפני ארבעים שנה ושמם נודע בכל העולם עד שכל העמים נפל עליהם אימתה ופחד וגם לא הזכיר לו מה שכבשו את סיחון רק אמר הנה עם יצא ממצרים שיצא עתה עם בלתי נודע, ושמואב מוכן לצאת למלחמה נגדו בלי פחד כלל, ולכן לא אמר אולי אוכל להלחם בו, כי זאת לא הודיע שאינו יכול להלחם כלל, כי באשר אילי מואב יאחזמו רעד, רק אמר אולי אוכל נכה בו שההכאה הוא אחרי המלחמה שאחר כי עצום הוא ממני רוצה שבלעם יארר ויגרע כח גבורתם עד שהוא ועמו יכו בו עד שיגרש אותו מכלל הארץ ההיא, ולכן אמר לכה ארה לי ולא אמר קבה, כי העקר הוא מה שיפעול בקללתו להחליש כח ישראל שיוכל להכות בם, ועז"א כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר וע"כ אני רוצה שתאור אותם דוקא להחליש כחם העצום ממני:

פ דק"ל דאולי אוכל לשון יחיד ונכה הוא לשון רבים:

צ ר"ל כך אמרו המואבים על ישראל שיחסרו מישראל מעט. והוצרך לטעם של דבר אחר וכו' כי לפי טעם ראשון קשה שצריך להגיה אני ועמי לכן פירש דבר אחר וכו' ולטעם של דבר אחר קשה דהל"ל נכה ממנו כלשון המשנה מנכה מן הדמים לכן צריך גם לטעם ראשון: