במדבר כב, כ

אם לקרא לך. אם הקריאה שלך וסבור אתה לטול עליה שכר, קום לך אתם:

ואך. על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה, ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה:

וַאֲתָּא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ אִם לְמִקְרֵי לָךְ אֲתוֹ גֻבְרַיָא קוּם אִיזֵיל עִמְהוֹן וּבְרַם יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תַּעְבֵיד

וְאָתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ אִין לְמִקְרֵי לָךְ אָתוּ גוּבְרַיָא קוּם טַיֵיל עִמְהוֹן וּלְחוֹד פִּתְגָמָא דַאֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תַּעֲבֵיד

אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים – אִם הַקְּרִיאָה שֶׁלְּךָ וְסָבוּר אַתָּה לִטּוֹל עָלֶיהָ שָׂכָר, קוּם לֵךְ אִתָּם, וְעַל כָּרְחֲךָ הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אוֹתוֹ תַּעֲשֶׂה. וְאַף עַל פִּי כֵן "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם", אָמַר שֶׁמָּא אֲפַתֶּנּוּ וְיִתְרַצֶּה - לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״ב:כ׳). ״וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא״ (במדבר כ״ב:כ״ב) - רָאָה שֶׁאֵין הַדָּבָר טוֹב בְּעֵינֵי הַמָּקוֹם וְנִתְאַוָּה לֵילֵךְ, גַּם זֶה לְשׁוֹן הָרַב. וְר״א כָּתַב: אָמַר הַגָּאוֹן, אִם יִטְעֹן טוֹעֵן וְיֹאמַר: אַחַר שֶׁאָמַר לוֹ ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״ (במדבר כ״ב:י״ב), אֵיךְ אָמַר לוֹ ״קוּם לֵךְ אִתָּם״? יֵשׁ לְהָשִׁיב כִּי הַשֵּׁם לֹא רָצָה שֶׁיֵּלֵךְ עִם הָרִאשׁוֹנִים עַד שֶׁיָּבֹאוּ שָׂרִים נִכְבָּדִים מֵהֶם. וּלְפִי דַּעְתִּי אֵין צֹרֶךְ, כִּי טַעְמוֹ כְּמוֹ ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״ (לעיל יג ב), כִּי הַשֵּׁם אָמַר לְיִשְׂרָאֵל ״עֲלֵה רֵשׁ״ (דברים א כא), וְהֵם לֹא הֶאֱמִינוּ רַק אָמְרוּ ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים״ (שם פסוק כב), אָז שָׁאַל מֹשֶׁה אֶת הַשֵּׁם. וְכֵן זֶה, כִּי מַה צֹרֶךְ הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי״ (במדבר כ״ב:י״ט), רַק חָשַׁב בְּלִבּוֹ מַחְשָׁבָה רָעָה, וְהַשֵּׁם אָמַר לוֹ ״לֵךְ אִתָּם״, רַק הִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא תְּדַבֵּר רַק מַה שֶׁאוֹמַר לְךָ. וְהָעֵד עַל פֵּרוּשִׁי ״וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא״. אֵלּוּ דְּבָרָיו. וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, כִּי מַה שֶׁאָמַר הַגָּאוֹן אֵינֶנּוּ כֵן, כִּי הַשֵּׁם אָמַר לוֹ: ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא״ (במדבר כ״ב:י״ב), בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא יְקַלֵּל אֶת הָעָם יִמְנָעֶנּוּ, וְאֵיךְ יִהְיֶה מֻתָּר לוֹ לָלֶכֶת עִם שָׂרִים אֲחֵרִים. וְלֹא מְנָעוֹ מִלֶּכֶת בַּעֲבוּר חֶסְרוֹן מַעֲלַת הַשָּׂרִים. וּמַה שֶׁאָמַר ר״א אֵינֶנּוּ נָכוֹן שֶׁיִּנָּחֵם הָאֱלֹהִים וְיָשִׁיב דְּבָרוֹ אָחוֹר בַּעֲבוּר עִקְּשׁוּת הַשּׁוֹאֵל. וְעִנְיַן ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״ לֹא כֵן הָיָה, וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי טַעְמוֹ (לעיל יג ב), וְלֹא יַעֲנִישׁ הָאֱלֹהִים בְּדָבָר אֲשֶׁר יִתֵּן רְשׁוּת בּוֹ, וְחָלִילָה. וּבַמִּדְרָשׁ (במדב״ר כ יב) אָמְרוּ: ״מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁבְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ״. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי בָּעִנְיָן הַזֶּה, כִּי מִתְּחִלָּה מְנָעוֹ הַשֵּׁם שֶׁלֹּא יְקַלֵּל אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא, וְלָמָּה יֵלֵךְ עִמָּהֶם אַחֲרֵי שֶׁלֹּא יְקַלְּלֵם וְהֵם לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ לְדָבָר אַחֵר. עַל כֵּן אָמַר, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם שֶׁלֹּא תָאוֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. וּבְיָדוּעַ כִּי בִּלְעָם הוֹדִיעָם אֶת דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים, וּבָלָק שָׁלַח אֵלָיו פַּעַם שְׁנִיָּה כִּי לֹא הֶאֱמִין, וְהוֹסִיף לוֹ כָּבוֹד בְּשָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מִן הָרִאשׁוֹנִים, וְנָדַר לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ וּכְבוֹדוֹ. וּבִלְעָם עָנָה אוֹתָם שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בְּמָמוֹן וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ, רַק הַכֹּל בְּיַד הַשֵּׁם, וְיִשְׁאַל מִמֶּנּוּ עוֹד מַה יְצַוֶּה אוֹתוֹ. וְעָשָׂה זֶה כַּהֹגֶן, כִּי מַה יֵּדַע הוּא בְּדַעַת עֶלְיוֹן וַעֲצַת ה' לְעוֹלָם טוֹבָה, וְהוּא יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדֶּרֶךְ, וְיוֹדִיעֶנּוּ מַה יַעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי אוֹ יַגִּיד לוֹ מַה יִקְרֶה לָהֶם בֶּעָתִיד. וְהִנֵּה הַשֵּׁם אָמַר לוֹ: כְּבָר הוֹדַעְתִּיךָ כִּי הָעָם בָּרוּךְ הוּא וְלֹא תוּכַל לְקַלְּלָם, וְעַתָּה חָזְרוּ לְפָנֶיךָ, וְאִם לִקְרֹא לְךָ בִּלְבַד בָּאוּ, כְּלוֹמַר שֶׁיִּתְרַצּוּ בְּלֶכְתְּךָ עִמָּהֶם עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְקַלֵּל אֶת הָעָם כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְתִּיךָ מִתְּחִלָּה, "קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״, שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֲצַוֶּה אוֹתְךָ לְבָרֵךְ - שֶׁתְּבָרְכֵם וְלֹא תִירָא מִבָּלָק. וְזֶה טַעַם "אִם לִקְרֹא". וְכֵן הָיָה הַחֵפֶץ לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד מִתְּחִלָּה שֶׁיֵּלֵךְ עִמָּהֶם אַחֲרֵי הוֹדִיעוֹ אוֹתָם שֶׁלֹּא יְקַלְּלֵם, וְשֶׁיִּתְנַהֵג בְּעִנְיָנָם כַּאֲשֶׁר יְצַוֶּה, כִּי הָרָצוֹן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל מִפִּי נָבִיא לַגּוֹיִם. וְהִנֵּה הָיָה עַל בִּלְעָם לְהַגִּיד כֵּן לְשָׂרֵי בָלָק וְלֵאמֹר: הִנֵּה הִרְשָׁה הַשֵּׁם אוֹתִי לִהְיוֹת קָרוּא לָכֶם בִּלְבַד, אֲבָל עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְקַלֵּל אֶת הָעָם, וְעַל מְנָת שֶׁאִם יְצַוֶּה אוֹתִי לְבָרֵךְ שֶׁאֲבָרְכֵם; וְאִם לֹא יִתְרַצּוּ בְּכָךְ יִהְיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, כִּי גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת הַשְּׁנִיָּה אָמַר בָּלָק ״וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה״ (במדבר כ״ב:י״ז), לֹא יַחְפֹּץ בּוֹ לְהוֹדִיעוֹ עֲתִידוֹת וְלֹא לְדָבָר אַחֵר זוּלָתִי לָקוֹב אֶת הָעָם. וְהִנֵּה בִּלְעָם מֵרוֹב חֶפְצוֹ לָלֶכֶת לֹא הוֹדִיעָם זֶה וְלֹא אָמַר לָהֶם כְּלוּם, וַיָּקָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִמָּהֶם, כְּרוֹצֶה לְהַשְׁלִים חֶפְצָם. עַל כֵּן חָרָה אַף ה' כִּי הוֹלֵךְ הוּא, שֶׁאִלּוּ הוֹדִיעָם לֹא הָיָה הוֹלֵךְ. וְעוֹד שֶׁהָיָה בָּזֶה חִלּוּל ה', כִּי בְּלֶכְתּוֹ עִמָּהֶם סְתָם וְהוּא בִּרְשׁוּת הַשֵּׁם, חָשְׁבוּ שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לְקַלֵּל לָהֶם אֶת הָעָם, וְהִנֵּה חָזַר בּוֹ מִמַּה שֶׁאָמַר תְּחִלָּה "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא", כְּפִי מַה שֶׁהִגִּיד לָהֶם. וְכַאֲשֶׁר יִרְאוּ עוֹד שֶׁלֹּא יְקַלְּלֵם, יֹאמְרוּ כִּי אַחֲרֵי כֵן נִמְלַךְ עוֹד אוֹ יְהָתֵל בָּהֶם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ. חָלִילָה לַה' מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, כִּי נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יִנָּחֵם:

אם לקרא לך באו האנשים. אם להועץ עמך בלבד כענין קריאי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה:

קום לך אתם. להזהירם שלא יחטאו:

אם לקרוא לך. פי' אם אתה סבור להשתכר בהליכתך קום לך אתם ואל תאמר שהפסדתי שכרך ואך ידוע תדע כי את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר על כרחך:

ואך את הדבר יכול אם ירצה לקלל האומות יקלל ישראל עמהם או אם ירצה לברך ישראל יברך העכו" ם ג" כ ת" ל אך חלק:

אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם. והלא כבר נאמר לא תלך עמהם, אבל הוא כענין (במדבר יג) שלח לך אנשים, א"ל הקב"ה שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, לפי שכבר אמרתי להם במצרים (שמות ג׳:ט״ז-י״ז) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה, ואמרתי להם אחרי כן (דברים א) עלה רש, והם לא האמינו אבל אמרו (שם) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, ורצה הקב"ה לילך אחר דעתם ואמר למשה שלח לך אנשים. אף כאן אמר הקב"ה לבלעם לא תלך עמהם, ואח"כ אמר לו קום לך אתם, רצה לילך אחר דעתו. מכאן אתה לומד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

ויש מפרשים כי מה שאמר לא תלך עמהם באורו על מנת לקלל, ואחר כך אמר אם לקרוא לך באו האנשים לקריאה בלבד, שתלך עמהם, קום לך אתם על מנת שלא לקלל.

ואך את הדבר אשר אדבר אליך. אפילו לומר לך לברך שתברך אותם.

ובכאן יש לשאול אם היה כח בדבר בלעם להזיק ולהועיל אם לא. אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר ודם לשנות גזרת הבורא, ואם הבורא גזר על ישראל שנאמר כי ברוך הוא היאך יש כח בקללתו לשנות מה שגזר כבר, ואם תאמר לא היה ממש בקללה א"כ למה מנעו הקב"ה ואמר לו לא תאור את העם, יקלל בלעם כל היום ובלבד שיברך הקב"ה, כענין שכתוב (תהלים קט) יקללו המה ואתה תברך. והתשובה בזה כי בלעם לא היה כח בדברו כלל שתחול ברכתו או קללתו, וראיה שאין בקללה כח בדבורו מה שמצינו מבואר שאין בברכה כח בדבורו, כי אילו היה כח בדבורו בענין הברכה כשהוברר לו הדבר שאין רצונו של הקב"ה לקלל את ישראל כמו שהיה בלק מצוה עליו למה לא ברך לבלק ועמו, והנה תשלם בזה כוונתו של בלק שלא ישלוט בו ישראל, או למה ידחוק עצמו בשכירות כסף וזהב של בלק, יברך את עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים כלן ולא יצטרך לכספו ולזהבו, וכבר מצינו מפורש שברך את עצמו באמרו (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים, ולא נתקיימה ברכתו אלא שהיתה אחריתו רעה ותקותו מפח נפש שהרי מת מיתה משונה דכתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, נמצאת למד שלא היה כח בדבורו לקללם זהו מצד דבורו, אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה היה בודאי כח בדבורו לקלל. ומכל מקום עדיין הקושיא במקומה עומדת, כי מאחר שהקב"ה לא כעס באותן הימים נמצא שכל דבריו וחכמתו בטל וכשל כחו מצד דבורו וחכמתו, שהרי אין כח בקללתו אלא בשעת הכעס וכיון שאין שעת הכעס רפו ידי חכמתו, וא"כ למה לא הניחו לקלל ואמר לא תאור את העם. התשובה בזה כי גלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגפה העתיד להיות, וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה המגפה על כן מנעו מלקלל. אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דבורו לא בברכה ולא בקללה רק מצד חכמתו בכוון השעה שהקב"ה כועס בה.

אם לקרא לך להזמינך לאכול עמהם לזבח השלמים לך אתם, ואם תאמר מה נשתנה המעשה שעכשיו אמר לו לך אתם ובתחלה אמר לו לא תלך עמהם אלא י״ל מתחלה לא אמר אלא לא תלך עמהם לקללם, ד״א אין זה שנוי אחרי שהוסיף לשלוח שרים אחרים רבים ונכבדים מן הראשונים, ד״א אם לקרא לך אם כל כך הם שוטים שבאו לקרוא לך פעם שניה אחרי שאמרתי לך לא תלך עמהם, קום לך אתם ויראו שלא יועיל להם.

אם לקרא לך באו האנשים. לטובתך ולהנאתך [ואתה סבור להשתכר בהליכתך לך אתם ואל תאמר שהפסדתיך שכרך אבל הוה יודע מה שאדבר אלך אותו תדבר בעל כרחך] ואם אתה רוצה לילך על מנת כן, לך:

אם לקרא לך באו האנשים וגו׳. צריך לדעת למה אמר דבריו בלשון ספק, הממנו יפלא כל דבר? עוד, למה הסכים ה׳ על יד הרשע ללכת לקלל שונאיהם של ישראל? עוד צריך לדעת למה חזר בו ה׳ מדעת ראשונה שעכב על ידו, מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר?

ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה׳ שני דרכים, ובכל אחד מהם יש בו מחוש בלתי הגון. האחד, אם יסכים ה׳ על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו ואינו יכול עשות ככל אשר יחפץ, וה׳ רצה שיודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה׳ חפץ ברעתו. ואם לא יניחהו ללכת יכנס במחוש אחר, כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו חס וחלילה לשלחו ולזה מונעו מלכת. אשר על כן נתחכם ה׳ וסלק שני המחושים בדרך נכון. בתחלה אמר אליו לא תלך וגו׳, שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו. גם נתחכם ה׳ בזה לשלם לו שכרו שהקדים לומר לשלוחי בלק כי אינו ברשות עצמו. ומה שכר נתן לו שידע ה׳ את אשר תקראנה אותו בהליכה זו, שמלבד שלא תהיה לו תועלת, דכתיב (במדבר כד:יא) ״אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה׳ מכבוד״, מלבד זה עוד לו שתסובבהו הליכה זו לנפל בחרב, דכתיב (במדבר לא:ח) ״ואת בלעם וגו׳ הרגו בחרב״ כשהלך לקבל שכרו על עצתו שנתן להם בהליכתו. לזה מנעו ה׳ מרדת שחת בשכר דבריו ואמר לו ״לא תלך עמהם״, כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה. וזה נוסף על גדר הכבוד שעשה לו בהדרגת השרים כמו שכתבנו למעלה.

ובשליחות שניה ששלח בלק, באנו לתקון מחוש השני שיאמרו שאין ה׳ יכול חס ושלום למנעו מהרע לישראל בהליכתו, ותכנס טעות זה בלב בלעם ויחשב מחשבות כי לא ישלט ה׳ בו שם למנעו מעשות חפצו, כי כבר נבחן כי הוא עביט של מי רגלים. לזה אמר אליו קום לך אתם ובכל המקום ידי מושלות עליך. ולא אמר לו בהחלט ״קום לך״ אלא בדרך זה אם לקרא לך וגו׳, פרוש אם קריאת האנשים יש לך בה הנאה. כאן רמזו שאין לו הנאה בהליכה זו, ותלה לו הדבר אם הליכה זו לטובתו כדי שישתדל בקסמיו לדעת תכליתו ומזה ידע את אשר יקראהו ויחדל. ואין כונת מאמר ״אם לקרא״ ספק לפניו אלא תנאי הדבר אם יש לו בו הנאה וכו׳. ובזה הוסר המחוש שיאמר בלעם שה׳ ירא חס ושלום ממנו לשלחו שהרי שלחו, גם רמזו אולי ישב ולא ימשך מה שנמשך מהרעה לישראל. גם בזה שלם לו תשלום שכרו כמו שכתבנו ומנעו מנפול בחרב אם נפשו לא תאבה רעה, והוא נפשו נפש רשע ולא שת לבו למה שהעירו ה׳. ואולי שלזה חרה אפו כשראהו ה׳ הולך ולא הרגיש במה שהעירו, זה יגיד שיצטדק אצלו בודאי שיש לו הנאה, וזה אינו יכול להיות אלא אם יחשב שיעלה בידו הדבר אשר שלחו לו בשבילו. לזה חרה אפו של אלהי ישראל בו, ובזה נתישבו כל הדקדוקים. ובסמוך יתישב עוד טעם ״ויחר אף״ וגו׳.

אם לקרא לך באו האנשים. יש שליחות בשני פנים לפעמים השליח מתנה עם זה האיש אשר הוא הולך אחריו שעל מנת כן אני מוליכך בדרך תלך, שתבטיח אותי שתעשה בקשתי ולפעמים אין השליח מתנה שום דבר אלא עושה שליחות הקריאה לבד אע"פ שלא יבטיחו למלאת אחרי דברו ושם ידובר נכבדות אם הענין ראוי להעשות או לא וכך אמר ה' לבלעם אם האנשים הללו רוצין לעשות עמך מעמד וגמר להבטיחך כך וכך כסף וזהב כדי שגם אתה תבטיחם לקלל אז לא תלך עמהם כי אין הדבר ברשותך, אבל אם לא באו כ"א לקרא לך לבד והדבר יהיה ברשותך לעשותו או לא אז לך אתם וז"ש ואך את הדבר וגו'.

ויען כי ראיתי בפר' זו שינוי רב בענין השליחים, שקראם לפעמים שרי מואב, ולפעמים שרי בלק, ולפעמים אנשים, גם יש ספק גדול במה שנאמר ויחר אף ה' כי הולך הוא, אחר שנתן לו רשות קום לך אתם אומר אני שהיו שם ב' מיני שליחים שרי בלק, הם השרים המיוחדים למלך ואותן קרא אנשים לשון חשיבות כי עבד מלך כמלך. ושרי מואב, הם שרי המדינה אשר להם הארץ ולבלק אך לו המלוכה ולא הארץ כי רק לפי שעה מנוהו מלך, וע"כ משני צדדים לא היו שרי בלק מהדרים כל כך אחר קללותיו של בלעם כמו שרי מואב, הצד האחד לפי ששרי מואב להם כל הארץ משא"כ בבלק ושריו שלא נמנה כי אם לפי שעה ע"כ ודאי יותר הקפידו שרי מואב על תיקונם ע"י קללה זו משרי בלק, ועוד מאחרי ששרי בלק היו אנשים חשובים לא יבקשו כל כך מן בלעם שיקלל כשהוא נגד רצון האל ית'.

ובהצעה זו יותרו כל הספיקות, כי בכל השליחות הלכו שרי בלק ושרי מואב וקרא לכולם זקני מואב ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק, וכאשר השיב להם לינו פה הלילה ודחה אותם כתיב וישבו שרי מואב עם בלעם כי המה הבעלי דבר ישבו לצפות על תשובתו אבל שרי בלק לא הקפידו כל כך ולא ישבו עמו ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך, כבר אמרנו שבכ"מ שמזכיר האנשים מדבר בשרי בלק וראיה ממ"ש אחר המעשה של האתון קום לך עם האנשים וכתיב וילך בלעם עם שרי בלק, וכמו כן אמר לו הקב"ה מי האנשים האלה עמך ומי משמש לשון וכי ור"ל וכי האנשים החשובים עמך ולמה לא ישבו עמך כ"א הפחותים, והשיב בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי לפיכך שרים אלו שהם ממואב אשר בהם נוגע הענין יושבים עמי ומצפים, אבל שרי בלק אין להם כל כך נפקותא בדבר. ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק מאן ה' ולא אמר כן אל שרי מואב כדי שלא לצערם פנים בפנים, או אמר אפילו אל שרי בלק החשובים מאן ה' לתתי להלוך עמכם אלא עם שרים חשובים מכם ומכ"ש עם שרי מואב, ויקומו שרי מואב ויבאו אל בלק וגו' כי המה הבעלי דבר אבל שרי בלק לא הקפידו להשיב. ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים החשובים שרי בלק קום לך אתם דווקא כי אין לחוש שיפתוך בדרך לעשות נגד רצון האל, והתיר לו לילך דווקא עם האנשים החשובים שרי בלק ולא עם שרי מואב הפחותים כי יש לחוש שמא בכל הדרך יפתוך חטאים ויעבירוך על רצון קונך. וכתיב ויקם בלעם בבקר וגו' וילך עם שרי מואב הפך רצון האל ית' כי לא התיר לו לילך כ"א עם האנשים החשובים לפיכך ויחר אף ה' כי הולך הוא. ואחר מעשה האתון שאמר חטאתי וגו' אמר לו מלאך ה' לך עם האנשים דהיינו שרי בלק וכן עשה וז"ש וילך בלעם עם שרי בלק ובזה מיושב הכל.

אם לקרא לך. אם אין עיקר ההליכה הוא שיהא עמהם בדרך מושבות ישראל. אלא הקריאה שתבא להם:

קום לך אתם. ולא אמר ה׳ קום לך עמהם. היינו משום דלשון אתם משמעו שלא בהשתוות והתרועעות כמש״כ לעיל י״א י״ז והדבר מובן שיהי׳ נזהר מלכת בדרך ישיבת ישראל. כי אם מן הצד. והרשע לא עבר ע״ז בפועל ממש. כאשר יבואר לפנינו. אבל מכ״מ במחשבתו הלך בדעתם ומש״ה כתיב

אם לקרא לך באו ר"ל אחר שעתה לא באו לבקש שתאור את העם שזה תוכל לעשות גם במקומך, רק שאלתם הוא שתקבה את העם ומצד זה באו לקרא לך דוקא שתלך לארץ מואב, כי תכלית הקבוי שהוא רק לחזק יד מואב לא תושג רק אם תפרש הקללה בארץ מואב, ובאמת לא יזיק זה לישראל מאומה כי הוא רק קללה לפנים לא קללה אמתית שיהי' לישראל ארירה ונזק, א"כ קום לך אתם ובכ"ז אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ר"ל שגם לא תקוב מבלעדי רשותי כי ה' רצה בהפך שתחת שיפרש קללה יברך את העם: