במדבר כב, לז

האמנם לא אוכל כבדך. נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון:

וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם הֲלָא מִשְׁלַח שַׁלְחִית לְוָתָךְ לְמִקְרֵי לָךְ לְמָא לָא אֲתֵיתָא לְוָתִי הַבְקוּשְׁטָא הֲוֵיתָא אָמַר לֵית אֲנָא יָכִיל לְיַקְרוּתָךְ

וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם הֲלָא שַׁדְרָא שְׁדָרִית לְוָתָךְ לְמִקְרֵי לָךְ לְמָא לָא אָתֵיתָא לְוָתִי הַבְּרַם מִן קוּשְׁטִין הֲוֵוית אָמַר לֵית אֲנָא יָכִיל לִמְיַיקְרָא יָתָךְ

למה לא הלכת. כמו באת בעבור מלת אלי וכן מלת ויסר כאשר פירשתיו:

הלא וגו׳ לקרא לך. מתחלה כששלחתי שרים היה לך להבין שלא היה כוונתי דוקא שתלך למחנה ישראל ולראותם ולקללם ולשוב. דא״כ לא היה ניצרך למלאכים רבים ושרים אלא כוונתי מתחלה לקרא לך אלי. כחש לו מפני הכבוד. ועשה עצמו כמו שחושב שהקללה לבד תועיל. והוסיף לומר אם מפני הכבוד לא באת. האמנם וגו׳. בבואך הנה:

למה לא הלכת אלי ר"ל אם היה הטעם שלא הלכת מפני שרצית שאשלח שרים נכבדים יותר מהראשונים הלא היה לך להבין שאחר שאני שלחתי לקרא לך אשים לך כבוד יותר גדול, במה שאני בעצמי יצאתי לקראתך עד קצה הגבול, שזה כבוד היותר גדול שאפשר כי מי גדול מהמלך, וז"ש האמנם לא אוכל כבדך, הלא היה בדעתי לכבדך בעצמי לא ע"י שרים רק ע"י כבוד מלכות:

פ (גור אריה) דאם לא כן הל"ל האמנם אמרת לא אוכל כבדך מאי האמנם לא אוכל כבדך אלא שכך הוא האמת שלא יכבד אותו: