במדבר כב, מא

במות בעל. כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודה זרה:

וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם וְאַסְקֵיהּ לְרָמַת דַחַלְתֵּיהּ וַחֲזָא מִתַּמָן קְצַת מִן עַמָא

וַהֲוָה עִידוֹנֵי צַפְרָא וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם וְאַסְקֵיהּ לְרָמַת דַחַלְתָּא דִפְעוֹר וַחֲמָא מִתַּמָן מַשִׁירְיַית דָן דִמְהַלְכִין בִּקְצַת עַמָא דְאִתְפָּרְסִימוּ מִתְּחוֹת עֲנָנֵי יְקָרָא

וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם – הָיָה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיִּרְאֶנּוּ, כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּוֵּן אֵלָיו בְּקִלְלָתוֹ וְלֹא תִפָּרֵד נַפְשׁוֹ מֵהֶם, כִּי אֵלֶּה מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ לִהְיוֹת דְּבֵקָה בְּעֵת הָרְאִיָּה, כַּיָּדוּעַ מֵעִנְיַן הַחֲכָמִים (ב״ק קיז): ״דְּלוֹ לִי גְּבִינַאי דְּבָעֵינָא לְמֶחְזְיֵיהּ, דְּלוֹ לֵיהּ, יְהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ״. וְהִגִּיד הַכָּתוּב כִּי לֹא רָאָה כָּל הַמַּחֲנֶה, כִּי הָיוּ חוֹנִים אַרְבָּעָה דְּגָלִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם. וּבַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה אָמַר לוֹ בָּלָק: ״אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה״ (במדבר כ״ג:י״ג), לוֹמַר גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת לֹא תִרְאֵהוּ כֻּלּוֹ אִם הוּא הַדָּבָר הַמּוֹנֵעַ מִמְּךָ קִלְלָתוֹ, אֲבָל קָבְנוֹ לִי מִשָּׁם אִם תּוּכַל, כִּי אֵין לִי מָקוֹם לְהַרְאוֹתוֹ כֻּלּוֹ מִשָּׁם. חָשַׁב בָּלָק אוּלַי יֵשׁ בְּאַחַת הַקְּצָווֹת דֶּגֶל אֲנָשִׁים צַדִּיקִים וְטוֹבִים אֲשֶׁר אֵין הַשֵּׁם חָפֵץ דַּכְּאוֹ. וְיִתָּכֵן לְפָרֵשׁ עוֹד כִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן רָאָהוּ כֻּלּוֹ, כִּי בָּמוֹת בַּעַל מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְרָאוּ שְׁנֵיהֶם מִשָּׁם קְצֵה הָעָם, וּבָנוּ שָׁם הַמִּזְבְּחוֹת וְהָלַךְ בִּלְעָם אֶל רֹאשׁ הַגִּבְעָה אֲשֶׁר בָּהָר הַהוּא וְרָאָהוּ כֻּלּוֹ. וְזֶה טַעַם "וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי" (במדבר כ״ג:ג׳) שֶׁהָלַךְ אֶל שֶׁפִי שֶׁבּוֹ, כְּדִבְרֵי ר״א:

במת בעל. הוא בעלי במות ארנון:

וירא משם קצה העם. כי הם חונים לארבע רוחות השמים:

וירא משם קצה העם. כדי לתת עיניו בם כענין ויפן אחריו ויראם ויקללם וההפך ויראהו ה' את כל הארץ כדי שיברך לפני מותו:

וירא משם קצה העם. פי' כל העם מקצה שראה כלם עד סוף המחנה:

במות בעל. בשלשה מקומות בנה כ"א מזבחות, שבעה בבמות בעל ושבעה בשדה צופים ראש הפסגה ושבעה בבעל פעור הרי כ"א, והיה מקריב על כל מזבח פר ואיל ונמצא שכל קרבנותיו בשלשה מקומות אלו מ"ב קרבנות, ומה שהזכיר בקר וצאן, פירש רש"י ז"ל דבר מועט.

ויש לתמוה מה ראה הרב לפרש כן כי בקר שם הכלל הוא, ואפשר שהוצרך לפרש כן כי עשה זה במתכוין כדי שלא יאריך בסעודה, ויקלל לישראל, אבל אין במשמעות הלשון מעוט.

וירא משם קצה העם. ולא כלם, לפי שהיו חונים בארבע רוחות השמים, והיה בלק מתכוין בכל פעם ופעם להעלות את בלעם במקום גבוה שיראה העם משם ויתכוין אליהם בכח ההבטה שיביט בהם כי זה מכחות הנפש, וכענין הנזכר בדברי רז"ל דלי גבינאי דבעינא למחזיה דלי ליה יהב ביה עיניה ונח נפשיה. וטעם הענין הזה שהיה נהוג אצל החכמים ז"ל היה מפני חלישות דעתו של החכם השלם שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואפילו רגע, ומתוך שמחלישין דעתו ומחשבתו נפסקה מהחכמה שהוא מחשב בה תמיד ומי שגורם לו כן הרי הוא כמקצץ בנטיעות וראוי שתחול הקללה עליו, ומזה אמר הכתוב (קהלת י׳:ט׳) בוקע עצים יסכן בם, כי הגורם להפסיק ולבקע החכמה שהיא עץ חיים ראוי שיסתכן בעצמו, אע"פ שמצינו בחסידי עליון גדולים בחכמה שאין דבורם וחלישות דעתם עושה רושם כי הענין הוא סגולה בנפש, ומלבד חכמת האדם צריך עוד שתהיה סגולה זו בנפשו השכלית, וכאשר יצטרפו בו שני דברים הללו שתהיה החכמה נטועה בו והסגולה הזאת בנפשו אז יפליא לעשות בכל מי שיחליש דעתו להיותו נכוה בגחלתו.

ויעלהו במות בעל העלהו בגובה של מישור. בעל מישור כמו מבעלי יהודה בעלי במות ארנון בעל גד.

ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל. ובמקום אחר ויקח בלק את בלעם ראש הפעור מה ראה לעמוד בשלש מקומות ובכל מקום ז' מזבחות ובכל מזבח פר ואיל הוא הקים כ"א מזבחות ומ"ב פרים ואלים. שמעתי כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שבזכות מ"ב פרים ואלים נגזרה גזירה שימותו מ"ב אנשים מישראל והמנהיג הנאמן בקש רחמים שלא ימותו בימיו ומסרו בקבלה לפנחס ופנחס לעלי ועלי לשמואל ושמואל לדוד ודוד לאליהו דור אחר דור ואליהו לאלישע הנביא ופעם א' הלך אלישע ליריחו וא"ל אנשי העיר הנה נא מושב הארץ טוב והמים רעים והארץ משכלת. ויאמר אלישע תנו צלוחית של מים ושל מלח וישליכם אל המים וימתקו נס בתוך נס כמו מי מרה ויהיו שם אנשים שלא היה פרנסתם אלא שמביאים מים ממקום אחר שהם מתוקים. ובשעה שהמתיק אלישע המים הלכו אחריו ואמרו עלה קרח עלה קרח שהקרחת עלינו את המקום מיד ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'. ואמרינן בגמרא מאי ויראם ראה שלא היה בהם לחלוחית של מצוה ושנתעברה מהם אמם ביום הכפורי' אמר עד מתי תהיה הגזירה הזאת תלויה ועומדת תתקיים באלו מיד בקש רחמים ונתקיימה בהם מיד ותצאן שתים דובים מן היער ויהרגום:

וירא משם קצה העם. [כל העם מקצה שראם כולם עד סוף המחנה]:

ויהי בבקר ויקח בלק וגו׳ וירא וגו׳. אמרו ויהי לשון צער, אולי שעשה מריבה בלעם עם בלק וצערו בדברים על מעוט הבשר ששלח כמו שכתבתי. ואמרו ויקח בלק לקחו בדברים, פרוש שרצהו על הדבר.

עוד ירצה, לפי שהיה בלעם חגר ברגלו, וכפי טבעיות הרגיל בחושי הרכבת בני אדם, אדם כזה לא יתכונן בו רגל הצולע ללכת בבקר, ומה גם לעלות במות. ואולי כי לזה נתכון הכתוב בתיבת ויהי – אוי לו לבלעם, וטעם הצער הוא בשביל היות הדבר בבקר. ולפי שלא היה יכול ללכת תכף ומיד, היה בלק לוקח אותו בידו וסמכו להעלותו, והוא אמרו ״ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות״ וגו׳:

עוד נתכון באמרו בבקר להודיעך שנדדה שנת עינו של בלק, כי מדרך המלכים להיות על מטותיהן עד שלש שעות, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות ט:), וזה בהיות הבקר עמד ולקח בלעם ויעלהו במות וגו׳.

עוד טעם בבקר על דרך מה שאמרו במסכת עבודה זרה (ע״ז ד:) וזה לשונם: אימת קא רתח? אמר אביי בתלת שעי קמיתא, עד כאן, לזה אמר ״ויהי בבקר״, ודקדק לומר ויהי לשון צער, פרוש זמן שה׳ מתכעס על עולמו שהוא בבקר לקח בלעם שהיה בקי בכוון הרגע. עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,יח) וזה לשונם: ״במות בעל״ זה פעור, עד כאן לשונם. וידוע הוא כי פעור עבודתו היא התרזת זבל בפניו, וזה לשון דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין סד.): במה עובדים עבודה זרה של פעור? אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה, עד כאן, הרי שעבודת פעור היא בהתרזת המאוס, ולטעם זה רצה בלק להעלות בלעם לפעור שהיא במות בעל בזמן העבודה שהיא זמן ההפנאה שאדם עושה צרכיו, והוא אמרו בבקר ויעלהו במות בעל, ואולי כי בלעם לא היה עובד עבודה זרה זו ולקחו בדברים לעבדה.

עוד נראה טעם בבקר על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר פרשת זו), שאמרו שכשפיו של בלק היו בצפור, וכמו שרמזנו במאמר ״בן צפור״, לזה בחר בלק לעמוד בבקר שאז יצפצף הצפור כידוע, ויעלה בידם כשפיו וקסמיו כי זה הוא זמנו.

ובזה נראה לתת טעם למה שיש לתמוה בענין, במה שאמר הכתוב ״וירא משם קצה העם״, והלא אמרו רז״ל (תענית ט.) שהעננים היו מכסים על ישראל ולא היו נראים לעין, וכשמת אהרן ונסתלקו העננים נגלו לעין וידע הכנעני מושבם ונלחם עמם, וחזרו אחר כך בזכותו של משה כאמרם ז״ל (שם). אם כן ישראל היו מכסים בענן, ואיך יאמר הכתוב ״וירא משם קצה העם״, שאדרבה היה צריך ה׳ להוסיף שמירה על שמירתן לבל תכנס בהם עין רעה של בלעם. אלא ודאי מה שראו קצה העם הוא על ידי כשפים שהיו עושים בצפור הידוע, והוא היה מגלה אותם, ויש כח במכשפות לעשות כן, כאמרם ז״ל (סנהדרין סז:) למה נקראו מכשפות וכו׳, והם גלו המכסה בענן. והודיע הכתוב שלא גלו להם אלא קצה העם, לא פנת הצדיקים וגדוליהם:

וירא משם קצה העם. לפי שהקצוות עלולים ביותר לקבל נזק כדרך שנאמר במתאוננים (במדבר יא א) ותאכל בקצה העם. או בקצה ראשון קציני עם, או בקצה אחרון המוקצים שבעם, כי מצד המוקצים יהיו ראוין לקללה ממש ואם מצד הקצינים החשובים בנקל להכניס בהם עה"ר מצד מעלתם כי זהו הדרך אשר בחר לו בלעם שאם לא ימצא מקום לקללם יכניס בהם עין הרע.

ואתה המעיין שא נא עיניך וראה השינויים שמצינו בג' מקומות, כי מתחילה נאמר וירא משם קצה העם, ואח"כ נאמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה מכלל כי בקצה ראשון ראה כולו ע"י ראיית הקצה, ובג' נאמר וירא את ישראל שוכן לשבטיו משמע שראה כולם ממש וביאור ענין זה הוא כי מתחילה הציץ בלעם בשרשם של ישראל דהיינו מקורם וצור חוצבם אם ימצא בו עון אשר על ידו תחול הקללה גם לענפים כי בביטול השורש יפלו גם הענפים, והוא ראיית הקצה הכולל את כולם כי האבות כוללים הבנים. ואחר שבקש ולא מצא חזר להציץ בענפים אם ימצא עון בתולדות וזהו הקצה שכולו לא יראה כי אין האבות בכלל הבנים, ואחר שלא הביט און לא באבות ולא בתולדות אמר מעתה כולם בתכלית השלימות, א"כ אכניס בהם עין הרע השולט ביותר בדבר השלם מכל צד שאין בו פסולת כלל וכדמסיק בתנחומא (בלק טו) ומביאו הילקוט על פסוק מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב (משלי כז יד) על בלעם שבקש להכניס עה"ר בישראל ע"י ברכותיו. וע"ז הדרך ראיתי לבאר כל השלשה מקומות וזה סדרם.

ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם. זהו חיפוש ראשון אשר הציץ בשורש של אומה ויחפש וימצא כי מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו כמ"ש (יהושע כד ב) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, דהיינו במות בעל כי אחר הבעלים הלכו כי בעלום אדונים זולתו ית', ומשם ראה קצה העם השורש הוא הקצה ראשון והוא ככולו דמי כי כל הבנים מסתעפים מן השורש וכשהשורש ראוי לקללה ודאי תחול גם על ראש הענפים כי בע"ז פוקד עון אבות על בנים.

ובאה הנבואה לבלעם כי בלק ובלעם נפלו שניהם בטעות גדול, כי ראש יחס אומה אינה מן ארם כי תרח היה חשוב כמת בחייו עד שהיה אברהם פטור מן כבוד אב ואם, ש"מ שאינו מכלל ראש יחס אומה זו, אלא התחלת אומה זו מראש צורים זה אברהם וז"ש וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק שהוא רוצה לעשות ראש לאומה זו את תרח שהיה דר בארם נהרים, מראש הררי קדם דהיינו מן תרח שהיה קודם לאברהם וראהו עובד ע"ז שקים ליה בארור האיש אשר יעשה פסל וגו' (דברים כז טו) לפיכך בקש לכה ארה לי יעקב כי ודאי תחול הקללה על הפחותים כהוראת שם יעקב, ולכה זועמה ישראל כי ע"י זה יהיה זעם וכעס אפילו אל הטובים שבהם שנרמזו בשם ישראל ע"י שיראו באבדן מולדתם.

ויהי בבוקר. בזמן שלש שעות הראשונות שאפשר לכוין שעה דרתח המקום העלהו במות בעל. שהיה אפשר לראות כל העם כמבואר להלן כ״ג י״ג:

וירא משם קצה העם. והיה אפשר לכלות בעינו הרעה לולי חמלת ה׳ עלינו דלא רתח ולא יכלה עינו הרעה לשלוט בעת רצון הקב״ה עמנו. אכן בעבור זה נענש אותו רשע שלא שמר פקודתו. וזולת זה לא מצאנו לו עון אשר חטא במעשה. רק במה שבקש במחשבה לקלל אלא חטאו היה על שלא נזהר להביט על ישראל בעין רעה. עד שהיה ההכרח להעביר הטבע באותן הימים. שכך הטביע מי שאמר והיה העולם ית׳ לירתח כרגע כ״י. ובאותם הימים נשתנה הטבע. והא שלא ראה בלעם כל העם. הוא משום דבשעה שהחל לראות התבונן כי אין עינו שולטת. ורק השעה משחקת לישראל. ע״כ הפסיק מלראות יותר. ובשביל זה קרא עצמו שתום העין כמו שיבואר:

ויהי בבקר הנה חז"ל אמרו בברכות (דף ז') שהיה בלעם יודע למין אותה שעה שהקב"ה כועס בה ואז היה מקלל, ושם אמר אימת רתח בתלת שעי קמייתא, לכן העלהו בבקר, עוד אומר שם תנא משמיה דר"מ בשעה שכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה, לכן העלהו במות בעל, שידוע שהבעל הי' עבודת החמה, ורצה שיקלל אותם ברגע שהקב"ה כועס בה: