אור החיים על דברים פרק לב

האזינו השמים וגו׳. יש להעיר ראשונה למה אמר ״ואדברה״, ולא אמר על זה הדרך ״האזינו השמים דברי״. ב׳ למה לא כלל אותם יחד ויאמר ״האזינו השמים והארץ״, או ״שמעו שמים וארץ״: ג׳ למה לשמים אמר לשון האזנה ולארץ אמר לשון שמיעה: ד׳ למה לשמים אמר לשון צווי ״האזינו״ לנוכח, ולארץ אמר ״ותשמע״ שהיה לו לומר ״ושמעי הארץ״: ה׳ למה לשמים אמר ״ואדברה״ דבור קשה ולארץ אמר ״אמרי פי״ אמירה רכה: ו׳ למה דקדק לומר ״אמרי פי״ ולא אמר ״אמרי״:

וראיתי לרבותינו זכרונם לברכה (בספרי) שאמרו: משה שהיה קרוב לשמים אמר ״האזינו השמים״ וגו׳, ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר ״שמעו שמים״ (ישעיה א:ב), עד כאן. ולדבריהם נתישבו קצת מהדקדוקים, לא כלם.

וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת ״האזינו״, והנה היא סובלת שני דרכים: אחד, הטה אזן, והשני, תאזין אזנך. לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע, שבלא הטית אזנו אינו יכול לשמוע. ולדרך השני יגיד שכל כך אזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן. ודרך זה בו בחרו חז״ל. וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך הראשון, ואין הכרע, אנו נלך בו, ובזה יתישבו כל הדקדוקים על נכון.

והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו ששבעים פנים לתורה (במדבר רבה יג,טז), ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפרוש מנגד לדבריהם כל שאין הנגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך:

הנה הדרך שאנו מישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין, לזה קרא להם משה שיטו אזנם, ואמר להם ״האזינו״, פרוש הטו אזנכם לשמע דברי, ולארץ אמר ״ותשמע״, פרוש מעצמה בלא הטית אזן, כי לפניו היא עומדת, ויכולה לשמע חתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אמרו ״אמרי פי״, להיותה כל כך קרובה אצלו.

ולדרך זה הרוחנו ישוב כל הדקדוקים, כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב, לזה חלק ההערה לכל אחד כפי הראוי לו. לרחוק קרא שיטה אזנו, והתנה על עצמו לקרא בקול גדול, והוא אמרו ״ואדברה״, ולקרוב כפי הראוי לו העירו שגם אליו ידבר, אלא שאינו צריך לקריאה, כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול, אלא בחתוך אותיות מפיו תשמע בו.

ולדרך זה יתישבו דברי ישעיה שאמר (ישעיה א:ב) ״שמעו שמים והאזיני ארץ״, שנתן שמיעה לשמים הגם שהם רחוקים ממנו, והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה. הטעם הוא, כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר ״כי ה׳ דבר״, פרוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה׳ דבר, ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים, דכתיב (תהלים קטו:טז) ״השמים שמים לה׳״, וכתיב (ישעיה סו:א) ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״, ולזה אמר ״שמעו שמים״ מה שדבר ה׳, כי אינם צריכים הטית אזן, ו״האזיני ארץ״ להיותה רחוקה, צריכה להטית אזנה לשמוע.

ואולי שתיבת ״האזינו״ יצדקו בה שני הדרכים, על זה הדרך: בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכונה כדברי רבותינו זכרונם לברכה, והדברים מוכיחים כן, שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי האזינו א) לפי שהיה קרוב לשמים, כי עצמותו בארץ ידבר, ואין להכחיש המוחש.

עוד נתכון שדבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צא:) בפסוק ״יקרא אל השמים מעל״ וגו׳ (תהלים נ:ד).

וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר ״האזינו השמים״, פרוש, חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה.

וכנגד הגוף שהוא בנגלה, אמר ״ותשמע הארץ״, פרוש, חלקי הארץ, ״אמרי פי״, כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמשכלות צריך אמירה רכה לשמע.

עוד נתכון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל: אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב׳ המה המון העם שאין להם שם בעם. וכנה לגדולים בשם שמים שהם במדרגה גדולה, והקדימם ודבר להם בצווי ״האזינו השמים״, ואחר כך אמר ״ותשמע הארץ״, פרוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ, כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאמרם זכרונם לברכה (זוהר חלק ב לו.) וזה לשונם: אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן.

עוד ירמז: אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אמרו ״האזינו״ – בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אמרו (תהלים פב:ו) ״אני אמרתי אלהים אתם״, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית, שעל ידי מעשה הצדיקים גם החמר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחמר.

וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים, והחומר יתיחס בשם ארץ. ואמרו ״ואדברה״, פרוש, לא בשעת הטובה לבד תאזינו, אלא אפלו בשעה שידבר קשות בתוכחות על עון צריכין להאזין.

ואמרו ותשמע הארץ וגו׳. פרוש, שאפלו אחר פרדת הנפש מהגוף ותשאר בחינת הארץ לבדה, אף על פי כן תשמע הארץ אמרי פי. פרוש, על דרך אמרם בספר הזהר (זהר חדש בראשית בפסוק ״ויאמר אלהים יהי מארת״) וזה לשונו: ״צאינה וראינה״ וגו׳, עתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא בבתי קברי ואומרת ״צאינה וראינה״, פוקו מתחות בליאותא דעפרא ואתערו משנתכון בנות ציון, כמה דאת אמר ״מה הציון הלז״ (מלכים ב כג:יז), עד כאן. הוא המאמר שמבטיח ה׳ לצדיקים שישמע גופם אחר שיהיה בארץ, והוא אמרו ״ותשמע הארץ אמרי פי״. וממוצא דבר אתה למד שמי שלא יאזין דבר ה׳ לא ישמע גופו השוכן בארץ את קול הכרוז ההוא ולא יהיה עפרו ננער.

יערף כמטר לקחי. פרוש, על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות ג,יז) ״אם אין קמח אין תורה״ וכו׳, יכון הכתוב במאמר זה כי כמו שה׳ נותן מטר לזון ולפרנס, כמו כן צריכין הם ללמוד תורה, וזה שיעור הכתוב: יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאלו אמר ״יערף לקחי כמטר״, שאין הקדוש ברוך הוא שואל מהאדם ללמוד תורה עד שמכין לו כדי פרנסתו, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה אין חפץ ה׳ לתת מטר. והוא מה שפרשנו במאמר התנא (אבות ג,יז) ״אם אין קמח אין תורה״ פרוש, אם ראית שאין קמח דע שאין תורה. וטעם שכנה ללמוד תורה לשון זה ״יערף״, לדמות למעשה המטר שהוא מטיף.

עוד ירמז כי כדרך שהמטר מניעתו תסובב מיתה להאדם, כמו כן מניעת התורה תערפנו, על דרך אמרו (ישעיה א:יט-כ) ״אם תאבו וגו׳ ואם תמאנו וגו׳ חרב״ וגו׳. וכפל לומר במלות שונות ״לקחי אמרתי״, כנגד שני תורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כנגד תורה שבכתב אמר ״לקחי״ שה׳ נתנה מידו ליד משה כתובה באצבע אלהים, והגם שלא נתן אלא עשרת הדברות, בהם כלולים כל מה שכתוב בספר התורה כמאמרם זכרונם לברכה (זוהר חלק ב צג:). וכנגד תורה שבעל פה אמר ״אמרתי״ שהם דברים שנמסרו במאמר פה אל פה. וכנה לתורה שבכתב מטר ולתורה שבעל פה טל, לפי שהתורה שבכתב היא העקר ויסוד כל דבר, ותורה שבעל פה הם תקונים ודקדוקים שאינם מפרשים בה אלא נרמזים, והוא ענין שלקח הכתוב בדמיונה שדמה תורה שבכתב למטר שהוא יסוד ועקר הכל, ותורה שבעל פה לטל שהוא תקון והעמדה מה שעשה המטר כמו שהיא תורה שבעל פה לתורה שבכתב.

עוד ירצה על דרך אמרם אנשי אמת (באר היטב או״ח סי׳ רל״ח בשם האריז״ל) כי מצות עסק תורה שבכתב אינה אלא ביום ולא בלילה, וכן אמרו בבריתא (מדרש שוחר טוב יט, ז) שמשה באותן ארבעים יום שהיה אצל ה׳ היה מכיר בין היום ללילה מהלמוד שהיה ה׳ מלמדו, כשהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה, ויש טעם בדבר שאין למוד מקרא בלילה.

ולזה כנה תורה שבכתב למטר, שאינו תמיד אלא בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וצא ולמד מה שארע לרבא (תענית כד:) על שהטריח להוריד גשמים שלא בעתם, כמו כן המקרא הוא דוקא בזמנו המגבל לו יום ולא לילה. ודמה תורה שבעל פה לטל, כמו שהטל לא מפסיק קיץ וחרף יומם ולילה, כמו כן תורה שבעל פה אין לך זמן שאינו זמנה, ואל תקשה שהטל יפריחנו השמש כי אין המניעה מצד הטל:

כשעירם וגו׳. יתבאר על דרך אמרם בבריתא (מדרש משלי י׳): אמר רבי ישמעאל, כשמעמידין את האדם בדין, אם יש בידו מקרא שואלין ממנו למה לא שנה, ואם יש בידו משנה שואלין ממנו תלמוד, וכן על זה הדרך. הנה מעומק דברי הבריתא מוכיחים הדברים שמי שיש בידו מקרא אין שואלין ממנו מעשה מרכבה, אלא מדרגה אחת כפי יכלתו יותר ממה שטרח, שעליו היה לטרוח גדר למעלה מזו. והוא אומר ״כשעירם וגו׳ וכרביבים״ וגו׳, פרוש, כשעור שימטיר ה׳ טפין קטנים על הדשא שהוא קטן, וכרביבים שהם טפין גדולים ועבים עלי עשב שהוא גדול שיכול לסבול, כדמיון זה מצוות התורה כל אחד כפי כח שיכול להשיג. ויש בזה להקל ולהחמיר: להקל על מי שאינו יכול להשיג יותר, ולהחמיר על מי שיכול הרבה, ששואלין ממנו הכל ואפלו מעשה מרכבה.

כי שם ה׳ אקרא. הכונה כי הדבר אשר אליו יכון במאמריו הוא שם ה׳, על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ג צח:) כל התורה כלה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ועליה הוא אומר ״יערף כמטר לקחי״ שהיא התורה שהיא שמו יתברך, ופרוש ״אקרא״ מלשון יקר.

עוד רמז, שהגם שתלה להם עסק התורה בטל ומטר, לא תהיה הכונה בלמוד על זה, אלא לקרות בספר תורת ה׳, והוא אמרו ״כי״, פרוש, יהיה טעם ״שם ה׳ אקרא״ פרוש, לקרות בתורתו שהיא שמו יתברך כדי שיתן גודל לאלהינו, וזו תקרא תורה לשמה לגדל ולפאר שם כבודו. ואמרו ״אקרא״ הוא מה שיעשה כל אחד מהם, או על דרך אמרם זכרונם לברכה (תיקוני זוהר תיקון סט דף קיב.) שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה, ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה, ולזה כנה עסק התורה של ישראל אליו ואמר ״אקרא״, והבן:

עוד ירצה אמרו ״כי שם ה׳״ וגו׳ נתינת טעם להנאמר אחר כך שהוא ״הבו גדל לאלהינו״, והוא על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (שוחר טוב כט, יב) בפסוק (תהלים כב, ד) ״יושב תהלות ישראל״ שלא ישב ה׳ על כסא התהלות עד שאמרו צבא השמים ״ברוך ה׳ אלהי ישראל״, ולא היה לו נחת רוח כשאמרו לו אלהי שמים וארץ ואלהי המלאכים. ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר הבו גדל ומעלה לדבר זה שאינו חפץ לקרא אלא אלהינו, והוא אמרו ״לאלהינו״, כי באמצעות שקוראים בתורה שהוא שם ה׳, והוא אמרו ״כי שם ה׳ אקרא״, בזה כשמשבחין העליונים ואומרים ״ברוך ה׳ אלהי ישראל״ שבח זה יש בו גדלה ושבח, מה שאין כן כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומרים המלאכים ״ברוך ה׳ אלהי ישראל״ שבח זה גרוע מאד מטה מטה וישתקע הדבר, שהרי הם מכחישים חס ושלום כשאין עוסקין בתורתו שבאמצעותה יחס אלהותו עלינו. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו הרבה דרשות (ספרי) וכפטיש וגו׳.

הצור תמים פעלו. פרוש, לפי שקדם ואמר שעסק התורה יסובב טל ומטר, לזה העיר שאם האדם עסק בתורה ומזונותיו קשים ולחם אין, או שרואה אדם שאין עליו על תורה ומואס בלומדיה ומודדין לו במדה גסה אכול ושבוע והותר כיעודים שנאמרו ללומדי תורה ונהפוך הוא, לא מפני זה יבעט ותולד בו חס ושלום מינות, אלא יצדיק הדין עליו ויאמר ה׳ אמת ודינו דין אמת. והוא אמרו ״הצור״ – פרוש לשון תוקף וחוזק, וזה יגיד אל יד ה׳ הרודה באדם. אף על פי כן תצדיק ותאמר ״תמים פעלו״, זה כנגד מה שרואה את שדרכו למדד בגסה של טובה ומדדו בדקה. וגמר אומר ״כי כל דרכיו משפט״ – כלל בזה גם את שדרכו למדד טובה בדקה ומדדו לו בגסה, ״כי כל דרכיו משפט״, כי לא הביא יסורין על הצדיק עד שנתחיב בהם, ולא הביא טובה על הרשעים אלא אם זכו לה כפי מעשיהם.

וגמר אומר אל אמונה וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי) ״אל אמונה״ – לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, ״ואין עול״ – לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה. והכונה במאמר זה על פי דבריהם שאמרו (שוחר טוב ד) בפסוק ״נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו״ (תהלים ד:ח), שאמר דוד כי מעת שראה שלות הרשעים נשא קל וחומר בעצמו: ומה לאלו שהם עוברי רצונו כך וכו׳. והוא אמרו ״אל אמונה״, פרוש, יצדיק הצדיק אמונת שכרו בה׳ כשיראה מדת ״ואין עול״, שהוא שכר הרשעים שבעולם הזה על מעוט זכותם.

צדיק וישר הוא. פרוש, כי האדון ה׳ צבאות ברא העולם במשפט, דכתיב (משלי כט:ד) ״במשפט יעמיד ארץ״, ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא שופטים) שנשבע ה׳ שיעמוד העולם על המשפט, אבל מצינו לו שלש עשרה מדות שכולם רחמים, ואם נשבע על המשפט מה מקום לרחמים?

אכן הסדר הוא על זה הדרך, כי מתחלה כשיושב על המשפט הוא מעמיד המשפט על תלו, וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים ומתפיס בתחנונים. והוא על דרך אמרו (תהלים קמה:יז) ״צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו״, פרוש, כשהוא בא להדריך דבר הוא מדריכו על קו הדין, אבל במעשיו, פרוש, בשעת מעשה כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו. והוא אמרו צדיק וישר הוא, פרוש צדיק על קו הדין, וכפרוש רש״י במה שאמרו בגמרא (עבודה זרה ו.) ״ודילמא נח טרפה הוה״, ומתרץ ״תמים כתיב ביה״, ומקשו ״ודלמא צדיק בדרכיו תמים במעשיו״, ופרש (רש״י) ״צדיק בדרכיו על פי הדין״ וכו׳, וזה בתחלה, אבל אחר כך ״וישר״, פרוש ישר לפנים משורת הדין, כאמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא קח:) בפרוש פסוק ״ועשית הישר והטוב״ (דברים ו:יח וברש״י שם).

שחת לו לא בניו. פרוש, כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים – לא בניו, פרוש שאינם נקראים בני אל חי, כאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא י.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו׳ נקראים עבדים, והוא אמרו ״שחת לו״ שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא. ואמרו ״מומם״, לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים חס ושלום, לזה אמר ״מומם״, פרוש המום מהם בא לא מאבינו, כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעיהו ה:א-ב) ״כרם היה וגו׳ ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו׳ ויקו לעשות ענבים״ וגו׳. והוא אמרו ״מומם״, פרוש המום מהם בא. ופרוש מום על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום, בסוד אמרו (דברים טו:כא) ״מום רע״, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם.

דור עקש ופתלתל וגו׳. שאם יהיה עקש לבד, דברי התורה תשים המעקשים למישור, ומי גרם לזה שנשחת – היותו עקש ופתלתל, פרוש מתחזק בעקשותו, כאשר עינינו רואות בדורות הללו מיני אפיקורסות דרך עקש, וכשאדם מישר עקשותיהם הם מתחזקים בארחות עקשים קשים, וזה אבדן מולדת בית.

הלה׳ תגמלו זאת. אמר לשון גמול להעיר שבמקום שיגמלוהו טובות כעל כל אשר גמלם, הנה הם משלמים רעה תחת טובה.

עם נבל ולא חכם. ואין חכם הפכיות הנבל, לומר שהגם שיהיו עם נבל מטבעם, אם היו חכמים לא היו נבלים עם ה׳, כי הנבל יכיר שחושך מיושר אך למחסור ולא יהיה נבל.

והוא מה שגמר אומר ״הלוא הוא אביך״ וגו׳, סדר ארבע חלוקות: א׳ שהוא ברא את האדם, וכנגד זה אמר ״הוא אביך״. שנית, שקנה אותנו לעבדים במה שהוציאנו מיד פרעה והחיה אותנו במדבר והביא אותנו לארץ מלאה כל טוב, וכנגד זה אמר ״קנך״. ג׳ שתקן אותנו תקון מעלה ורם בתת שכינתו בתוכנו ונבא אותנו, וזה תקון גדול שעשה אותנו כלי ראוי לקבל הנבואה, וכנגד זה אמר ״עשך״, פרוש מעשה חדש מלבד הבריאה הרמוזה במאמר ״אביך״. ד׳ שתכן אותנו התכוננות הנצחי לזכות בו חיי עולם הבא שהוא העקר. והכונה בכל זה הוא שאין הנבל עושה נבלה עם גדר זה אם לא לצד היותו סכל, והוא אמרו ״נבל ולא חכם״.

זכר ימות עולם. אמר ארבע חלוקות כנגד ארבעה דברים שאמר בפסוק שלפני זה. כנגד אמרו ״הלא הוא אביך״ שרמז בו שהוא הבורא, אמר ״זכר ימות עולם״ שהם ששת ימי בראשית, שם ימצא כי הוא היוצר הוא הבורא. וכנגד אמרו ״קנך״ שרמז ליציאת מצרים ושאר הטובות שבהם קנה אותנו, אמר ״בינו שנות דור ודור״ שיתבונן במה שפעל ה׳ בשנים של שני דורות, שהם דור היוצא ממצרים ודור רביעי הנכנס לארץ, ובהם יכיר מעשיו יתברך לעם ישראל שבהם קנך. וכנגד אמרו ״עשך״ שהוא תקון עליון שפרשנו בו שנתן שכינתו בתוכנו ונבא אותנו, אמר ״שאל אביך ויגדך״ – אביך הם הנביאים, וכן פרשוה רבותינו זכרונם לברכה (ספרי). וכנגד ״ויכננך״ שפרשנוה על הכנות עולם הבא, אמר ״זקניך ויאמרו לך״ – פרוש הם חכמי ישראל המכירים בהכנת הדבר והמושג לעולם הבא, הם יאמרו לך.

בהנחל עליון גוים. פרוש, כשהנחיל ה׳ ברוך הוא את הגוים לשרי מעלה, זה יגיד אשר הם פחותים אצלו, אשר לא רצה שיתכנו לשמו, ונתנם לשרי מעלה:

בהפרידו בני אדם. פרוש, שלא מסר ה׳ כל האומות ביד שר אחד, אלא הפרידם ונתן חלק לכל שר ושר. ואופן החלוקה שעשה בהם כשיצב גבולם היתה למספר בני ישראל. פרוש, יש לך לדעת כי כל מעשה ה׳ עשה זה לעומת זה וטוב ורע, וכל נפשות שבנבראים נטעם ה׳ משני אילנות: אילן אחד טוב ואחד רע. אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס״מ אדם בליעל. וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב, חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות, עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות, ונתברר האילן הטוב מחדש, וזה הוא יעקב אבינו עליו השלום. ולזה אמרו (בבא מציעא פד.; זוהר חלק ג רמד.) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה, והבן הדברים. ואילן זה יש בו שבעים ענפים, והם שבעים נפש שירדו למצרים. ואשר על כן כאשר הפריד ה׳ האומות, הציב גבולם למספר בני ישראל, עשה מהם שבעים כנגד שבעים ענפי הקדושה.

והכונה בזה, כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדשה מושלת על שכנגדה בחלק הרע, וזה סוד (משלי ה:ה) ״רגליה יורדות מות״, שרגלים של הקדשה דורכים על ראשי הקלפה, ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האמות. ואמר ״כי חלק ה׳ עמו״ פרוש טעם לזה, להיות שהאמה אשר בחר לו ה׳ שיהיה הוא המושל עליה הם ישראל, לזה נתכון ה׳ והמליך ונשא את בני ישראל על כל האמות, ובזה כאשר הוא מולך על ישראל הנה הוא מולך על כל העולם כלו. ואמרו ״חלק ה׳ עמו״ יכון אל ישראל אחר שקבלו התורה שאז יקראו בשם עם ה׳. ואמרו ״יעקב חבל״ פרוש החבל שהוא ראש הנחלה, והוא מה שהעירותיך אליו ברמז אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא פד.) שופריה דיעקב וכו׳:

עוד יכון לומר, להיות שיש שתי בחינות בנשמות: יש שבאה מעולם עליון, ולזה יאמר ״חלק ה׳״ – פרוש חלק מה׳ ברוך הוא כביכול, ויש נפשות שבאות ממקום הנקרא נחלת שדי, ולזה יקרא יעקב ״חבל נחלתו״. ודקדק לומר ״חבל״ לרמז ענין גדול אשר גלו יודעי חן, כי כל נפש החיוני שבאדם יש לה חוט אחד דבוק עם שרשה, והוא יוצא מהנחירים ודבוק בשרשו למעלה, ומשם יונקת הנפש לחיות. ועל נפש הרשע אמר הכתוב (במדבר טו:לא): ״הכרת תכרת״ וגו׳ – פרוש שאותו השרש הדבוק מהנפש למקום שממנו חוצבה יכריתנו ה׳, ושוב אין לה יניקה, וזו היא מיתה רחמנא ליצלן. ובצדיקים נאמר (דברים ד:ד): ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים״ וגו׳, והוא אמרו ״חבל נחלתו״, והבן:

ימצאהו בארץ מדבר ובתהו וגו׳. נראה כי יכון הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות ט:) לא יצאו ישראל ממצרים עד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכו׳, ואמרו עוד (ליקוטי תורה וירא) שאם היו ישראל מתעכבין במצרים היו נטמעים שם לעד לעולם כי היו נכנסים בחמשים שערי טמאה, לזה אמר ימצאהו בארץ שהיא מדבר, פרוש חרבה ואין בה ממש, ולזה לא אמר ימצאהו במדבר אלא בארץ מדבר, והבן:

ואמר עוד, שמלבד שהארץ מדבר מבלי ניצוץ קדשה, אלא שהוא תהו ילל ישימון, פרוש מלאה טנופת וטמאה. ותמצא שאמרו בזהר (חלק א טז.) כי תהו הוא בחינת קלפה אחת, וכמו כן ילל ישימון שהם בחינת הרע, שהמקום משלל מהטוב ומכלל מהרע. ולזה ה׳ סבבו, פרוש, לשון שמירה, ואמר לשון עתיד לומר שאותה שמירה שעשה לו לא נעדרה ועודנה תהיה תמיד. והכונה בזה שהוציאם ממקום הרע ההוא שלא נטמעו שם, עוד שבאותו מקום עצמו כשהיה מביא ה׳ המכות על מצרים היה שומר אותם, על דרך אמרו (שמות ט:ו) ״וממקנה ישראל״ וגו׳, ״בארץ גשן״ וגו׳ (שמות ט:כו), ״ולכל בני ישראל היה אור״ וגו׳ (שמות י:כג), ״ולא יתן המשחית״ וגו׳ (שמות יב:כג), והוא אמרו ״יסובבנהו״.

ואמרו יבוננהו – פרוש, על ידי שנתן להם תורה שהיא מקור הבינה, שבזה ״יצרנהו כאישון עינו״, על דרך אמרו (משלי ב:יא) ״תבונה תנצרכה״. ואמרו ״כאישון עינו״ – כמאמר הנביא (זכריה ב:יב) ״כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו״. והכונה בזה, כדרך שאין העין סובלת נגיעת אצבע האדם בה, והטעם לצד כי גוף האצבע עכור והעין זכה, ואין הרוחני סובל הגשמי. והוא סוד מאמר הרשב״י (זוהר ח״ב ריא:) שאמר: וי לה לנשמתא דסבלא אשא נוכראה, פרוש, האש שבו נכנסת להענישה היא אש נכריה בערך אש הנשמה, ולזה תמצא שם שנפש הצדיק תטבול באש הנקרא נהר דינור, פרוש, בעוד שלא נתרחק האש ולא נגשם, שבזה לא יצטערו. והבן סודן של דברים:

והוא אמרו כאן ״כאישון עינו״, כי הם רוחניים וכל חוץ מהם גשמי, ולזה ירעו וישחיתו בהם אפלו נגיעת העכור, כמו שירע נגיעת יד באישון עין. וזה היה אחר שהנחילם התורה, ולזה קדם לומר ״יבוננהו״ ואחר כך אמר ״יצרנהו כאישון עינו״, והוא טעם מצוות לא תעשה, והבן:

עוד ירצה אמרו ״יבוננהו יצרנהו״ על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת ברכות נד:, שלשה צריכין שמירה, ואחד מהם הוא תלמיד חכם, והטעם לפי שהמזיקין מתקנאים ממעלת בן תורה ומתגרים בו. לזה אמר ״יבוננהו״, פרוש יתן לו התורה שנקראת תבונה (משלי ב:יא), לזה חל עליו לשמרו כאמרו ״יצרנהו״ וגו׳:

כנשר יעיר קנו. רז״ל (ספרי) דרשו מה שדרשו בו, (עיין רש״י ז״ל) וחוץ מדבריהם יתבאר על דרך אמרם ז״ל (ויקרא רבה יז:ד) כי כשישראל עוברים רצונו אין בעל הדין נוגע בנפשות תחלה אלא מתחיל להעירו בנגעי בתים אחר כך בנגעי בגדים וכו׳, והוא מאמר ״כנשר יעיר קנו״ כמו כן ה׳ מעורר בניו, גם מעוררם כפי היכלת שיוכלו עמוד בו, כאמרם ז״ל (בראשית רבה נה:ב) שאין ה׳ מנסה האדם אלא בשעור שיוכל לסבול.

ואמרו ״יפרש כנפיו״ וגו׳, על דרך אמרם (ספרי דברים ג,כט) ימינו פשוטה לקבל שבים, שאם על ידי הערה שיעיר ה׳ לישראל יתעוררו לשוב בתשובה, תכף ימינו פשוטה. ואמר ״יפרש״ לעתיד, זה שיעורה, טעם שיפרש כנפיו מעיקרא הוא בשביל שיקחהו לאיש ישראל החוזר בתשובה, שזולת זה לא היה פורש כנפיו.

ישאהו על אברתו – ואמרו ״ישאהו״ וגו׳, על דרך אמרם זכרונם לברכה (תיקוני זוהר תיקון ע קלא.) בפסוק (קהלת י:כ) ״ובעל כנפים יגיד דבר״, כי יש כת אחת של מלאכים שנקראים בעלי כנפים, ושרותם היא שכל דבור טוב וברכת ה׳ היוצאת מפי איש יהודי ישאוה כנפיהם, והוא אמרו ״ישאהו על אברתו״, פרוש ישא הבא ממנו מהטוב.

ה׳ בדד ינחנו. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, צו ז) בפסוק (הושע ד:יז) ״חבור עצבים אפרים הנח לו״, כשישראל יש ביניהם אחדות אפלו עובדי עבודה זרה הנח לו, פרוש על דרך (אסתר ב:יא) ״והנחה למדינות עשה״, והוא אמרו ״ה׳ בדד״ פרוש כשהעם בדד לשון בד – ה׳ ינחנו.

ואין עמו אל נכר – פרוש, הגם שהם עובדי עבודה זרה אין ה׳ מחשיב לו עון זה. ומאמר ״אין עמו״ תתפרש על דרך שדרשו זכרונם לברכה (סוכה מא.) בפסוק (ירמיה ל:יז) ״דורש אין לה״, מכלל שיש לה, כמו כן במה שלפנינו אמר ״אין עמו״ מכלל שיש עמו, אלא שאין ה׳ מיסרו על זה.

עוד ירצה על זה הדרך: אימתי ״ה׳ בדד ינחנו״? כשנגמר חלק הרע מישראל, והוא אמרו ״ואין עמו אל נכר״, שהוא חלק הרע הדבוק באדם מחטא האדם, והמשכיל יבין:

ירכיבהו על במתי וגו׳. אין זה נמשך עם האמור למעלה, אלא התחלת ענין ונמשך למטה, וגזרת הדברים הוא ״וישמן ישרון״ וגו׳.

לא אלה. פרוש, גם הם אינם זובחים להם לצד היותם אלוה, אלא לעשות להם צרכיהם ומבקשם. וכנגד מה שעושים לעבודת אלילים אמר ״אלהים לא ידעום״, פרוש, הגם שאינם יודעים אותם מה טיבם של האלילים הם עובדים אותם. ואמרו ״חדשים מקרב באו״ וגו׳, עין מה שפרשתי בפסוק (דברים יג:ז) ״כי יסיתך אחיך״ וגו׳:

צור ילדך תשי. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר חלק ג רז:) בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברא את האדם, נמלך במלאכים ואמרו לפניו ״מה אנוש״ וגו׳ (תהלים ח:ה), ונתעצם ה׳ נגד דברי המלאכים ובראו והעניש המנגדים, עד כאן, ולזה כשישראל עוברים רצונו מחלישים טעם לידתו של אדם, והוא אמרו ״ילדך תשי״.

ותשכח אל מחללך. תתפרש לשון עדי, כדרך אמרו (הושע ב:טו) ״ותעד נזמה וחליתה״, והכונה שעשאך מחול, עדי על כל הנבראים, אפלו על המלאכים, כאמרו (תהלים סו:יב) ״הרכבת אנוש לראשנו״, או על דרך אמרו (ישעיה מט:ג) ״ישראל אשר בך אתפאר״, שעשאך עדי לו יתברך. ורז״ל אמרו (ספרי) דרשות וכפטיש וגו׳.

כי דור תהפכות וגו׳. פרוש, לפי שאמר הכתוב בסמוך ״אסתירה פני״ וגו׳, ובזה לא ישקיף ויראה הגם שיעשה תשובה ויחננו קולם, ואין זה מן הנכון לעשות כן, לזה גמר אומר הטעם ״כי דור תהפכות״, פרוש מתהפכים מטובה לרעה. ואמרו ״בנים״, פרוש אפלו יחשבו להיטיב לבא אל גדר שיהיו נחשבים בנים, ״לא אמן בם״ כי ישובו להרשיע ואין חזרתם שלמה, ואשר על כן ראוי הוא להסתיר וגו׳:

אמרתי אפאיהם. פרוש ״אפאיהם״ – אסמיך אפי עמהם עד שיושבתו מאנוש.

לולי כעס אויב וגו׳. פרוש, שכמה וכמה הכעסות הכעיסוני אויביהם, והוא אמרו ״אגור״ מלשון (משלי ו:ח) ״אגרה בקציר״, שאגור הוא כעסו של אויב ועומדים הם לכליון, וכשיראו שהשבתי שם ישראל חס ושלום ״ינכרו צרימו״, פרוש, יחשבו כי ישראל אמונתם נכריה ולא צדיק, ויתחזק דבר אמת לשקר חס ושלום. ועוד חושש ״פן יאמרו ידינו רמה״, פרוש, מלבד שיכחישו אמונת ישראל ודתם, יוסיפו לחטא לומר שאמונתם אמונה ראויה, והוא אמרו ״פן יאמרו ידינו רמה״, וטובתם ושלותם לא מה׳ היא אלא מעבודה זרה אשר הם עובדים.

והוא אמרו ולא ה׳ פעל כל זאת, פרוש, כל טובתם והצלחתם. והראיה שלא עשו ישראל דבר רע מה שהם אינם עושים, ויותר מהמה, והם משלו בהם ויאבדום.

או ירצה, שכל הפעלה הזאת שעשו השחתה גדולה בישראל והשביתו מאנוש זכרם, יאמרו שלא עשה כל זה ה׳ אלא בצרוף כח ורצון עבודת עבודה זרה שהיא השליטתם עליהם:

כי גוי אבד עצות. פרוש, שאין חשש שהגוי יראה ויקח מוסר ויאמר: ומה אלו על שהכעיסו מעט ראה מה עלתה בידם וכו׳ וייטיב מעשיו, והוא אמרו ״כי גוי אבד עצות״, פרוש אין בטבעו דבר זה ואבוד הוא מעצות כאלו, ״ואין בהם תבונה״ להבין דבר מתוך דבר, כמו שאמרנו ״לו חכמו ישכילו זאת״, פרוש חרי האף הבא על ישראל, ומזה יבינו לאחריתם מה תהיה על מעלם.

איכה ירדף. יש לפרשו הערה לגוי שאינו מתעורר בהערה נרגשת שהיא ״איכה ירדף אחד״ וגו׳, פרוש, אחד מהאמות אלף מישראל, פרוש כי בכל מלחמות הרגילים בין האמות לא ימצא דבר כזה, שאין שונא משיג כח וגבורה כזו בין העמים.

איכה ירדף אחד אלף. פרוש, אחד המיחד מהאמות אלף מישראל וכו׳. ועין מה שפרשתי בפרשת בחקתי בפסוק (ויקרא כו:ח) ״ורדפו מכם חמשה מאה״ וגו׳:

אם לא כי צורם. פרוש מדת הדין, וכמו שפרשתי בפסוק (דברים לב:ד) ״הצור תמים״ וגו׳. ואמרו ״וה׳ הסגירם״ פרוש מדת רחמים עם מדת הדין, שזולת זה לא היה כל כך ירידה לישראל שיפלו אלף לפני אחד.

כי לא כצורנו וגו׳. פרוש, הטעם שיתלו טעם אחד אלף כי צורם מכרם וה׳ הסגירם, ולא יתלו לומר מבלתי יכלת ה׳ וגו׳ חס ושלום, וכמאמר משה לה׳ במעשה המרגלים, כי התוקף של ישראל אינו כתקפם של האומות, שאין לך עבודה זרה שעמדה ימים רבים, בסוד (משלי יב:יט) ״ועד ארגיעה לשון שקר״, וצא ולמד מעבודה זרה של כמוש אשר תעו אחריה רוב האומות וכמה הפליאה עשות ככתוב בדברי רבינו סעדיה גאון, ואף על פי כן והיה כלא היה, ורבות כאלה. אבל צורנו שגיא כח מעלין בקדש ואפלו הגוים יסכימו על זה, כאמור בדברי הנביא (מלאכי א:יא) ״כי גדול שמי בגוים״, וכשיראו מפלת ישראל בדרך זה גם הם ישפטו כן, והוא אמרו ״ואיבינו פלילים״ לשון דינים, כאמרו (שמות כא:כב) ״ונתן בפלילים״, פרוש ישפטו גם הם שלא כצורנו צורם, אלא כשרואים השחתת ישראל ינכרו את האמת כמו שכתוב ״פן ינכרו וגו׳ פן יאמרו״ וגו׳.

כי מגפן וגו׳. פרוש, נותן טעם למכירתם ולהקודם לה ״אמרתי אפאיהם״. ואמרו ״מגפן״ – כבר הודעתי כי דבר שבקדשה יש כנגדו בסטרא אחרא, כאמרו (קהלת ז:יד) ״גם את זה לעמת זה עשה״ וגו׳, וישראל נמשלו לגפן (בראשית רבה צט,ח) דכתיב (תהלים פ:ט) ״גפן ממצרים תסיע״, וכנגדם כשהרשיעו אמר ״מגפן סדם״, וגפן היא אילן הרע של אחיזת הרשעים, כמו שגמר אומר ״ענבמו ענבי רוש״ וגו׳, ולפי שאינם אלא אוחזים בה ואין כל ענפם ממנה, לזה אמר ״מגפן״ ולא אמר ״כי גפן סדם גפנם״, ובחר מכל דומה הרע סדם, לפי שנתמלאה סאתם כסדם.

ואמרו ״ומשדמות עמורה״, כי כמו שבענפי אילן הקדוש יש גדר למעלה מגדר, והעליון יתיחס אליו שם זכר להיותו משפיע, והתחתון יתיחס אליו שם נקבה להיותו נשפע, כמו כן המשיל אחיזות בשרשו הרע לשני גדרים: גדר הראשון יקרא גפן, וגדר שני נקרא שדה, והמשכיל יבין בדוגמתם בקדושה ויאורו עיניו:

הלא הוא כמוס עמדי וגו׳. פרוש, הגם שבשביל כעס אויב נמנעתי מעשות בהם משפט המתחיב להם על מעשיהם, לא מפני זה יפטרו מענש המגיע להם, הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי ליום הדין. ועל זה אמר הנביא (ישעיהו י:ג) ״ומה תעשו ליום פקדה״, וצא ולמד מה שחרד שמואל מפחד יום הדין, כאמרם זכרונם לברכה (חגיגה ד:) במעשה בעלת אוב. וכפל לומר ״כמוס עמדי חתום״ וגו׳, על דרך אמרו (שמות לד:ז) ״נושא עון״, וכשיגיע לגדר שיאמר ״נלאיתי נשוא״ (ישעיהו א:יד) יחתמהו באוצרות וינקם הוא מעושי רשעה בהוצאת שמש מנרתיקה (נדרים ח:) ולהט אותם יום ה׳, והוא אמרו ״לי נקם״ פרוש שינקם הוא בעצמו כביכול:

לי נקם ושלם. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה ג:) שלעתיד לבא יוציא השם חמה מנרתיקה, הרשעים נדונים בה ולהטה אותם, והצדיקים מתרפאין בה. והוא אמרו ״לי נקם ושלם״, פרוש, נקם לרשעים, ושלם שכר טוב לצדיקים.

לעת תמוט רגלם. הוא סוד מאמר (סוטה מט.) ״עקבות משיחא״, והוא ברורי ניצוצי רגלי ס״מ כשתמוט רגלם של עושי רשעה, ותגמר ממה שנגע בה מדבר המעמיד, כידוע ליודעי חן.

כי קרוב יום אידם, וגו׳. הוא מאמר הנביא (צפניה א:ז) ״כי קרוב יום ה׳״ וגו׳.

וחש עתידות למו. הם הנחמות העתידות, כשישתלמו עושי רשעה תכף ימהר לקים הבטחות העתידות לצדיקים.

כי ידין ה׳ עמו וגו׳. אחר שגמר ענין מכעיסי אל עד סופם, חזר להבטיח לכללות ישראל שלא לעולם יריב אתם. ״כי ידין ה׳ עמו״ – פרוש, יעמיד במשפט כוסות התרעלה אשר עברום, ויראה צרות שעברו על הצדיקים, מהם הרגו, מהם שרפו, מהם הפשיטום, ובשביל הצדיקים אשר נצטערו יתנחם. והוא אמרו ״ועל עבדיו יתנחם״ – פרוש, בשבילם יתנחם לומר די צרות הגלות. ועוד, כשיראה ה׳ שאין כח בישראל להציל עצמן מהגלות, וכח אין בצדיקים ליסר בשבט מוסר למרגיזי אל, גם לא ישארו בישראל אנשים גדולים ונביאים חוזים בעלי רוח הקדש ו״אין אשכול״ וגו׳ (מיכה ז:א), והוא אמרו ״כי אזלת יד״, ובזה ״אפס עצור״ – פרוש, על דרך (שמואל א׳ ט:יז) ״יעצר בעמי״ – פרוש, שאין כח למדריכים בדרכי ה׳ להדריכם, ״ועזוב״ – פרוש, ומצד זה נשאר העם עזוב.

אי אלהימו. ישראל יאמר: ״אי אלהימו?״ הגם שאין מעשיהם מהגנים, אף על פי כן יבא בטענה לפני האלהים הרמוז בתיבת צור, והוא חסיו בו. כי ישראל, הגם שירשיעו ויעברו על חלק ממצוות ה׳, אף על פי כן כל מחסיהם בה׳, ועליו סובלים דלות ושפלות, ונהרגים על קדשת שמו, ועומדים ומצפים לצור גואלם, והוא אמרו ״חסיו בו״.

ואמרו אשר חלב זבחימו וגו׳ – הוא מאמר ה׳ נגד דבריהם, והרדפת הדברים הוא על זה הדרך ״כי ידין״ וגו׳ ויתנחם על מה שסבלו עבדיו, ועוד כי יראה כי אזלת יד וגו׳ ואמר וגו׳, והשיב ה׳ ״אשר חלב וגו׳ יקומו״, ומובן הדבר מעצמו הכרתם של אוכלי זבחימו כי לא יועילו ולא יצילו, ויכירו כי ה׳ הוא לבדו מושיע, והוא מה שגמר אומר ״ראו עתה כי אני״ וגו׳.

יקומו ויעזרכם וגו׳. לפי שיש שני מיני עובדי עבודה זרה: יש שעובד עבודה זרה לאלוה גמור, ויש שעובד עבודה זרה לאמצעי, ועל שניהם צוה ה׳ כמו שפרשנוהו במקומו (שמות כ:ד). לזה אמר כנגד העובד עבודה זרה לאמצעי אמר ״יקומו ויעזרכם״ – עזר בעלמא, כי לסבה זו עשאוה לעזור להועיל ביניהם ובין אלהי עולם, וכנגד העובד עבודה זרה לאלוה גמור אומר ״יהי עליכם סתרה״.

ראו עתה כי אני אני הוא וגו׳. כפל לומר שתי פעמים ״אני אני״ כנגד שתי טעיות של עבודה זרה שרמזנו בפסוק שלפני זה, לזה אמר ״אני״ – פרוש ולא אחר שאתם חושבים בו לאלוה גמור, וכנגד עבודה זרה שעושים לאמצעי אמר ״אני הוא״ – פרוש לבדי, וגמר אומר ״ואין אלהים עמדי״ – אמצעי ביני לבין הנבראים.

אני אמית ואחיה. זה כנגד כת האומרים שפועל הרע אינו פועל הטוב ושתי יכולות יש, לזה אמר ״אני אמית ואחיה״, ולא בפרט זה בלבד אלא אפלו בפרטי פעלי הרע ״אני מחצתי ואני ארפא״. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (פסחים סח.) יעין שם דבריהם.

ואין מידי מציל. פרוש, שכל הנבראים ימותו, ולזה דייק לומר ״ואין מידי״ ולא אמר ״ואין מציל מידי״.

כי אשא אל שמים וגו׳. פרוש לשון שבועה, שנשבע בנשיאות ידיו לשנן חרבו לנקם מצריו, והוא אמרו ״אם שנותי ברק״ וגו׳, ואמרו ״ותאחז במשפט״ פרוש יתקף במדת הדין.

או ירצה, שתסכים גם מדת הרחמים ותתחזק במשפט להשיב נקם לצרי ה׳ שהם אויבי ישראל, שאינם שונאים אותנו אלא על דבקותנו בה׳, ואומר ״ולמשנאי״ – הם כת המעברת ישראל על דת.

הרנינו גוים וגו׳. פרוש, כי בעשות ה׳ נקמה באויבי ישראל וירומם מדרגת ישראל, ירננו הגוים על עמו ישראל לשבחם ולרוממם, כאמרו (תהלים קמד:טו) ״אשרי העם״ וגו׳.

כי דם עבדיו יקום. ואמרו ״כי דם וגו׳ ונקם״ וגו׳ – פרוש, שלא דם לבד, אלא גם צריו אשר חרשו און לו ישיב ה׳ להם נקם שחשבו לעשות, על דרך אמרו (תהלים ז:יז) ״ישוב עמלו בראשו״.

וכפר אדמתו עמו. ואמרו ״וכפר אדמתו עמו״ הוא גמר הדברים שהתחיל לומר ״כי ידין ה׳ עמו״ וגו׳, וגמר אומר כי הנמצא עדין מהחטאים על ישראל תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות, זה יהיה לכפרת עון עם ה׳.

הוא והושע בן נון. פרוש, היה עומד עמו, אבל הדבור לא דבר אלא משה כאמרו ״וידבר״, וכן אמר ה׳ ״ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם״ לשון יחיד אל משה. ואמרו ״והושע״ ולא אמר ״ויהושע״ כמו שקרא לו משה, לפי שתוספת היו״ד היא ליקר וגדולה כרמוז במאמר (במדבר יג:טז) ״ויקרא משה להושע״ וגו׳, וכשהשום הכתוב ואמר ״הוא והושע בן נון״ הסיר היו״ד, על דרך אמרו (ישעיהו י:טו) ״היתפאר הגרזן״ וגו׳:

בעצם היום הזה לאמר. אמרו ״לאמר״, שיאמר להם לישראל שהוא עולה למות, וזה מכון לדבריהם זכרונם לברכה שדרשו (ספרי) באמרו ״בעצם היום הזה״ לפי שהיו ישראל אומרים וכו׳ יעין שם דבריו:

ומת בהר. פרוש, התרצה למות, שאין הקדוש ברוך הוא לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם. ואמרו ״והאסף אל עמיך״ על דרך אמרם (כתובות קד.) שיוצאים הצדיקים להקביל פני צדיק, ולזה אמר ה׳ אליו שיאסף אל עמיו הבאים לקראתו.

עוד יתבאר על זה הדרך, כי בא לתת שלשה טעמים למיתת איש האלהים. וזה שעור הכתוב ״ומת״, והטעם ״בהר״ – פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה יד.) למה נקבר משה בהר נבו, בשביל עון פעור, כי בכל זמן שיזקף ראשו פעור ימצא כנגדו משה ונכנע, וכאמרו (דברים לד,ו) ״ויקבר אתו בגיא מול בית פעור״. טעם שני – ״אשר אתה עלה שמה״, פרוש כדי שיוכל להשיג האשר שהשיג באמצעות מעשים טובים הנוראים, מה שאין יכול להשיג בעודו משתף עם הגוף שאינו יכול להשיג המעלה ההיא, והוא אמרו ״אשר אתה עלה שמה״ – פרוש בעולם העליון. שלישי – ״והאסף אל עמיך״ על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט), בפסוק (דברים לג,כא) ״ויתא ראשי עם״ וגו׳, שבאמצעות משה יזכו דור המדבר, והם מתיחסים אליו כאמרו (שמות לב,ז) ״רד כי שחת עמך״, והוא אמרו ״והאסף אל״ – פרוש לסבת עמיך להביאם לעולם הבא. והגם שבאהרן מצינו שאמר כן גם כן (דברים לה,כט) ״ויאסף אל עמיו״, במקום שיש לדרש דורשין.

על אשר מעלתם וגו׳ על אשר לא קדשתם וגו׳. עיין מה שפרשתי בפרשת חקת (במדבר כ:יב) בענין זה באורך.

כי מנגד תראה וגו׳. פרוש על דרך אמרו (דברים ל״ד:א) ״ויראהו ה׳ את כל הארץ״, ועיין מה שפירשתי שם.

ושמה לא תבוא אל הארץ וגו׳. קשה, אחר שאמר ״ושמה לא תבוא״, מה מקום לחזור ולומר ״אל הארץ״ וגו׳? ויתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (דברים רבה ב,ט) שעתיד משה לכנס לארץ עם האבות לעתיד לבא, ואמרו בזהר (חלק ב קכ.) כי הוא יביא את ישראל אל הארץ בבא גאלתם. ולזה כשאמר ה׳ ״ושמה לא תבוא״ חש שיהיו הדברים נשמעים שמחליט לו ביאת הארץ לעולם ועד, לזה אמר ״אל הארץ אשר אני נותן״ וגו׳ פרוש, עתה, ולא אל אשר יתן לעתיד. ועין מה שפרשתי בפסוק (דברים ג,כה) ״אעברה נא״.

חסלת פרשת האזינו