אור החיים על דברים פרק לג

וזאת הברכה. צריך לדעת אמרו ״וזאת״ בתוספת וא״ו בתחלת ענין. עוד צריך לדעת לאיזה ענין נאמר כל הכתוב, אם להודיע המברך והמתברך הלא נכרים הם הדברים בלא פסוק זה אם היה מתחיל מפסוק ״ויאמר״ וגו׳, ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו, מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צרך יש בהודעת הזמן?

ונראה שנתכון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר ״וזאת הברכה״ מלפניה, אמר הכתוב החלט הגזרה על משה למות באמרו (דברים לב:מט) ״עלה אל הר העברים וגו׳ ומת וגו׳ על אשר״ וגו׳, ואם כן יאמר האומר כי זה משה האיש טינא היה בלבו על מיתתו אשר היה לה סבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס (מדרש תנחומא) גרמו לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה. וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכלת, זה יועיל שלא לשנא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת על כל פנים. לזה בא דבר ה׳ בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו ״זאת הברכה״ וגו׳. ולזה אמר ״וזאת״ בתוספת וא״ו להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך, והבן.

וגמר אומר ״לפני מותו״, פרוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהדבר יחיב לשנא, אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעלה ושלמה בכל לבו במה שכתב וא״ו בתחלת תבה להעיר על מה רב גדלה.

עוד ירצה באמרו ״וזאת״ וגו׳, להיות שקדמו ברכות אחרים – אברהם ברך את יצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו, וכלן נתקבצו לראש ישראל. לזה כשבא משה לברך ישראל דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך שפרשו זכרונם לברכה (ספרי) בפסוק (דברים א:יא) ״ה׳ אלהי אבותיכם יסף וגו׳ ויברך אתכם״ וגו׳, שהכונה זו היא משלי ויברך אתכם וגו׳, הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים, והוא מה שרמז במאמר ״וזאת״.

ואמרו ״הברכה״ בה״א, מעידה התורה שהיא המעלה והמשבחת יותר מכלן, וגמר הכתוב לומר הדברים שבהם תתעלה על כל ברכה.

הא׳) ״אשר ברך משה״, וידוע הוא מעלתו כמו שכתב אלהי עולם בהוכיחו אהרן ומרים (במדבר יב:ז), ושם פרשתי.

ב׳) ״איש האלהים״ – צא ולמד מה עצמו רז״ל (מדרש תנחומא ב) לדרש בתבה זו, עד שהגיעו לומר שהוא על דרך אמרו (רות א:ג) ״איש נעמי״, והכונה שמשה היה גוזר וה׳ מקים, והבן. ועין מה שנפרש בסיעתא דשמיא בסמוך:

ג׳) ״את בני ישראל״, שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותם אלא על בני ישראל כי נתקבצו כחות הקדושה שהם במספר ששים רבוא. ואמרו ״את בני ישראל״ ולא הספיק לומר ״בני״, אולי שנתכון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי שהיא השכינה, שהיא עם ישראל אפלו בצרה, דכתיב (תהלים צא:טו) ״עמו אנכי בצרה״. וידיעת ההפכים שוה, שנתכון משה שהוא השושבין לברכה עמהם.

ד׳) ״לפני מותו״, כי הגם שגדול ערך משה, תוסף רוחו וכחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו, ולצד הארבעה טעמים הגדילה ה׳ ויחדה למעלה מכולם באמרו ״וזאת הברכה״.

עוד ירמז באמרו ״וזאת״ על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני, ספרי כאן) שלא זכה משה שיקרא איש האלהים עד שברך את ישראל, והוא מה שהעיר באמרו ״וזאת״, פרוש, מלבד כל אשר פעל ועשה מהיושר, כשהוסיף זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל, בזה נקרא איש האלהים.

איש האלהים. יתבאר הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (ערכין יז.) וזה לשונם: אם יבוא הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם יצחק ויעקב אינם יכולים לעמד בפניו, עד כאן. הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה אינו אלא לזכות מכח הרחמים אבל בדין לא, וכמאמר דוד (תהלים קמג:ב): ״ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי״, פרוש כל צדיק שיקרא חי. וכאן הודיע הכתוב כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב אפלו בערך בחינת הדין הרמוז ב״אלהים״, והוא אמרו ״איש האלהים״, ואם יבוא ה׳ לעמד עמו בדין – יוכל, כי הפליא לעשות הטוב והישר.

עוד נתכון במאמר זה להעיד עליו כי כל התעצמו במדות הטובות הידועות לו לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסיעו אל הדבר, כאמרם זכרונם לברכה (יומא כב:) שאול באחת ולא עלתה לו ודוד וכו׳, כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות, ולזה באחת ששגג יצתה ממנו המלוכה לפי טבעו. משערים בני עליון שאם היה כטבעו של דוד אדמוני היה עושה כדוד עשר ידות. והן האיש משה יש מקום לחשב שהיה עניו מטבעו והיה בכלן [סבלן] מטבעו, לזה העידה התורה עליו שכל התעצמותו ותגברתו הרמוז בתבת ״איש״ היה לצד האלהים היה ירא, והוא אמרו ״איש האלהים״.

עוד ירמז על זה הדרך ״איש האלהים״ – שלא קם ולא יקום כמותו. ונתכון הכתוב בסמיכות ״את בני ישראל״ למאמר ״איש האלהים״ להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל, פרוש, באמצעות מה שטרח בהם ומה שסבל מהם והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם השיג מדרגה זו לקרא איש האלהים.

ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳. רז״ל אמרו (ספרי): יצא לקראת ישראל מסיני, וזרח משעיר – שפתח לבני עשו לתן להם התורה, הופיע מהר פארן – שהלך גם כן לישמעאל. וקשה למה התחיל במאוחר שהוא ״מסיני בא״ שזה היה אחר שפתח לשעיר ולפארן ולא קבלו, ויצא לקראת ישראל כשרצה לתנה להם. עוד צריך לדעת למה שנה לדבר בשלשה לשונות: ״בא״, ״זרח״, ״הופיע״, והיה לו לכללם יחד על זה הדרך: ״מסיני בא ומשעיר ומפארן״. עוד למה בסיני הקדים זכרון המקום ואחר כך מה שהיה ממנו, ובפארן ושעיר הקדים הבא ואחר כך המקום?

אכן יתבאר הענין בהעיר אמרם זכרונם לברכה למה לא זכו האבות, ובפרט יעקב שהיתה מטתו שלמה, לתת להם ה׳ תורתו, ואמרו (בראשית רבה ע,ט-יד) שהטעם הוא לפי שאין שכינה שורה על פחות מששים רבוא, ונתינת התורה צריכה היתה השראת שכינה, כמו שכן מצינו (שמות יט:כ) ״וירד ה׳ על הר סיני״.

והנה יאמר האומר: הלא מצינו שאפלו שנים שיושבים ועוסקים בתורה, אמרו במשנה (אבות ג:ב) שכינה שרויה ביניהם. לזה אמרו קדמונינו יודעי דעת כי מה שאנו אומרים שצריך ששים רבוא הוא על השראת כללות השכינה, ומה שזוכים עשרה שיושבים ועוסקים בתורה או שנים הוא על אות אחת שמאיר ממנה המופיע במי שיתעורר להדבק בקדשה, כל אחד כפי כחו, ואין דומה הארת שנים לשלשה ושלשה לארבעה, אבל כללות השכינה אינה שורה אלא על ששים רבוא מישראל.

והוא מאמר הכתוב ״ה׳״ – פרוש, כללות השכינה, ״מסיני בא״ להקביל ישראל, ובצאת השכינה להקביל עם נבחר, עם יציאתה יצאו שני אורות ובאו, אחד דרך הר שעיר ואחד דרך הר פארן לישראל שעברו דרך שם לסבה ידועה. ולזה הקדים ״מסיני בא״ שהיא ביאת כללות השכינה, ואחר כך הודיע חלקי אורה שבאו דרך מקומות הלז. ודקדק לומר ״זרח״ ו״הופיע״ להעיר שלא הלך דרך שם אלא זריחה אחת והופעה אחת ממנו. ולשון הופעה יאמר על חלק מועט מהקדשה, כדרך אמרם זכרונם לברכה (מכות כג:) ״הופיעה רוח הקדש במדרשנו״, שהוא גדר קטן שבבחינת השראת אור השכינה. ויחס לבני שעיר גדר גדול מגדר של ישמעאל כפי מדרגתו, כי הוא למעלה מישמעאל.

ובזה נתישבו כל הדקדוקים. גם מה שהקדים זכרון סיני לביאה ובשעיר ובפארן הקדים לזריחה והופעה, כי במקום זכרון ה׳ הוא מאמר הופיע וזרח, והבן. והכונה בכל המאמר להעיר מעלתם להרבות בברכתם כי ראויים הם לברכה, וזה מדרך הרוצה לברך בכל לבו לעורר הדברים להלהיב הלב לברך בכל לבו. וכן תמצא שעשה יצחק כשרצה לברך יעקב, היה מקרבו אליו ואמר לו (בראשית כז:כו) ״גשה נא ושקה לי בני״, וזה מדברים המעוררים.

ועיין מה שפרשתי בפרשת ויחי בפסוק (בראשית מח:ח) ״מי אלה״ באחד מן הדרכים, וכמו כן האדון משה בחר לו לעורר אהבת לבו אליהם ממה שה׳ אהבם והעלה אותם, ונפשו הקדושה תתלהב לאהוב אהובי עליון, וזה אחד משלמות אהבתו בהקדוש ברוך הוא.

ואתה מרבבות קדש. הראשונים (רש״י בשם ספרי) אמרו שנתכון לומר שהביא עמו חלק מרבבות ולא כל ולא רוב, להודיע ענותו יתברך. ולדבריהם יפרשו תבת ״ואתה״ במקום ״והביא״, ואין זה פשט התבה. ואם יפרשו ״ואתה״ הוא ובא, אין מפרש אם הביא אפלו קצתם. ואולי שסוברים שהבאת המקצת אין הכתוב צריך לאמרו, ומה שלמדנו מן הכתוב הוא שלא הביא עמו הרבבות קדש והניחם שם.

וחוץ מדרכם נראה שהכונה הוא להעיר מעלתם של ישראל, כי הניח ה׳ צבא מעלה רבבות קדש ובא אצל ישראל, ופרוש ״ואתה״ בא בהחלט מהם ועשה במקומם עמו ונחלתו, וכן היה ששם בסיני צוה לישראל (שמות כה:ח) ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ ועזב עליונים, ותמצא בספר הזהר (תרומה קמ:) כמה נצטערו צבא השמים כשקבע ה׳ דירת שכינתו בתחתונים אשר בחר לו:

מימינו אש דת למו. פרוש, טעם שבחר ה׳ לשכון שמה בתחתונים ״ואתה מרבבות קדש״, לפי ש״מימינו אש דת למו״, והוא על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה לג.) בפסוק ״ויקחו לי תרומה״ משל למלך שהשיא בתו וכו׳, אמר המלך קחי גם אותי עמה, והוא הטעם שנתן כאן ל״ואתה מרבבות״ מטעם ״מימינו אש דת למו״, פרוש לישראל.

ואמרו ״אש דת״ ולא אמר ״דת אש״, להסמיך תיבת ״אש״ לתיבת ״מימינו״ להעיר שנתנה התורה מימין ומשמאל (ספרי כאן), והוא אמרו ״מימינו״ – זה ימין, ״אש״ – זה שמאל שהוא גבורה הרמוזה בבחינת האש, משניהם ״דת למו״. והוא סוד (דברים רבה ג,יב, תנחומא יתרו טז) אש לבנה על גבי שחורה, והוא סוד קריאת התורה תושיה (יבמות סב., ילקוט שמעוני רמז כג) מצד הגבורה ונותנת עז וממשלה מצד החסד.

אף חובב עמים וגו׳ רז״ל אמרו (בבא בתרא ח.) אף שחבב ה׳ העמים והגלה ישראל ביניהם, אף על פי כן ״כל קדושיו בידך והם״ וגו׳ שאין על לומדי תורה מנדה בלו והלך. ונראה שיכון הכתוב לתת טעם להליכתו לשעיר ולפארן, שהוא לחרות בהם אף ה׳ ביום הדין כשיאמרו ״לא הודעתנו אותה״, לזה קדם להם הסבה ואמר להם ״אתם רוצים לקבל התורה?״. ושעור הכתוב הוא על זה הדרך: אף הוא מה שחובב עמים שהלך להזמינם לתורה.

ואמרו ״כל קדשיו״ וגו׳, פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני סוף פרשת קדושים) בפסוק ״ואבדיל אתכם מן העמים״ (ויקרא כ:כו), אלו אמר ״ואבדיל את העמים מכם״ לא היתה תקומה לאומות, ומאמרו ״ואבדיל אתכם״ וגו׳, מכאן שאם יבואו מהעמים להתגיר הנה הם מקבלים כאחד ישראלי, והוא אמרו ״כל קדשיו״ פרוש מעלה זו עודנה להם, פרוש, להתגיר, שהבא להתקדש מהם ״בידך״, פרוש, הוא נכנס ומקבל תחת כנפיך (יבמות מז.).

או תהיה כונת הכתוב על זה הדרך: ״אף חבב״ – פרוש חבה אחת נשארה לעמים, והוא שכל קדושיו בידך כמו שפרשתי. ואמרו ״והם״ – פרוש עם ישראל שבהם הוא כל עקר המאמר, יש להם הפרש להתגדר על קדושיו של הבאים מן שאר הגוים, שישראל ״תכו לרגלך״, פרוש, כאמרם זכרונם לברכה (יבמות קג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, וזה היה מצד מה שתכו – פרוש נתמרקו על ידי כח הדבור המפלא ששמעו דברי האלהים, ואמרו זכרונם לברכה (שבת פח:) שיצאה נשמתם כרמוז בפסוק (שיר השירים ה:ו) ״נפשי יצאה בדברו״, ובזה פסקה זוהמתם, מה שאין כן הגרים שהגם שיתקבלו כאחד שבטי ישראל לא פסקה זוהמא מהם כידוע מדבריהם (זוהר ח״ג יד:).

וגמר אומר ״ישא מדברותיך״, פרוש לשון ממשלה, על דרך אמרו (תהלים מז:ד) ״ידבר עמים תחתינו״, הכונה בזה שאין נותנים שום ממשלה על ישראל אלא למי שהוא מזרע ישראל ולא ממשפחת הגרים, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (יבמות מה:) מפסוק (דברים יז:טו) ״שום תשים עליך מלך״ – כל משימות שתשים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך, וצא ולמד מבריתא (סוטה מא.) של אגריפס המלך כשקרא בבית המקדש זלגו עיניו דמעות וכל הענין, והוא אמרו ״ישא מדברותיך״ פרוש כל שהוא מזרע עם בני ישראל הוא יכול להתרומם בגדולות שישנם על ישראל עמך, ואמרו ״ישא״ לשון יחיד כאמרם (סנהדרין ח.) דבר אחד לדור ולא שני דברים.

עוד ירצה באמרו ״ישא מדברותיך״ שהוא טעם ״תכו״, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת פח.) שכפה השם עליהם ההר כגיגית לקבל התורה, ובימי המן בטלו טענת מודעא רבא וקימו מרצונם מה שקבלו באונס, ופרשתי הדבר במקומו (שמות יט:ה), כי מה שמאנו לקבל התורה עד שהצרך להפוך עליהם ההר היה על גזרת חכמים ודבריהם ותקנותיהם אשר רבו שעשו להזהיר ישראל ולהעמידם במקום המשתמר מלעבור על דברי השם, והוא אמרו ״תכו לרגלך״ כדי שישא מדברותיך חלק מהדברות שלא רצו לקבל, כי על כללות התורה כתוב יושר (שמות כד:ז) ״כל אשר דבר השם נעשה ונשמע״, אלא על חלק מהדברות שצוה עליהם לקבל תורת חכם על זה ״תכו לרגלך״ שהוא הר סיני שעמד השם עליו ואותו כפה השם עליהם כגיגית.

או תתפרש ״מדברותיך״ לשון הנהגה, פרוש תורות המנהיגים את ישראל שהם הם המחדשים תקנות וגזרות וגדרים וסיגים, ובימי מרדכי כשראו אשר יפליא צדיק עשות קבלו תורת חכם מקור חיים.

עוד ירצה אמרו ״ישא מדברותיך״ על דרך אמרם זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א:ב) שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מדבר עם כל איש ואיש מישראל ואמר לו: ״אתה מקבלני עליך?״ והוא אמר לו: ״הן״. היה נושקו וכו׳ ועולה ומתעטר לראשו, והוא אמרו ״והם תכו וגו׳ ישא״ – כל אחד ואחד מהם מדברותיך על ראשו. ודקדק לומר ״מדברותיך״ ולא אמר ״דברותיך״, לפי שהדברים עצמם היו מדברים להם ואומר לכל אחד: אתה מקבלני וכו׳ כאמור.

ואמרו ישא – לעתיד, לפי שאחר מעשה העגל נקלפו מהם העטרות ההם שנשאו על ראשם, שהם המדברים אותם, והורידו עדים בהר חורב (שמות לג:ה), וזכה בהם משה (שבת פח.), כאמרם (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, והוא סוד אמרו (שמות לג:ח) ״והביטו אחרי משה״ שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש, פרוש – היא התורה המאורסה לישראל שנטל משה כל חלקם. לזה אמר ״ישא״ שעתידים לחזור להם לעתיד לבא, ואמרו עוד רבותינו זכרונם לברכה (סידור ר׳ אשר בשם האר״י ז״ל) שביום שבת חוזרים העטרות לראש ישראל ולא נשאר למשה אלא חלקו המגיע לו, ולזה הוא שאנו אומרים ביום שבת ״ישמח משה במתנת חלקו״, פרוש – ישמח הגם שאין לו אלא מתנת חלקו שכבר החזיר לישראל חלקם בחיים.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (הוריות ח:) ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ מפי הגבורה שמענום, וישבנו מאמר זה עם מאמר (מכילתא יתרו) שכל עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, כי ה׳ אמר כלם בדבור אחד, אבל בערך השומעים לא יכלו לקבל מהם אלא ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ שמעו אותם בגבורות בדבור אחד ויצתה נשמתם באמצעותם, והוא אמרו ״תכו לרגלך״ ואפס כח עד שיצתה נשמתם, הטעם ״לשא מדברותיך״ פרוש חלק מהדברות המפלאים שהם ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, אבל השאר משה צוה אותם כאמרם זכרונם לברכה (שם), והוא מה שגמר אומר ״תורה צוה לנו משה״ וגו׳, ותמצא שכל המצוות שצוה ה׳ בין מצוות עשה בין מצוות לא תעשה הם בפרטות תרי״ג מצוות, והמשכיל לתיבת ״תורה״ ימצא בה מנין תרי״א (מכות כג:) עם שנים הרמוזים במאמר הסמוך ״ישא מדברותיך״ הרי הם תרי״ג ונכון.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת מגלה (מגילה כט.) באותו מעשה שרצו המלאכים לדחותו לרב ששת מכנישתא מפני השכינה, עד שטען ואמר: רבונו של עולם, עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי? ואמר להם השם שבקוהו. והוא אמרו ״והם תכו״, פרוש וכשהם בירידה עלובים ומענים ובאים בטענה זו, ישא מעליו מדברותיך שהם מלאכים העומדים לשרת את פני השם, שהם הממנים על דבר כבוד שמו, ולא ידחו מפניהם:

עוד ירמז על פי דבריהם זכרונם לברכה (ברכות ה.) שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכלם לא נתנם אלא על ידי יסורין, שהם תורה וכו׳, ואמרו עוד (ברכות סג.) בפסוק (משלי ל:לב) ״אם נבלת בהתנשא״ שכל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להיות מתעלה, והוא אמרו ״תכו לרגלך״ וצערו עצמם בזה, ״ישא״ – פרוש יתעלה מצד דברותיך, שהתורה היא המרוממת ומנשאת, כאמרו (משלי ח:טו) ״בי מלכים ימלכו״ וגו׳:

עוד ירצה באמרו ״תכו וגו׳ ישא״ וגו׳, על פי דבריהם זכרונם לברכה (נדרים לח.) שאמרו בפסוק ״ותחסרהו מעט מאלהים״ (תהלים ח:ו), שמ״ט שערי בינה נמסרו למשה בסיני, ושער החמשים הלא הוא כמוס את ה׳. והוא מה שפרשתי בפסוק ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳״ (ישעיה יא:ט), פרוש הדעה שעדין היא את ה׳, ולא מסרה למשה, ובהגלות משיחנו יתן ה׳ הטוב ההוא. והוא אמרו ״תכו לרגלך״, בחלק שכבר קבלו, ועוד לעתיד ״ישא מדברותיך״, ויחס אליו לשון נשיאות ומעלה שחלק ההוא עליון מאד, וכבר כתבנו מזה בארך במקומות אחרים:

תורה צוה לנו משה וגו׳. יש להעיר, כיון שהוא המדבר, היה לו לומר ״תורה צויתי לכם״ וגו׳. ואולי כי פסוק זה נסמך למה שלפניו, על זה הדרך: ישא עם ישראל מדברותיך בקול אחד כלם ״תורה צוה לנו משה״ וגו׳, וכן הם הדברים שכל ישראל יחדיו ישאו קולם בפתיחת התורה.

ואמרו ״תורה צוה לנו״ וגו׳, אנו מקבלים אותה מורשה קהלת וגו׳. ופרוש ״צוה לנו״ אפשר לפרשה לעוז מלכות, כאמרם זכרונם לברכה אין צו אלא מלכות, שהמליכה עלינו שעל פיה יקום דבר, וגם המלך אשר ימליכו עליהם יהיה על פי התורה, ואותה יכתב וישים לפניו כאמרו (דברים יז:יח) ״וכתב לו״ וגו׳, והוא מאמר הכתוב (משלי ח:טו) ״בי מלכים ימלכו״. ולמעלה בפסוק ״אף חבב״ פרשנו הכתוב באפן אחר על נכון.

ויהי בישרון מלך בהתאסף וגו׳. פרוש, שהויית המלך בישראל צריך שתהיה בהתאסף ראשי עם יחד, כאמרם זכרונם לברכה (תוספתא סנהדרין פ״ג) אין ממנין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, והוא שנתכון במאמר ״ראשי עם״, ובאמרו ״יחד שבטי ישראל״, שצריך שיהיו צבור מרוצים ממנו.

עוד יתבאר לפי שאמר בסמוך כי התורה היא המולכת עלינו, כאמרו (משלי ח:ו) ״נגידים אדבר״, לזה גמר אומר ״ויהי בישרון מלך״, פרוש והוית מלך בישראל זה יהיה אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך, אז הוא שיהיה מלך, והוא אמרו ״בהתאסף ראשי עם״ וגו׳, אז הוא שיהיה מלך בישרון מלבד התורה. וכמו כן מצינו שהיה מנוי מלך על ישראל בסדר זה, דכתיב בשמואל (שמואל א ח:ד) ״ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל וגו׳ שימה לנו מלך לשפטנו״, והוא עצמו מאמר ״בהתאסף״ וגו׳, אבל זולת זה תהיה זאת התורה לבד למלך על ישראל, והוא מאמר הנביא להם (שמואל א יב:יב) ״וה׳ אלהיכם מלככם״, שהיא התורה, שכלה שמו של הקדוש ברוך הוא.

ואולי כי לזה רמז בתיבת ״ויהי״ שיורה על הצער (מגילה י.), דכתיב שם (שמואל א ח,ו) ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו״, וכתיב (שם שם ז) ״ויאמר ה׳ וגו׳ כי אותי מאסו ממלוך עליהם״, ועל זה נתנבא משה ואמר ״ויהי״ וגו׳.

עוד רמז, כי מלכות ישראל תהיה מתקימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד, שבזה יהיה סבה שיתיחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכיות מה עלתה בידם, וזאת סבת עגלי ירבעם והבאים אחריו, כי ראש האבדן הוא הפרוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום (עוקצין ג:יב) ויחוד הלבבות.

יחי ראובן וגו׳ ויהי מתיו וגו׳. אמרו ״יחי ראובן״, רבותינו זכרונם לברכה אמרו (ספרי דברים שמז) שהתפלל על ראובן שיהיה לו חלק לעולם הבא. ואולי אפשר לומר שנתכון על גדולי השבט שמתו בעדת קרח, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יח:ג) כי מאתים וחמשים איש כלן היו ראשי סנהדראות ורובן משבט ראובן כאמרם זכרונם לברכה (רש״י במדבר טז:א). ולפי שיש מקום לומר שעדת קרח אין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קט:), לזה התפלל ״יחי ראובן״ פרוש שבטו, והגם שלא היו אלא מאתים וחמשים איש, להיותם גדוליהם יתכנה השבט כלו עליהם.

או אפשר שעל ראובן עצמו הוא אומר, אלא שהוא מהטעם עצמו, כי כשיתקצצו ענפים של גדול השבט יגרע מצדיק שהוא ראובן עינו, לזה התפלל שיחיה לעולם הבא, וזה מסכים כסברת האומר (סנהדרין קח.) עדת קרח יש להם חלק לעולם הבא.

ויהי מתיו מספר. התפלל עליהם שיהיו צדיקים, לפי שנמקו השרשים במאורע גדוליהם במעשה קרח כאמור בסמוך, לזה התפלל ״ויהי מתיו מספר״, פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין כו.) שאמר חזקיה לפני הקדוש ברוך הוא ״רבים אשר את שבנא״ וגו׳, והשיב הקדוש ברוך הוא אין מנין לרשעים, לזה אמר משה במתק לשונו ״מתיו מספר״, פרוש שלא יהיו רשעים, שאז אין מנין להם, ותועיל תפלת צדיק על הדבר בסוד ״צדיק מושל ביראת אלהים״ (שמואל ב כג:ג, עיין שבת סג.):

שמע ה׳ קול יהודה. פרוש, לפי שיהודה חטא במעשה תמר והתודה על חטאו באמרו (בראשית לח:כו) ״צדקה ממני״, בקש משה שיקבל ה׳ קולו בהודאתו. ואמר ענין זה לומר אחריו ״ואל עמו תביאנו״, פרוש לפי מה שכתבנו בפסוק ״מטרף בני עלית״ (בראשית מט:ט), כי באמצעות מעשה תמר הוציא טרף אדם שאכל הבליעל, והוא מה שרמז באמרו ״ידיו״, פרוש כח מעשיו רב לו, הגדיל וקנה רבנות בתוספת גדר עליון כמו שהארכנו שם:

ואמרו ועזר מצריו תהיה. פרוש, שהגם שהרויח פרץ וזרח בכח מעשה תמר, אף על פי כן עדין לא האירה מלכות בית דוד, כי צריכה לניצוץ הקדשה שעדין בין האמות והיא רות המואביה. לזה אמר ״ועזר מצריו תהיה״ לשון נקבה, גם ״עזר״ יורה אל הנקבה, כאמרו (בראשית ב:יח) ״אעשה לו עזר״ וגו׳. ועין מה שכתבתי בפסוק ״וחטאתי לאבי״ וגו׳ (בראשית מג:ט).

וללוי אמר תמיך וגו׳. פרוש, יתקיים בידו דבר זה ולזרעו אחריו כהונת עולם.

אשר נסיתו במסה. פרוש, לפי שיעקב אמר על לוי בשתוף עם שמעון ״כלי חמס וגו׳ ארור אפם כי עז״ וגו׳ (בראשית מט:ה,ז), לזה אמר כי לוי נתנסה שאינו בעל אף ועברה שנתנסה במסה, פרוש לא שנסהו ה׳, אלא שראה בו נסיון, שכל שבטי ישראל נסו ה׳ דכתיב (שמות יז:ז) ״ועל נסותם את ה׳״, ולא כן לוי, הא למדת ששכך רוגזם.

(ט~י) האמר וגו׳ יורו משפטיך וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא ס.) במעשה שבאו לדון על אילן שהיה מזיק לדרך הרבים וכו׳, ואמר להם עד למחר וכו׳, ושלח וקץ וכו׳, עד כאן. והוא אמרו ״האומר״ וגו׳, אדם כזה ראוי להורות משפט וכו׳, כי אין מקום לומר לו ״טול קורה״ וכו׳ (בבא בתרא טו:), וזה לך האות ״האמר לאביו ולאמו״.

עוד ירצה, לפי שצוה ״שופטים וגו׳ לשבטיך״ (דברים טז:יח), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי) שצריך שימנה דינים לכל שבט, לזה אמר כי שבט לוי לצד מה שהוכחנו שלא נשאו פנים לאב ולאח ולבן ראויים הם להתמנות על כל שבטי ישראל, והוא אמרו ״יורו משפטיך ליעקב״ בדרך כלל, כי אין לחוש שישאו פנים לשבטם יותר משבט זולתם.

ומשנאיו מן יקומון. אמרו ״מן יקומון״, לדבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה צט:ב) שנתנבא על מלכות יון שעתידה לפול ביד בני חשמונאי. לזה אמר ״ומשנאיו מן יקומון״, פרוש אפלו מן הזמן עצמו שתהיה להם לשונאים קימה, וישראל שפלים, בזמן עצמו ״מחץ מתנים קמיו״ וגו׳, וכן היה, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא.

לבנימן אמר. פרוש תבת ״לבנימן״ הוא דברי משה, ותבת ״אמר״ הוא דברי הכתוב, שאם לא כן במה יובן הדבר שעל בנימין הוא אומר, וכן ״ליוסף״ ו״לזבולן״ וגו׳.

ואמרו ״ישכן לבטח עליו״. פרוש, מה טעם ישכון לבטח? ״עליו״, פרוש על היותו שכנו של שוכן הבירה, כי מי יבא אחר המלך:

מברכת ה׳ ארצו. אולי לפי שעתידין לומר בני יוסף ליהושע שצר להם המקום להיותם עם רב (יהושע יז:יד), לזה ברך ארצם להתרחב. עוד לפי שיוסף זן ופרנס כל ישראל, ומצינו שהעלה ה׳ עליו בשביל זה כאלו ילדם, דכתיב (תהלים עז:טז) ״בני יעקב ויוסף סלה״, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יט:) לפי שפרנסם נקראו על שמו, לזה ברכו ברוב טובת הארץ מדה כנגד מדה.

ורצון שכני סנה וגו׳. פרוש שיתרצה בו ה׳ להטיבו גם בזמן שישראל בצער, והוא סימן שכינת סנה.

ואמרו תבואתה לראש יוסף ולקדקד וגו׳. פרוש, טעם האמור הוא כנגד שני מדות טובות שנמצאו בו: אחד, שהגם שגלה וירד למצרים, וכמה סבות הרשע הקיפוהו, עמד בצדקתו, כאמרם זכרונם לברכה (רש״י על שמות א:ה) בפסוק ״ויוסף היה במצרים״ הוא יוסף וגו׳, והוא מה שרמז באמרו ״לראש יוסף״. וכנגד מה ששלם לאחיו טובה תחת רעה, אמר ״נזיר אחיו״, שהזירוהו אחיו מן אחותם, כמו שדרשו זכרונם לברכה (רש״י על בראשית לז:יז) בפסוק ״נסעו מזה״, ואף על פי כן ״ויכלכל יוסף״ וגו׳:

בכור שורו וגו׳. כאן ברך שני גדולים היוצאים מיוסף, ואמר כנגד מנשה הבכור ״בכור שורו הדר לו״, רמז לגדעון, וכנה לו את השור, רמז למה שאמר מלאך ה׳ לגדעון (שופטים ו:כה) ״קח את פר השור אשר לאביך וגו׳ ולקחת את הפר השני והעלית עולה״ וגו׳:

ואמרו הדר לו, כאמרו שם (שופטים ז:ב) ״ויאמר ה׳ אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי״. והוא הפאר הוא ההדר האמור כאן, שלא עלו מישראל אלא אנשים מועטים, ובזה תהיה התשועה הדר למושיע, והוא אמרו הדר לו.

וקרני ראם קרניו. הוא כנגד יהושע הבא מאפרים, שהיה שמעו בכל הארץ, אשר גדלו ה׳ והרים מעלתו כקרני ראם, ״בהם עמים ינגח״ וגו׳, כי כשמוע מלכי האמורי את אשר היה ה׳ עמו לא קמה עוד רוח בהם מפניו.

וחזר ופרש משה דבריו, כי שני הברכות שאמר הם כנגד שני השבטים, והוא אמרו ״והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה״, והגם שבברכה הקדים לומר ״בכור שורו״ שהוא כנגד מנשה, לפי שברכתו קטנה מברכת אפרים, התחיל במועט להוסיף ולעלות בברכה, וכשהזכירם הקדים ברכת אפרים כפי גדלתן, שגדלת יהושע גדולה מגדלת גדעון:

שמח זבולן וגו׳. הגם שבעניני עולם הזה בכללות אין לשמוח בהם, דכתיב (קהלת ב:ב) ״ולשמחה מה זה עושה״, אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה, והטעם כדי שיתקים יששכר באהלו כאמרו ״ויששכר באהליך״.

עוד ירצה, לפי שאין אדם יודע ביציאתו לסחורה אם יצליח אם לא עד שיחזור מצלח, לזה אמר לזבולון ״שמח״ מעת יציאתך, כי בודאי שתצליח, והטעם כיון שיששכר באהליך שליח מצוה אתה לזון לומדי תורה, וכנה אהל יששכר לזבולון, כי הוא הבונה אהלו.

או ירצה ״באהליך״, כנוי ליששכר, ואמר לשון אהל לשתי סבות: אחד, שאין עושין עקר בעולם אלא ישיבת עראי, ועקר דירתם הוא בית עולמים. ב׳, כנוי למאהיל עליהם, שהיא השכינה שנקראת אהל, הגם שעוסקים בסחורה, עליהם נאמר (תהלים פה:יד) ״צדק לפניו יהלך״ וגו׳:

מרחיב גד. פרוש, הרחיב ה׳ לו בנכסים רבים, דכתיב (במדבר לב:א) ״ומקנה רב היה [לבני ראובן] ולבני גד״ וגו׳, והטעם כמו שאמר שם הכתוב (במדבר לא:נג) ״אנשי הצבא בזזו איש לו״, ולהיות בני גד גבורי כח בזזו יותר מכולם, והוא מה שסמך למאמר ״מרחיב וגו׳ כלביא שכן וטרף״ וגו׳:

וירא ראשית לו. פרוש, היה ראוי ראשית שהיא התורה לו, וטעם לדבר – ״כי שם חלקת״, פרוש חלקו של מחוקק שהוא משה ״ספון״, או חלק ממחוקק, כי חלק הגדול עלה למעלה, ולא נשאר שם אלא גופו הקדוש החי ספון. וטעם הדבר להביא ראשי עם, כאמרם זכרונם לברכה (ספרי כאן) להביא דור המדבר לעולם הבא. והוא אמרו ״ויתא״ וגו׳, וקראם ראשי עם לפי שהם תחלת קנית ישראל לה׳ לעם סגלה.

עוד ירצה, ״וירא ראשית״ – הנחלה שנחלו ישראל, שהיא ארץ סיחון ועוג ״לו״, פרוש לטלה לחלקו. ולחשש סגלת הארץ שכל הדר בה או כל הקבור בה יש לו חלק לעולם הבא (כתובות קי:), אמר טעם שלא חש לדבר זה ״כי שם״, פרוש במקום ההוא שלקח לנחלתו, שם ״חלקת מחקק״, שהוא משה, ״ספון״, ״ויתא ראשי עם״, ומעתה גם הוא יבא עם ראשי עם לעולם הבא.

צדקת ה׳ עשה. פרוש חוזר אל משה, שנותן טעם למה זכה לכל המעלה שיביא אחרים עמו לעולם הבא, ואמר ״צדקת ה׳״ וגו׳, פרוש שעשה הצדק בדבר הנוגע לה׳.

או אפשר שיכון לומר שעשה יותר מחיובו עם ה׳, וכמו שרמזנו בפסוק ״וצדקה תהיה לנו״ וגו׳ (דברים ו:כה), גם משפטיו עם ישראל עשה, פרוש שהיה מתדין תמיד עם ה׳ על ישראל והיה מכריע הדין לכף זכות, כאמור בענין העגל ומרגלים ועדת קרח, ועין מה שפרשנו בהם. וכפי זה שעור אמרו ״ומשפטיו״, פרוש משפטים של ה׳ עם ישראל, עשה אותם, פרוש עשה תקן.

עוד ירצה על זה הדרך, ״צדקת ה׳ עשה״ במה שנוגע לעצמו, ומה שנשפט הוא במשפטים אלו למות בעבר הירדן וסתם תפלתו הוא ״עם ישראל״, פרוש הוא בדברים שהם עם ישראל, כגון מי מריבה, ושאר הסבות שמהם.

או יתפרש אמרו ״צדקת ה׳״ וגו׳, על גד שעשה עם ה׳ דבר שיחשב לו לצדקה, והוא שעבר הירדן להלחם מלחמת מצוה עם ישראל. ודבר זה כפי הדין בינו לבין ה׳ אינו חיב בו, כי באה נחלתם במקום שבחרו, ואין להם חיוב לעבר להלחם עם יושבי הארץ, וכמו שטענו בטענותיהם בפרשת מטות (במדבר לב:ה), וכמו שפרשנום שם, וכמו שהוכיח המעשה שהסכים ה׳ על נחלתם כי באה שמה. ומה שעברו הירדן להם תחשב לצדקה, וזה למה שנוגע למה שבינם לבין ה׳, אבל למה שנוגע לבינם ובין ישראל כך שורת הדין נותנת.

והוא אמרו ״ומשפטיו עם ישראל״, וכמו שפרשתי שם בתשובת משה על טענותיהם, שכלם הם כדי שיהיו נקיים מה׳ ומישראל, כי אין צרך לה׳ לעזרת גבורתם, ויודע היה ה׳ שלא היתה כונתם בשאלת הארץ לשום מחוש רע, וכל הטענות שטען להם משה לא היו אלא בערך ישראל אחיהם.

גור אריה. אולי שנתכון אל שמשון ששסע האריה כשסע הגדי (שופטים יד,ו). ואמרו ״יזנק״, רמז לצליחת עליו רוח ה׳ ודלג לשסעו כמדלג מהר בשן:

ברוך מבנים אשר וגו׳. פרשתי בפרשת נשא בפסוק ״נשיא לבני אשר״ וגו׳ (במדבר ז:עב).

אין כאל ישרון. פרוש, אין כאל של ישרון שעושה דבר זה להם, והוא שרוכב שמים, פרוש רוכב על השמים בשביל עזרת ישראל, והוא אמרו ״בעזרך״, להלחם בשבילך, כאמרו (שמות יד:יד) ״ה׳ ילחם לכם״, וכשהוא בא ונלחם להם כל השמים הם מרכבתו, ומעתה כל כחות השמים ומערכתם באים לעזרת ישראל, שהסוס טפל לרוכב.

וישכן ישראל בטח. אימתי? כשיהיה בדד, ומאמר ״וישכן״ נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו שהוא ״ויאמר השמד״, שצוה ה׳ לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה ״וישכן ישראל בטח בדד״.

ואמרו עין יעקב, לומר שהגם שתהיה עינם אל ארץ דגן ותירוש, פרוש לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אף על פי כן לא יבעטו כשלא יהיו יושבים מהעמים עמהם בארץ.

אשריך וגו׳ נושע בה׳. פרוש, שכל האמות שריהם נלחמים להם כידוע, ובזה יש לחוש שיגבה עליו שר שכנגדו, או ה׳ יגפנו, כאמרו (שמות יד:ל) ״וירא ישראל את מצרים מת״ וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה כא:ה) שהראם ה׳ שרו של מצרים מת לפניהם, מה שאין כן ישראל אשריהם שתשועתם היא בה׳, שהוא בכבודו נלחם להם, ובזה חרבם גבוהה ועומדת בלא מחוש.

עוד ירצה באמרו ״נושע בה׳״, פרוש שהמלך נושע בתשועתו, כאמרו (דברים ל:ג) ״ושב ה׳ אלהיך את שבותך״, ואמרו זכרונם לברכה (מגילה כט.) ״והשיב״ לא נאמר אלא ״ושב״, אשריו וכו׳, והוא אמרו ״אשריך מי כמוך״ שאתה עם נושע עם ה׳ שהוא מגן עזרך, ואשר הוא חרב גבהותך, שאין חרב גדולה כחרב לה׳ בשלפו אותה מתערה.