אור החיים על במדבר פרק כב

וירא בלק בן צפור וגו׳ ויגר מואב וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין תלה הראיה בבלק ולא בבעלי המגור שהם מואב. ב׳, למה לא פחדו אלא מואב ולא מדין, ומה גם שהמדינים להם יאות הפחד כי המה אבדו ולא מואב, ומזלייהו יחזה את אשר יקרה להם.

ונראה על פי דבריהם (במדבר רבה כ,ד) שאמרו שבלק מנסיכי מדין היה, אלא שמחמת פחד ישראל עשאוהו מואב מלך עליהם. מעתה במאמר ״וירא בלק״ גלה הפסוק פחד ומורא מדין, כי אז באותו מצב היה גדול נסיכם של מדין. והגם שלא הזכיר בפרוש המורא, מובן הוא בזכרון מעשה ישראל לאמורי שהם תוקף כל יושבי הארץ. והזכיר אחר כך מגור מואב גם כן, דכתיב ״ויגר מואב״, ומאמצעות שני מוראים עשו שלום ביניהם, ויאמר מואב לזקני וגו׳. וכן אמרו זכרונם לברכה (שם) וזה לשונם: והלא המואבים נלחמים עם המדינים, דכתיב: ״המכה את מדין בשדה מואב״ (בראשית לו:לה), ושנאה היתה ביניהם מעולם, משל לשני כלבים״ וכו׳, עד כאן. הרי ששניהם פחדו. וטעם הכנעתם של מואב שקבלו מנסיכי מדין למלך עליהם ולא להפך, מפני שמואב היו צריכין לעצתן, לפי שנתגדל משה ביניהם, כאמרם זכרונם לברכה (שם), ולזה נכנעו להם והמליכו נסיכם.

עוד נראה בהעיר עוד למה אמר לשון ראיה ולא לשון שמיעה. והגם שרז״ל אמרו (מכילתא) וזה לשונם: יש ראיה שהיא שמיעה, כגון ״וכל העם רואים את הקולות״, עד כאן, הלא במקום אחר (מכילתא) מצינו שדרשו שהיו רואים הקולות ממש. עוד למה הצרך להזכיר שם אביו ״בן צפור״. עוד למה דקדק לומר שני רבויים את כל. עוד צריך לדעת למה כפל לומר ויגר מואב וגו׳, ויקץ וגו׳. עוד למה פעם קראם ״העם״ ופעם קראם ״בני ישראל״.

אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר חדש כאן) כי בלק מכשף גדול היה יותר מבלעם, והיה עושה כשפיו בצפור אחד ששמו ידוע, והוא אמרו וירא בלק, ובמה ראה? בצפור, והוא אמרו בן צפור, פרוש להיותו בן צפור ראה בכשפיו של צפור. ואמר תבת בן לצד כי הצפור הוא לו לאב ולקצין, וממנו ידע את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא הצרך למגידים להודיע דבר קטן וגדול.

ואפשר שכונת הכתוב היא שמקודם היות המעשה ראה בצפור, ודקדק לומר את כל רמז ברבוי ״כל״ לגופה, שראה בצפור כל מה שעשה ישראל לאמורי, ורבוי ״את״ רמז לראיה אחרת עמה [אומה] שעתידה להיות כיוצא בדבר, האמורי שעתידין ישראל לכלותם, ומה אומה היא שעקרו ישראל אז היא מדין, וזה רמז בתבת את, הא למדת שראה מה שעשו לאמורי ומה שיעשו למדין. ואפשר שראה גם כן כי מואב מבטחים מצרת ישראל כמו שכן היה, כי הכשוף יגיד העתיד אם רע אם טוב. ומעתה תלה הראיה בבלק כי הוא הרואה בצפור לבד, וראיה זו לא ראה אותה אלא בלק בכשפיו. וכונת הספור בדבר זה הוא להקדים הסבות שסבבו מעשה קריאת בלעם והנמשך ממנו בעונות לישראל, שראית בלק היתה סבה אחת לנסבב כאשר אבאר. ואמר עוד ויגר מואב אינה הודעת הנמשך משמיעת בלק אלא הודעת סבה אחרת למאורע הנמשך שנכנס בלב מואב מגור.

ודקדק לומר מפני העם, פרוש, לצד היותם רבים ותקיפים, כאמרו ״כי רב הוא״. והוסיף לומר ויקץ וגו׳, נתכון לומר שהגם שנכנס בלבם המגור, עם כל זה היו מוצאים תרופה לדבר בדרך טבע, שישכרו עמים רבים וחזקים כנגדם, אלא צרתם צרה לצד היותם בני ישראל, שאין נצחונם כפי הטבע אלא בנס ופלא, והוא אמרו ויקצו מפני בני ישראל, פרוש, היותם בני ישראל. ובאמצעות כל זה השלימו מואב עם מדין ומלך בלק עליהם, ושלחו אחר בלעם, והיו תוצאותיו חצר מות.

ובהעדר אחת מכל הסבות הנזכרות לא היו שולחים אחר בלעם ולא היה דבר, שאם לא היה ראית בלק בנסתרות לא היה משיג לדעת את אשר תקראנה אותו ואת עמו במדין, ולא היה מתרצה להשלים עם מואב להתחבר עמהם לבא כנגד ישראל. והגם שהיה שולח אחר בלעם והוא במקומו במדין, לא היה נסבב דבר בהפקרת הנשים שהפקירו המואבים, כי מדין לא היו מבטחים ביציאתם לישראל כי אם המואבים, לפי שאמר להם בנבואתו כי לא ירעו ולא ישחיתו להם אלא באחרית הימים, דכתיב (במדבר כד:יד) ״את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים״, ומזה הבטחו לשלח בנותיהם למחנה העברים ולהתגר עמהם (סנהדרין קו.), כי שלמים הם עמהם, מה שאין כן מדין שלא מצינו שהפקירו מהם אלא מדינית אחת, שאמרו זכרונם לברכה (מדרש רבה כאן) שהיא בתו של בלק, כי הוא זה הנקרא ״צור״. גם אם לא היה מוראם של מואב מהעם גם שקצו מפני בני ישראל כמו שפרשנו טעם הכפל וכו׳, לא היו משלימין עם מדין ולהמליך עליהם נסיכם. לזה הקדים ה׳ הסבה ואמר וירא בלק וגו׳ ויגר וגו׳ ויקץ וגו׳, וזה היה סבת ויאמר מואב וגו׳ וישלח מלאכים וגו׳ והיה מה שהיה.

ילחכו וגו׳ את כל סביבותינו. אולי שלא רצו להראות כל כך מרך הלבב שהם יראים מהם, אלא שהם חסים על הסביבות, ואמרו לשון רבים לכלול אותם עמהם. ואמרו ובלק בן צפור הם דברי הכתוב, או אפשר שהם דבריהם שאמרו כי דבר זה נוגע גם למדין, להיות שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, ואם כן החרפה נוגעת למדין לצד נסיכם. ודקדק לומר בעת ההיא, לומר לא לפניו ולא לאחריו, כי אחר שבא בלעם והודיע להם כי לא ירעו ולא ישחיתו למואב, שלחו את בלק ולא היה עוד מלך עליהם. וזה לך האות שנמצא את נסיכי מדין ונהרג עמהם (במדבר לא:ח).

וישלח וגו׳ אל בלעם וגו׳. הצרך להזכיר שם אביו בן בעור, גם להזכיר מקומו פתורה אשר וגו׳ ארץ בני עמו, להודיעך הזריזות שעשה בלק הרשע בשליחות זה כדי שיבא לידי גמר תכף ומיד. לזה פרש לשלוחים ואמר בן בעור לבל יתחלף בלעם בבלעם, וכדי שלא יתעכבו לחזר אחריו צין להם מקומו ואמר פתורה, ולחשש מקום אחר ששמו פתורה אמר על הנהר, והודיעם עוד כי הארץ ההיא היא ארץ בני עמו וכלם ידעו אותו גם ידעו דרך הלך בו, כי לפעמים לא ימצא האיש בביתו והם יודיעום מקום אשר ימצאוהו שם.

לקרא לו. נתחכם בתחלת מאמר השליחות לומר, כי מה ששולח אחריו הוא להנאת עצמו של בלעם, כי הוא רוצה לעשות עמו טובה, והכונה בזה לרוץ אחר הנאתו בלא עכוב.

הנה עם יצא וגו׳. צריך לדעת אמרו הנה, גם אמרו יצא, וכי לא ידוע הוא לכל העולם שיצאו ישראל, ומה גם לבלעם שהצרך להודיעו, גם אמרו הנה כסה שהיה לו לומר ויכס וגו׳.

ויתבאר הענין על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה א,ט) שאמרו שלשה יועצים היו לפרעה כשאמר על ישראל ״הבה נתחכמה לו״, ואחד מהם הוא בלעם, והוא אשר יעץ עליהם רעה, ובכשפיו העמיד כשוף לבל יוכל עבד לברח ממצרים, והיה מבטח כי לעולם לא יצא עם ישראל ממצרים. ולזה שלח לומר לו הנה עם יצא ממצרים, פרוש הפך הידוע, ובטל כחי הכשפים. ואפשר כי בלעם היה מבטיח את בלק שלא יצאו ישראל משם עולמית, ולזה אמר לו ״הנה יצא״. ואמרו הנה כסה את עין הארץ, נתכון גם כן נגד מה שיעץ עליהם במועצותיו הרעים למען ענותו למעטם, גם להרג זכוריהם ולשחת הבנים. הנה הוא הפך הדברים, שלא בלבד שלא נתמעט אלא אדרבא נתרבה עד למאד, והוא אמרו הנה כסה את עין הארץ.

והוא ישב ממלי. נתכון בזה לומר שנכר מתוך מעשיו שמשים פניו למולי להורישני. ותמצא שאמרו רז״ל (במדבר רבה כ,ז) שישראל היו מראים עצמן מזוינים בכלי זין נגד מואב מטעם חציפות הרשום בשם כידוע, ומזה הרגיש כי כונתם להרע להם. וטעמו של בלק ששלח דברים אלו בשליחות לבלעם, לצד שחש שיאמר בלעם למה לי ללכת שמה ויכול אני לעשות המעשים שיש בידי לעשות במקום שהיה בו. גם חשש בלק שירגיש בלעם בכשפיו לדעת כי לא ירעו ולא ישחיתו בגבול מואב ולא ירצה לבא, ומשם ישלח לומר להם כי העם לא יצורו אותם ולא יתגרו בם. לזה הקדים בתחלת השליחות ואמר הנה עם וגו׳ הנה כסה וגו׳ לומר שאין לסמוך בעניני עם זה על אשר יגידו עליהם הכשפים שהרי אמרת לא יצא ויצא, ועצה עליהם גם כן לא תעמוד כמו שלא עמדה עצתך להמעיטם, שהנה כסה וגו׳, ולומר לי שלא יתגרו מלחמה במואב והנני רואה שהוא נגד זה, שהנה הוא יושב ממולי, לזה לא תסמוך על מה שתשכיל בידיעתך ובא תבא.

ועתה לכה נא וגו׳, אמר ועתה שלא יעכב אפלו שעור שעה אחת, כי כל שעה הם בסכנה מצדם. ואמרו נא לשון בקשה, וסמך הבקשה לעקר הפעלה שהיא ״ארה לי״ וגו׳, ודקדק לומר תבת לי שתהיה הארירה בהם לי לצרכי, והכונה בזה שלא תתעכב הארירה עד אחר שיעשו נקמה בהם ומה שהיה כבר היה, אלא שתעשה הפעלה תכף ומיד שבזה תהיה הצלת מואב מהם. ורמז עוד במאמר לי לפי שקדם בלעם וברך את בלק, כאמרם זכרונם לברכה (תנחומא, בלק א), לזה אמר ״ארה לי״, פרוש, אפלו לי שכבר אני מברך לא יועיל זה וצריך לארר אותם. ואם תאמר אינו צריך שכבר אתה מברך, לזה אמר כי עצום הוא ממני כאן כלל שני דברים, אחד ענין החוזק הטבעי, ואחד ענין הברכה כי עם זה ברכתו עצומה מברכתי. ואמרו אולי נכה בו פרוש, ואחר כל זה עודני בגדר הספק אולי, וגם גדר ספק זה לא לאבדו אלא להכות בו לגרשו מעלי. גם נתכון לומר כנגד הבינונים נכה בו, וכנגד הצדיקים ואגרשנו.

ובדרך רמז פיו הכשילו במאמר ארה לי לארר את בלק, וכן היה, שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו. גם היה סבה שישוב בלק למדין ושם נפל בחרב, דכתיב (במדבר לא:ח) ״ואת מלכי מדין הרגו וגו׳ ואת צור״ וגו׳, וזולת הליכת בלעם שגלה למואב כי מבטחים הם מישראל ולא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים, היה נשאר שם בלק ולא היה חוזר למדין ולא היה נהרג, הרי נתקים שהלך לארותו לבלק, לקים מה שנאמר (תהלים לז:טו) ״חרבם תבוא בלבם״.

כי ידעתי את וגו׳. יתבאר על פי דבריהם (במדבר רבה כאן) שאמרו שבלעם ברך את בלק שיהיה מלך, לזה אמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך שהרי נתקימה בו ברכתו, ודבר זה הוא ידוע אצלו לבד לפי שהוא נסה את הדבר ואינו ידוע לכל כי ברכת בלעם ברכה, ואשר יואר זה ידוע ממה שקלל מואב לסיחון. ויש להעיר בענין זה, בשלמא מה שהיו צודקין קללותיו של בלעם יש שני טעמים בדבר, אחד להיותו רע עין, והשני שהיה יודע רגע באפו, כמאמרם זכרונם לברכה (ברכות ז.) והיה מקלל ברגע הזעם, אבל הברכה אין מציאות שתתקים מפיו.

ונראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור, אלא שהרשע היה מערים כשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדלה וכדומה, היה עושה שמברכו, וכשבא הדבר ומתברך חושב שברכתו של בלעם גרמה, ולא כן הוא אלא מזלו גרם. וכמו כן עשה לבלק שראה בכוכבו שעתיד למלך במואב, וברכו בדבר עצמו לרמותו כי הוא הסובב.

לינו פה. דקדק לומר תיבת פה, אולי שנתכון לומר להם שילינו אתו במלונו, וגמר אומר הטעם והשיבתי וגו׳ כאשר ידבר וגו׳, דקדק לומר ״כאשר״ ולא אמר ״אשר ידבר״ וגו׳, נתכון לומר טעם שאומר להם לינו פה עמו כדי שתכף ומיד כאשר ידבר ה׳ אליו ישיבם דבר, מה שלא יהיה כן כשיהיו חוץ למלונו. ואמר הלילה אולי שאמר כן לצד צרות עינו שלא נתן להם אכסניא אלא ללילה אחת.

מי האנשים וגו׳. צריך לדעת למה שאל אותו ה׳, הממנו יבצר כל דבר? עוד צריך לדעת למה הצרך לומר תבת עמך ולא הספיק במאמר האלה? עוד צריך לדעת תשובת בלעם שאמר ״בלק בן צפור״ וגו׳, וכי שאלתו יתברך היתה מי שלחם? שאלתו היתה מי הם! ורז״ל הרגישו בדקדוק זה ואמרו (ילקוט שמעוני תשסה) וזה לשונם: ״מי האנשים״ וגו׳, אמר אותו רשע, איני יודע בהם אלא בלק בן צפור שלח אלי, עד כאן. פרוש, מתוך הדברים שאמר ״בלק וגו׳ שלח״ וגו׳ מובן שנתכון לומר ״איני יודע וגו׳ אלא בלק שלח״ וגו׳. עוד צריך לדעת למה הצרך לומר לו ״מלך מואב״ ולא הספיק בזכרון שמו? ונראה שכונת מאמר ה׳ היא על פי מה שפרשנו בפסוק ״לינו פה״ שילינו עמו בחדרו המיחד לו. לזה בא מאמרו יתברך ואמר לו מי וגו׳ לשון השפלה, על דרך אמרו (שמות ג:יא) ״מי אנכי״ וגו׳. כמו כן אמרו מי האנשים האלה שהכנסת אותם למקום זה עמך בחדר המיחד לך לדבר עמך מלאך האלהים, כי יקפיד ה׳ על כבוד בלעם בערך האמות כיון שהוא נביא עליהם, וכמו שמצינו (במדבר רבה כ,יד) שהרג את האתון משום כבודו של בלעם. ועין בפסוק שאחר זה ״ויאמר אלהים״. והבין בלעם דבריו ואמר טעם שעשה להם כבוד זה הוא לפי שהם שלוחי מלך, והוא אמרו בלק בן צפור, פרוש, הידוע לנסיך מדין, ועוד לו שהוא מלך למואב שלח אלי, פרוש, האנשים האלה, ובשביל כבוד המלכות עשיתי אותם עמי. ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

עוד ירצה באמרו מלך מואב, כי אומה זו לא נתנה לישראל, ונתחכם במאמר זה כדי שיתרצה ה׳ לשלחו ולא יעכב על ידו, ולזה לא יעכב על ידו בהליכתו עם שלוחיו.

הנה העם וגו׳. צריך לדעת למה שנה מדברי בלק, כי בלק אמר הנה עם יצא והוא אמר הנה העם היוצא, ובלק אמר הנה כסה והוא אמר ויכס, בלק אמר ועתה והוא אמר עתה, בלק אמר ארה והוא אמר קבה, בלק אמר נכה בו והוא אמר להלחם בו. ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,ט) שאמרו שבלעם טעה בדעתו כי יש דבר נעלם מה׳ חס ושלום, וטעה ממאמר ״מי האנשים״ וגו׳. והגם שפרשנו בו דרך אחר, שבעים פנים לתורה. וכיון שעינו הטעתו בזה, חשב לשנות דברי בלק, לפי שנשמע מהם שנאתו של בלעם וכמו שפרשתי במאמר ״הנה עם יצא״. וחש בלעם להיות בעיני ה׳ שהוא שונא לישראל, כי כבר נתפרסם לכל כי עם בני ישראל הם אהובי המקום, ומעשה מצרים יוכיח, לזה שנה ואמר הנה העם היוצא ממצרים, כידוע כי יציאת מצרים מפרסמת לכל העולם היתה, ולשון זה אין נשמע בו מה שפרש במאמר ״הנה עם יצא״ שזה יגיד אויבות בלעם. גם אמר ויכס וגו׳ ולא אמר ״הנה כסה״ מהטעם עצמו, להסתיר הדברים הנשמע מהם היותו שונא כנזכר. לזה לא אמר ״הנה״ שיורה הודעת הפך מה שהיה ברצונם וידיעתם בישראל מעצתו כמו שפרשתי. ואמרו ויכס, פרוש שמודיעו טעם הפחד שבא לו ממנו כי רב הוא.

ואמרו עתה לכה קבה – פרוש, נתכון לבא בטענה שהדין עם בלק בדבר זה, שהגם שהקדוש ברוך הוא נתן לישראל עמון ומואב, עדין לא הגיע זמן הנתינה, והדין עמו להלחם בו ולגרשו. והוא אמרו עתה – פרוש, בזמן זה קבה לי להלחם בו לגרשו מעלי. וכפי זה יש טעם בשנוי תבת ״עתה״, שאם היה אומר ״ועתה״ יהיה נשמע שהוא המשך מה שקדם לו, והוא נתכון לטענת הזמן שיכול הוא להלחם עמו בו. גם שנוי ״קבה״, כי אין כונתו של בלק שיארר העם סתם, שאז ימשך הרע לעם בין בערך מואב בין בערך האמות, אלא יפרש בפרוש בלעם שאינו מאררו אלא בערך מלחמת מואב, שיהיו ישראל מכנעים וכו׳ לפני המואבים. לזה דקדק לומר קבה לי – פרוש, שיפרש הקללה שהיא לערך מואב. גם שנה במאמרו ״להלחם בו״ במקום ״נכה בו״, לומר שאין חפץ לעשות לו רעה אלא להתגרה עמו במלחמה למנעו מארצו. גם שנה ואמר וגרשתיו, ובלק אמר מן הארץ. אולי בלק נתכון לגרשו מן [הארץ] הידועה אשר נתן ה׳ להם, כי כשיכניעו ייראו מעלות אל הארץ. ובלעם לחשבו להמתיק ולהטעים דברי בלק, כי אינו מבקש אלא הנאת עצמו ובטענה הנשמעת ואינו מאויבי ישראל, לזה השמיט תבת ״מן הארץ״ ואמר ״וגרשתיו״ – פרוש, שיגרשנו מעליו.

ויאמר אלהים אל בלעם. צריך לדעת למה הצרך לומר אל בלעם ולא הספיק באמרו ״ויאמר לו״. עוד למה הצרך לומר לא תלך לא תאר. עוד למה הצרך לומר לו הטעם כי ברוך הוא. ורז״ל אמרו (במדבר רבה כ,ט) וזה לשונם: אמר לו ״אקללם במקומי״, אמר לו ״לא תאר״, אמר לו ״אם כן אברכם״, אמר לו ״כי ברוך הוא״, עד כאן.

ונראה לפרש הכתוב לפי מה שפרשתי במאמר ״מי האנשים״ וגו׳, שנתכון לומר לו למה החשיבם להכניסם עמו בחדרו והשיבו כי בלק וגו׳, על זה הדרך כי משיבו ה׳ על ראשון ראשון, למה שהשיב ״בלק בן צפור וגו׳ שלח אלי״ והם שלוחי מלך, לזה בא מאמרו יתברך ״לא תלך עמהם״, פרוש, אינם ראויים ללכת הוא עמהם לפי ערך מעלתו, והודיעו כי בלק זלזל בכבודו ולא שלח לו שרים רבים ונכבדים, והוא מה שנתכון במאמר ראשון מי האנשים לשון פחיתות, לא מצד המשלח אלא מצד המשתלח, והוא בלעם לא הבין הכונה מתחלה. ותמצא שהבין בלעם הדברים ואמר לשרים ״מאן ה׳ לתתי להלך עמכם״, ויוסף בלק שלח שרים רבים ונכבדים.

וטעם שהחשיבו ה׳ ועשה לו כבוד זה, מלבד הטעם שכתבתי למעלה בפסוק ״מי האנשים״ וגו׳, נראה עוד לומר טעם בדבר כי ה׳ נתן לו שכרו שאמר בתחלת תשובתו לזקני מואב: ״והשיבתי אתכם דבר כאשר ידבר ה׳ אלי״, וידוע כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ואפלו של אמות העולם, וצא ולמד (סנהדרין צו.) מה שלם הקדוש ברוך הוא לנבוכדנצר על פסיעותיו וכו׳, וגם כאן שלם לו שכרו וכבדו ואמר לו ״לא תלך עמהם״, ועל פי הדברים יתישב על נכון מה שדקדקנו אמרו ״ויאמר ה׳ אל בלעם״ פרוש, מאמר שנוגע לבלעם לכבודו, ״לא תלך עמהם״, שאין זה כבודך הגם שהיו באים לקרא לך על דבר שיש לך רשות לעשותו. ולזה דקדק לומר עמהם, וכנגד עקר השליחות אמר ״לא תאר את העם״.

ואמר לא תאר, ולא לקח לשון עצמו שאמר בלעם ״קבה לי״, להודיעו כי ידע גם לשון השליחות ששלח בלק ולשון ארה אמר, ועקצו לבלעם ברמז זה שידע ששנה בלשונו.

ואמר כי ברוך הוא, שלא יבין ששני המאמרים שאמר ה׳ אליו ״לא תלך״ ו״לא תאר״ טעם אחד להם, והוא משום כבודו של בלעם, כמו שדיקנו מאמרו ״אל בלעם״ ומאמרו תיבת ״עמהם״, וכפי זה כשיהיו שרים רבים ונכבדים יעשה רצון בלק וילך ויאור, לזה אמר כי ברוך, פרוש, זה הוא טעם מאמר ״לא תאר״. ולענין ההליכה עמהם הוא שישנו לטעם הקפדת כבודו של בלעם.

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך, לפי שידע ה׳ כי בלעם חפץ רשע הוא ולבסוף ילך, כמו שכן היה שהסכים ה׳ ושלחו כאשר אבאר הטעם במקומו בעזרת ה׳, לזה אמר לו ה׳ לא תלך עמהם, פרוש ״עמהם״ שהחליט לו ההליכה, ואם היה אומר לו ״לא תלך״ אין עוד מציאות לחזר ולומר לו ״קום לך״.

ודקדק לומר אל בלעם, נתכון לתת טעם הדבר, בשביל מחשבת בלעם שרצה לילך, לזה הוא שלא החליט לו ההליכה, ודקדק לומר עמהם.

ואמרו לא תאר וגו׳ כי ברוך הוא, נתכון בזה להשיב על מה שדקדק בלעם בדבריו ואמר ״עתה לכה קבה״ וגו׳, כפי מה שפרשתי שנתכון לומר שטענת מואב טענה שעדין לא הגיע זמן זכיתם במואב עתה. לזה אמר לא תאר וגו׳, ואם תאמר והלא לא הגיע זמן זכיתם במואב, ״כי ברוך הוא״ – אין ברוך אלא צדיק, כי הצדקות הוא מקור הברכות. והכונה בזה שאל יחשדם ברשע כי ודאי שלא יכנסו בגדר שעדין לא הגיעם. ובחר לכנות הצדיק לברוך שנתכון לכלל גם כן מה שפרשנו בדרך הראשון.

ויקם בלעם בבקר. אולי לפי שהיתה בשורה רעה להם, לא רצה לגלות להם בלילה, לפי מה שאמרנו שהיו במלונו עצמה והמתין עד הבקר. או ירצה שלא קם מתרדמתו עד הבקר, והוא אמרו ויקם בלעם בבקר ולא קודם. או אפשר שידבר הכתוב בגנות בלעם ששלחם מהר כדי שימהר לשלח אחרים נכבדים. או להודיע צרות עינו שמהר לשלחם קודם הגעת זמן האוכל, הפך מנדיבות אבי הנערה פלגש בגבעה (שופטים יט) שאמר לחתנו שעמד ללכת בבקר: ״סעד לבך פת לחם ואחר תלכו״, כי זה הרשע הוא מקור הצרות עין, וקם בבקר לשלחם ואמר להם שילכו לארצם כי חש שיתעכבו בעיר וסעודתם עליו.

לכו וגו׳ כי מאן ה׳ וגו׳. הכחיד חצי דבר ולא אמר להם אלא מאמר ראשון שאמר לו ה׳ לא תלך עמהם לצד פחיתותם, ולא אמר להם מאמר לא תאר וגו׳, שבזה חזר בלק ושלח רבים ונכבדים. ואולי שדן הרשע מדברי ה׳ שנתן הטעם ״כי ברוך הוא״, שבא לדיק שבזמן שאינו ברוך יכול לאוררו, ולזה לא החליט להם הדבר עד שישלח הראויים ללכת עמהם, אולי יהיה זמן אז שלא יהיה בו ברוך.

מאן בלעם הלך עמנו. חשדוהו בשקרן ותלו הדבר בו שהוא לא נתמלאו עיניו בשעור כבוד זה, ואולי כי לפי שאמר להם שישיבם דבר תכף שידבר ה׳ אליו בלילה ולא עשה כן עד הבקר, אמרו, אין זה כי אם דברי עצמו. או אפשר כי מחזק היה אשר פיו דבר שוא וימינו ימין וגו׳:

ויסף עוד. פרוש, ששלח את הראשונים והוסיף עליהם אחרים, והוא מה שדקדק גם כן במאמר מאלה ולא אמר מהם, לומר כי עודם מן המובא בשליחות עם הנוספים עליהם, ונתכון בזה שלא יכחיש את דבורו הראשון שתלה הדבר בפחיתות השלוחים שהם יוכיחוהו על פניו.

עוד נתכון במאמר ויסף, שהוסיף על מנין ראשון, שאם הראשונים היו שלשה, שלח במנין שני ארבעה ויותר. וזה אינו נשמע אם היה אומר ״וישלח עוד שרים רבים״ וגו׳, שהייתי אומר שאומר ״רבים״ לבל תחשוב ששלח מועטים ממנין ראשון. ואמרו מאלה חוזר לתיבת ״נכבדים״, לזה אמר ״ויסף״.

אל נא תמנע וגו׳. פרוש, לפי מה שאמרו שלוחים הראשונים כי דעת עצמו הוא מניעת הליכתו עמהם, לזה אמרו לו שיתרצה בשיעור כבוד זה ולא ימנע וגו׳, והוא לפי שחסר לו ידיעת החשד שחשדוהו שהם דברי עצמו ולא דברי ה׳, חשב שנתכון לומר לו שלא יחוש לדברי ה׳ וילך בלא רצונו, לזה השיב אם יתן לי בלק וגו׳ לא אוכל, פרוש הגם שאני אתרצה לעשות כי תכונת רשע היתה לו ועבד מורד באדונו, אבל אינו בעל בחירה ורצון בדבר זה.

ועתה שבו נא וגו׳. אמר לשון בקשה, שחש לבל יעשו כמעשה זקני מדין בפעם אחרת שאמרו זכרונם לברכה שחזרו למקומם ולא לנו עמו (במדבר רבה כ,ח), ולפי שהאנשים הם רבים ונכבדים היה ירא שילכו להם כשישמעו שבו פה ולא יחליט הליכתו עמהם.

אם לקרא לך באו האנשים וגו׳. צריך לדעת למה אמר דבריו בלשון ספק, הממנו יפלא כל דבר? עוד, למה הסכים ה׳ על יד הרשע ללכת לקלל שונאיהם של ישראל? עוד צריך לדעת למה חזר בו ה׳ מדעת ראשונה שעכב על ידו, מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר?

ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה׳ שני דרכים, ובכל אחד מהם יש בו מחוש בלתי הגון. האחד, אם יסכים ה׳ על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו ואינו יכול עשות ככל אשר יחפץ, וה׳ רצה שיודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה׳ חפץ ברעתו. ואם לא יניחהו ללכת יכנס במחוש אחר, כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו חס וחלילה לשלחו ולזה מונעו מלכת. אשר על כן נתחכם ה׳ וסלק שני המחושים בדרך נכון. בתחלה אמר אליו לא תלך וגו׳, שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו. גם נתחכם ה׳ בזה לשלם לו שכרו שהקדים לומר לשלוחי בלק כי אינו ברשות עצמו. ומה שכר נתן לו שידע ה׳ את אשר תקראנה אותו בהליכה זו, שמלבד שלא תהיה לו תועלת, דכתיב (במדבר כד:יא) ״אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה׳ מכבוד״, מלבד זה עוד לו שתסובבהו הליכה זו לנפל בחרב, דכתיב (במדבר לא:ח) ״ואת בלעם וגו׳ הרגו בחרב״ כשהלך לקבל שכרו על עצתו שנתן להם בהליכתו. לזה מנעו ה׳ מרדת שחת בשכר דבריו ואמר לו ״לא תלך עמהם״, כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה. וזה נוסף על גדר הכבוד שעשה לו בהדרגת השרים כמו שכתבנו למעלה.

ובשליחות שניה ששלח בלק, באנו לתקון מחוש השני שיאמרו שאין ה׳ יכול חס ושלום למנעו מהרע לישראל בהליכתו, ותכנס טעות זה בלב בלעם ויחשב מחשבות כי לא ישלט ה׳ בו שם למנעו מעשות חפצו, כי כבר נבחן כי הוא עביט של מי רגלים. לזה אמר אליו קום לך אתם ובכל המקום ידי מושלות עליך. ולא אמר לו בהחלט ״קום לך״ אלא בדרך זה אם לקרא לך וגו׳, פרוש אם קריאת האנשים יש לך בה הנאה. כאן רמזו שאין לו הנאה בהליכה זו, ותלה לו הדבר אם הליכה זו לטובתו כדי שישתדל בקסמיו לדעת תכליתו ומזה ידע את אשר יקראהו ויחדל. ואין כונת מאמר ״אם לקרא״ ספק לפניו אלא תנאי הדבר אם יש לו בו הנאה וכו׳. ובזה הוסר המחוש שיאמר בלעם שה׳ ירא חס ושלום ממנו לשלחו שהרי שלחו, גם רמזו אולי ישב ולא ימשך מה שנמשך מהרעה לישראל. גם בזה שלם לו תשלום שכרו כמו שכתבנו ומנעו מנפול בחרב אם נפשו לא תאבה רעה, והוא נפשו נפש רשע ולא שת לבו למה שהעירו ה׳. ואולי שלזה חרה אפו כשראהו ה׳ הולך ולא הרגיש במה שהעירו, זה יגיד שיצטדק אצלו בודאי שיש לו הנאה, וזה אינו יכול להיות אלא אם יחשב שיעלה בידו הדבר אשר שלחו לו בשבילו. לזה חרה אפו של אלהי ישראל בו, ובזה נתישבו כל הדקדוקים. ובסמוך יתישב עוד טעם ״ויחר אף״ וגו׳.

ויחר אף וגו׳ כי הולך הוא. דקדק לומר הוא, לומר טעם שחרה אף ה׳ בו, שלא אמר בבקר לשרי בלק שה׳ נתן לו רשות ללכת, אלא השכים בבקר ויחבש וגו׳ וילך עם שרי וגו׳, שזה יגיד שהליכתו מרצונו ולא הצרך לרשיון עליון, והוא אמרו כי הולך הוא, פרוש הוא הולך ברצונו באין רשיון ה׳, לזה חרה אפו בו.

עוד נראה על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר חדש קסט:) שאמרו בפסוק ״וילך שפי״ שמדרך של המשרה עליו כחות הטמאה להתבודד יחיד, וכאן כשראה ה׳ שהולך הוא, פרוש הוא לבדו היה נפרד משרי בלק ועושה מעשהו, זה יגיד שמכין צעדו לעשות כחפצו הארורה. והגם שהיו עמו שני נעריו אין מעכבין עליו ההתבודדות, לצד שהם רגילים עמו ויעשה מעשהו לפניהם, וידע ה׳ דרכו הרעה וחרה אפו בו. עוד ירצה באמרו הולך הוא שידע ה׳ שרשע זה גבר בו החפץ ללכת מעצמו, הגם שלא היה בלק שולח אחריו הוא הולך לרצונו, ובזה גלה עצם שנאתו לעם ה׳, ולזה חרה אפו יתברך בו.

ושני נעריו עמו. צריך לדעת לאיזה ענין הודיע שהיו עמו שני נעריו, ורבותינו זכרונם לברכה (תנחומא) אמרו להודיע דרך ארץ וכו׳, ועדין קשה למה לא הודיע כן אלא אחר שהזכיר חרון אפו יתברך ויציאת מלאך לשטן לו. ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ברכות מג:) כי לשלשה אין המזיק נראה להם ואין צריך לומר שלא יזיק, וכאן לפי שיצא שטן לבלעם מלאך המזיקו, מודיע הכתוב טעם שלא הזיק גם שלא נגלה אליו, לפי שהיה הוא ושני נעריו עמו הרי שלשה.

ותרא האתון וגו׳. צריך לדעת כונת ה׳ בענין זה שנתגלה המלאך להאתון, גם בהעמדת המלאך שלש פעמים בשלשה מקומות, ובלחיצת רגלי בלעם, וברביצתה, גם בפתיחת פה האתון, וכל מעשה האמור בענין הוא ענין סתום.

ונראה כי כל כונת ה׳ בענין זה לא היתה אלא להשפיל גאותו של בזוי זה, לפי שקדם ונהג גבהות לפני ה׳ כמו שכתבנו למעלה שלא אמר לשרים כי הוא הולך ברשות ה׳ אלא כאדם העומד ברשות עצמו, לזה בקש לו ה׳ השפלה שאין למטה ממנה ושחק בו בקלון מכער ומשנה. ודבר ידוע הוא כי ההרכבה החיונית אשר הרכיב ה׳ בבעלי חיים בלתי מדברים היא משנה מהרכבה החיונית שפעל ה׳ ועשה בבעלי חיים המדברים, ולזה כשרצה ה׳ שתפתח האתון את פיה לדבר כבעלי חיים המדברים הצרך להרכיב בה הרכבה החיונית של בעלי חיים המדברים, והוא מה שפעל ה׳ במעשה העמדת המלאך בשלשה מקומות ובראית האתון המלאך שלש פעמים, כי כח המדבר צריך שלש הכנות קודמות לו, והם כח הצומח שהוא בכל הנבראים, וכח המניע, ואחר כך כח המדבר. לזה עמד פעם ראשונה וראתה האתון אותו ופעל בה בכח ראות הרוחני כח אחד ממין הרכבת כח הצומח שבו יתקבל כח המדבר, ועמד פעם שניה וראתה אותו ופעל בה כח המניע המתקבל בו כח המדבר, ובפעם שלישית פעל בה כח המדבר, ואז פתח ה׳ את פיה ודברה דברי הבנה בדרך שואל ומשיב, והכלימה את בלעם בדרך בזוי בפני נעריו וכו׳, ובזוי שיהיה בדרך זה יש לו קול, להיותו דבר תמוה בשני אופנים, אפן אחד שתדבר הבהמה, והשני שאדם גדול כבלעם היתה לו אתונו לאשה שוכבת חיקו.

ונשאר לדעת למה עמד המלאך בשלשה מקומות שונות, ויכול היה להתראות לה שלש פעמים במקום אחד. ואולי כי עשה לו כנגד שלשה דברים שעשה ברשעו: א׳ שהשם אמר אליו פעם אחת לא תלך לא תאור, והוא לא אמר לשרים מאמר ״לא תאור״ וגו׳, שזה היה סבה לשלח אחרים, וכנגד זה נצב פעם אחת בדרך ונטתה האתון מהדרך, כשם שהוא נטה מהדרך אשר אמר ה׳ אליו כנזכר. ב׳ שהשם אמר אליו אם לקרא לך וגו׳, שתנאי הוא הדבר עד שידע בודאי שיש לו הנאה בדבר, ובזה רמזו שאין לו הנאה ולא הרגיש. וכנגד זה עמד המלאך במשעול הכרמים ותלחץ האתון רגליו, לאמר שלחצו ה׳ בנעם דבריו להשכיל להיטיב לבל ילך. הג׳ שהשם אמר אליו בעת רשיון ההליכה אך את הדבר וגו׳, ודבור זה הוא מדיק, אין לנטות במשמעותו אנה ואנה, והוא הרשע הלך בעצה אחרת כמו שדיקנו ממאמר ״הולך הוא״ גם מאמרו ״והוא רוכב״ וגו׳ ״ושני נעריו״ וגו׳, והוא מה שעמד המלאך במקום צר אשר אין דרך וגו׳, ורבצה האתון תחתיו, שזה ירמז לומר שאין ה׳ חפץ בדבר שהוא חפץ ללכת עליו.

ויאמר אליו וגו׳ על מה וגו׳ הנה וגו׳. צריך לדעת מה טענה היא זאת ״על מה״ וגו׳ – על עסקיה רעים! עוד מה טענה במאמר ״הנה אנכי״ כיון שלא היה יודע, כמו שהעיד הכתוב ״ויגל ה׳ את עיני בלעם״, הא למדת שסתומים היו עד עתה. ואולי שנתכון ה׳ להשפיל גאונו כדי שיודה בפיו ויאמר כי האתון ראתה המלאך שלש פעמים והוא לא ראה, ומזה יתגלה גם כן הפלגת מעוט השגתו בנסתרות. לזה אמר לו ״על מה״ וגמר אומר הנה אנכי וגו׳ ותראני האתון. כאן תחב חץ בלבו, שנתחיב לומר בפיו כי עינים לו ולא יראה כמו שראתה האתון, כאמרו ״לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי״, וזה היה תכלית הכונה בדבר המלאך.

עוד נתכון בזה להעירו מה שגרמה לו הליכה זו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קו.) בלעם מתחלה נזקק לרוח הקדש, וכשנזדוג לבלק נסתלקה ממנו ונקרא קוסם (יהושע יג:כב), והוא מה שהעירו במה שלא ידע המלאך העומד לפניו, מה שלא היה כן קודם לכן שהיה רואה ברוח הקדש. וטעם יציאת המלאך לנגדו, הודיעו במאמר כי ירט הדרך וגו׳, פרוש ׳ירט הדרך׳ כמו שפרש רמב״ן, ופרוש ׳הדרך׳ – דרכו של בלעם שהיה הולך עליו.

כי עתה גם אתכה וגו׳. אמרו עתה, לדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,יד) שאמרו שנהרגה האתון, ולזה דקדק לומר גם אתכה ולא אמר ״גם הרגתי אותכה״, ידיק על נכון תבת ״עתה״, כי לא יצדק לומר ״גם אתכה״ אלא עתה שכבר נהרגה האתון, מה שאין כן קודם, כי קודם לא היתה מתה האתון, כאמרו ״ואותה החייתי״. ואמרו החייתי שמשמעותו הוא פועל חדש, להעירך שעתה נהרגת. עוד לומר שהיה עושה לה מעשה נסים, שיפגע המלאך ברוכב ונרכב ויהרג רוכב בשמירת נרכב, ובדרך זה יצדק לאמר לשון זה ״החייתי״.

ויאמר בלעם וגו׳ חטאתי כי לא וגו׳. אמרו חטאתי כנגד מה שרמזו במאמר ״ירט הדרך״ וגו׳, וכנגד אמרו ״למה הכית״ וגו׳ אמר ״כי לא ידעתי״ וגו׳, ואמרו ועתה עשה תשובה למה שחשב עשות, וכנגד ההליכה אמר ״אם רע בעיניך אשובה״, ואמר ״לי״ – נתנוצצה בו נבואה שיש לו יתרון טוב בחזרתו.

ויאמר מלאך וגו׳ לך עם האנשים. צריך לדעת למה דקדק לומר ״עם האנשים״. ורז״ל העירו בזה ואמרו (במדבר רבה כ,טו) חלקך עמהם וסופך לאבד מן העולם, וזה דרך דרש, אבל צריך לדעת משמעות הדברים כפי פשטן. עוד צריך לדעת למה לא אמר לו ״שוב״ והיה יותר נכון. אכן כונת הדברים הוא שנתן לו טעם שהוא מסכים על ידו ללכת הוא בשביל האנשים שבאו אחריו ללכת עמהם, שאם לא יסכים על ידו ללכת יחשבו מחשבות כי יחוש ה׳ לבלעם לעשות דבר הפך מה שיחפוץ ה׳ עשות, ויש חלול השם בדבר חס ושלום. ולפי מה שפרשתי בפסוק ״כי הולך הוא״ שהיה הולך יחידי, אפשר שרמז לו המלאך שילך עם האנשים ולא שפי, והכונה לבטל ממנו הכנת הרע אשר היה חושב לעשות בקסמיו, וכן עשה, דכתיב ״וילך בלעם עם שרי בלק״.

ואפס את הדבר וגו׳ אתו תדבר וגו׳. כאן התנה עליו תנאי אחר מה שלא אמר לו ברשיון ראשון, והוא שברשיון ראשון אסר עליו המעשה, דכתיב (במדבר כב:כ) ״אך את הדבר וגו׳ אתו תעשה״, ומזה חשב הרשע מחשבות להרע, כי כחו היה במעשה ובדבור, במעשה – בכשפיו וקסמיו, גם בעינו הרעה וכמאמרם זכרונם לברכה (זהר חלק ג רב:) בפסוק ״וישא עיניו וירא את ישראל״ וגו׳, שרצה להביט בהם בעין הרע עד שבא הקדוש ברוך הוא וכסה אותם בצלו, דכתיב (במדבר כד:ב) ״ותהי עליו רוח ה׳״, ודרשו זכרונם לברכה (זהר חלק א ריא.) ״עליו״ – על ישראל שלא תשלוט בהם עינו הרעה; ובדבור – לקללם. וכונת עליון במאמר ״אתו תעשה״ נתכון לאסר עליו גם הדבור אשר יצא ממנו מעשה, ולא כן הבין הוא לצד תכונתו הרעה. לזה בא מאמר ה׳ פעם שניה וסתר לועו ואמר לו בפרוש הדבור דכתיב ״אתו תדבר״, ובזה כלל אסור עצה רעה כנגד ישראל, אשר לא כן עשה הרשע בכל פרטי האזהרה. ועין מאמר רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה כ:יח) בפסוק ״וישם ה׳ דבר בפי בלעם״ שדרשו שנתן בפיו טס של ברזל, כשהיה רוצה לדבר רעה היה חונקו. גם מצינו לו שדבר עצה רעה שגרם בה שנפלו מישראל עשרים וארבעה אלף, גם בפרט המעשה שנטה עליו לבל יביט בהם בעינו הרעה מצינו שעבר על זה כנזכר, לולי ה׳ שהיה לנו. ומעתה מצאתי טעם למעשה ישראל שהרגוהו, כי כפי הדין נתחיב מיתה, כי ה׳ הזהירו בין על המעשה בין על הדבור בפרוש כנזכר, ואזהרת בני נח זו היא מיתתן (סנהדרין נז:).

ויצא לקראתו אל עיר מואב. צריך לדעת למה הצרך לפרט המקום שיצא לקראתו. ונראה כי בא הכתוב לספר פחיתות בלעם בעיני בלק, שהגם ששמע בביאתו לא יצא להקביל פניו כדרך הקבלת פני הגדולים שיוצאים חוץ למחוז, אלא דוקא בתוך העיר, והוא אמרו ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול וגו׳.

ואמרו בקצה הגבול, אולי שנתכון גם כן לומר שאפלו יציאה זו מועטת לא היתה לכבודו אלא לסבה, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,טז) וזה לשונם: מה ראה בלק לקדמו לגבולין? אמר לו גבולין הללו נקבעו מימי נח שלא תכנס אומה לגבול חברתה, והיה מראה לו איך פרצו ועברו גבולות סיחון ועוג, עד כאן. וזולת טעם זה לא היה יוצא ממקומו:

עתה היכול אוכל דבר מאומה. דקדק לומר עתה, פרוש, אחר דבור שני שבא אליו מהמלאך בדרך שנאסר וכפל לו אפלו דבור, כמו שפרשתי בפסוק ״ואפס את הדבר״. וכפל לומר היכול אוכל, כאן גלה רשעתו שמניעתו היא בשני דרכים: אחד מכח האזהרה, והשני שאין הבחירה ביד עצמו בדבר זה. הא למדת שאם לא היתה לו אלא האזהרה והיה בעל בחירה ורצון, היה עושה.

וילך בלעם וגו׳. נתכון לומר שלא נהג בו כבוד, אלא שקדם והלך בלק והוא הלך אחריו, ולזה לא אמר ״וילכו בלק ובלעם״. ואפשר כי לפי ששמע בלק מאמר בלעם שאינו יכול לעשות דבר, פנה אליו ערף והלך לו, אלא שבלעם נטפל לו מאחוריו והלך עמו, והוא אמרו וילך בלעם עם בלק.

ויזבח בלק וגו׳. נתכון הכתוב בזה גם להודיע חרפת אדם זה, שלא החשיבו בלק לסעוד עמו אפלו סעודה ראשונה אלא שלח אליו ולשרים וגו׳, ואולי שדקדק לומר ולשרים אשר אתו שלא שלח אלא דבר המספיק לבלעם ולשרים הידועים שהיו אתו ושלל נעריו, וזה יגיד צרות עין בלק בכבוד בלעם. או לפי שחשב בלק כי בלעם יקח כל השלוח לו ויחזיק בו כי הוא לו לבדו ולא יתן לשרים וכו׳ כי היה ידוע שהוא רע עין, לזה כששלח אמר בפרוש כי לא לו לבדו יהיה הטבח השלוח אלא לו ולשרים. ואמר אשר אתו, אפשר שעשה לפי חשבון השרים שעמו, פרט למזדמן, שאם יזדמנו שרים אחרים עמו אין מנת בשר להם. ולזה תמצא שאמרו רז״ל (במדבר רבה כ,טז) שהקפיד בלעם על מעוט הבשר ואמר ״למחר אני שולח מארה בנכסיו של זה״, ולמחר אמר לו ״בנה לי וגו׳ שבעה פרים ושבעה אילים״ (במדבר כג:א).

ויהי בבקר ויקח בלק וגו׳ וירא וגו׳. אמרו ויהי לשון צער, אולי שעשה מריבה בלעם עם בלק וצערו בדברים על מעוט הבשר ששלח כמו שכתבתי. ואמרו ויקח בלק לקחו בדברים, פרוש שרצהו על הדבר.

עוד ירצה, לפי שהיה בלעם חגר ברגלו, וכפי טבעיות הרגיל בחושי הרכבת בני אדם, אדם כזה לא יתכונן בו רגל הצולע ללכת בבקר, ומה גם לעלות במות. ואולי כי לזה נתכון הכתוב בתיבת ויהי – אוי לו לבלעם, וטעם הצער הוא בשביל היות הדבר בבקר. ולפי שלא היה יכול ללכת תכף ומיד, היה בלק לוקח אותו בידו וסמכו להעלותו, והוא אמרו ״ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות״ וגו׳:

עוד נתכון באמרו בבקר להודיעך שנדדה שנת עינו של בלק, כי מדרך המלכים להיות על מטותיהן עד שלש שעות, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות ט:), וזה בהיות הבקר עמד ולקח בלעם ויעלהו במות וגו׳.

עוד טעם בבקר על דרך מה שאמרו במסכת עבודה זרה (ע״ז ד:) וזה לשונם: אימת קא רתח? אמר אביי בתלת שעי קמיתא, עד כאן, לזה אמר ״ויהי בבקר״, ודקדק לומר ויהי לשון צער, פרוש זמן שה׳ מתכעס על עולמו שהוא בבקר לקח בלעם שהיה בקי בכוון הרגע. עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,יח) וזה לשונם: ״במות בעל״ זה פעור, עד כאן לשונם. וידוע הוא כי פעור עבודתו היא התרזת זבל בפניו, וזה לשון דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין סד.): במה עובדים עבודה זרה של פעור? אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה, עד כאן, הרי שעבודת פעור היא בהתרזת המאוס, ולטעם זה רצה בלק להעלות בלעם לפעור שהיא במות בעל בזמן העבודה שהיא זמן ההפנאה שאדם עושה צרכיו, והוא אמרו בבקר ויעלהו במות בעל, ואולי כי בלעם לא היה עובד עבודה זרה זו ולקחו בדברים לעבדה.

עוד נראה טעם בבקר על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר פרשת זו), שאמרו שכשפיו של בלק היו בצפור, וכמו שרמזנו במאמר ״בן צפור״, לזה בחר בלק לעמוד בבקר שאז יצפצף הצפור כידוע, ויעלה בידם כשפיו וקסמיו כי זה הוא זמנו.

ובזה נראה לתת טעם למה שיש לתמוה בענין, במה שאמר הכתוב ״וירא משם קצה העם״, והלא אמרו רז״ל (תענית ט.) שהעננים היו מכסים על ישראל ולא היו נראים לעין, וכשמת אהרן ונסתלקו העננים נגלו לעין וידע הכנעני מושבם ונלחם עמם, וחזרו אחר כך בזכותו של משה כאמרם ז״ל (שם). אם כן ישראל היו מכסים בענן, ואיך יאמר הכתוב ״וירא משם קצה העם״, שאדרבה היה צריך ה׳ להוסיף שמירה על שמירתן לבל תכנס בהם עין רעה של בלעם. אלא ודאי מה שראו קצה העם הוא על ידי כשפים שהיו עושים בצפור הידוע, והוא היה מגלה אותם, ויש כח במכשפות לעשות כן, כאמרם ז״ל (סנהדרין סז:) למה נקראו מכשפות וכו׳, והם גלו המכסה בענן. והודיע הכתוב שלא גלו להם אלא קצה העם, לא פנת הצדיקים וגדוליהם: