אור החיים על במדבר פרק כא

וילחם בישראל. טעם אמרו בישראל ולא אמר עם ישראל, וכמו שאמר בפרשת בשלח ״ויבא עמלק וילחם עם ישראל״ (שמות יז:ח), נתכון לומר כי הם היו סבה למלחמה זו לצד חטאם. גם מה שאמר בסמוך וישב ממנו שבי, פרוש ממנו היה הסובב לשבות שביו, והחטא הוא שהם היו סבה להעדר הצדיק מחמת מי מריבה, דכתיב (תהילים קו:לב) ״ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם״, ולא למשה בלבד אלא גם לאהרן כמובן מהענין, אלא שמזכיר משה שהוא העקר.

וישב ממנו שבי וגו׳. יש להעיר למה לא חרדו ישראל בראותם שעם אחד לקח מישראל שבי, ויאמרו אם עם אחד עשה בהם פרץ מה יעשו בכניסתם לארץ, וכמו שמצינו שנתרגש יהושע כשהכו אנשי העי גבור אחד מישראל כאמור שם (יהושע ז:ד), והגם כי אחר כך נתעצמו בתפלה ונתנם ה׳ בידם, סוף כל סוף לא מצינו שנתרגשו מקודם.

ונראה על פי דבריהם (במדבר רבה יט,כ) שאמרו שעם זה עמלק היה, והגם שהכתוב קראו כנעני הוא לצד שבא במלבוש כנעני, ולזה כשהתפללו ישראל שיתנהו בידם לא אמרו תתן את הכנעני הזה, מעתה לצד שלא היה משבע אמות שנתן להם ה׳ לא נתרגשו בראותו נוצח במלחמה שהרי אין להם ממנו כלום. עוד נראה שלא נתרגשו אלא אז כשנכנסו לארץ שהגיע זמן ששלם עון האמורי, מה שאין כן קודם שנכנסו לארץ שאפשר שעדין לא שלם עונו כדי שיתנהו ביד ישראל. ורז״ל דרשו בזה הרבה דרשות.

אם נתן תתן. כפל לומר נתן תתן, לצד שלא היו יודעים איזה עם הוא. לזה אמרו אם נתון, פרוש, אם הוא בכלל השבע אומות הנתונים – מה טוב, ואם לאו תתן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (מדרש לקח טוב כאן) נתון – הכנעני, תתן – השביה.

וידבר העם באלהים ובמשה. הגם שיודעים שכל הנהגתם היא על פי ה׳ ואין משה עושה דבר מדעתו, אף על פי כן התרעמו עליו שהסכים על דעת קונו ולא הפיל תחנתו לפניו להביאם דרך נכון למועדי רגל. ונראה כי דבריהם כאן לא היו לעשות גזרה עליהם כדרך שאמרו במרגלים (במדבר יד:ג) ״למה ה׳ וגו׳ נתנה ראש ונשובה מצרימה״, אלא כמי שמתרעם על חברו אשר לא טוב עשה, וזה יקרא מדברי לשון הרע. ולזה שלח ה׳ בהם נחשים מדה כנגד מדה, כאמרם זכרונם לברכה (תענית ח.) שאלו לנחש וכו׳.

ונפשנו קצה וגו׳. אולי שהרגישו לצד הסבוב של ארץ אדום וקצרה נפשם בדרך, חשבו כי זה נסבב לצד היות מזונם מהמן ולא מהלחם. והטעם, כי מטבע הולכי דרכים לאכל דבר שהוא קצת קשה להתעכל, כי באמצעות ההליכה ממהר להתעכל, וכל שנתעכל צריכין למזון פעם אחרת. ולזה כשהם אוכלים לחם הם מתחזקים והולכים בכח, מה שאין כן באכילת המן שהוא דבר רוחני ותכף מתעכל, וזה יסובב שיהיה להם טרח הדרך כי הבטן ריקנית. ולזה הקדים הכתוב ואמר לסבב את ארץ אדום וגו׳, וזה סבה להרגשת העם שדברו ואמרו אין לחם וגו׳, ונפשנו קצה בלחם הקלקל, פרוש, שמתקלקל תכף ומיד ואינו שוהה להתעכל. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה יט,כא) כי המדברים היו שיורי העם שנגזרה עליהם גזרה למות במדבר, שלא היה להם נחת רוח במדבר והיו קצים בחייהם, מה שאין כן הנכנסים שהיה להם נחת רוח במדבר.

את הנחשים השרפים. נראה כי לצד שישראל דברו במשה והוסיפו לחטא לדבר באלהים, שלח ה׳ בהם מה שנולדו מחטאם, כי כבר כתבנו במקומות אחרים כי מהעבירה יוצא מזיק, ובזה תעמד על אמתת מאמרם זכרונם לברכה (תענית ח.) שאמרו: שאלו לנחש, ארי דורס ואוכל וכו׳, אתה מה הנאה יש לך? והשיב: אמרו לבעל הלשון, עד כאן. פרוש תשובתו כי יש מין עברה שממנה יצא מין נזק שבו, וכאן נולדו מחטאתם שני דברים: נחש ושרף, נחש שיש בו שנים ממית אדם ושורף הנפש, וישלחם ה׳ בם, כאמרו וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים. ואמר וישלח על דרך אמרו (איוב ח:ד) ״וישלחם ביד פשעם״. הנחשים הם כנגד מה שדברו במשה, שכל המדבר לשון הרע בחברו ומכל שכן ברבו נחש מכישו. והשרפים הם כנגד מה שדברו באלהים. שוב ראיתי במדרש (במדבר רבה יט,כב) וזה לשונם: ״השרפים״ שהם שורפים הנפש, עד כאן, וזה מכון לדברינו.

התפלל וגו׳ ויסר וגו׳. פרוש התפלל למחול החטא, והנה ישתנה מחילת החטא קודם שיצא המחבל לאחר שיצא, שאז הגם שנמחל החטא צריך זכות להסיר המזיק, וכמאמרם זכרונם לברכה (שבת לב.) וזה לשונם: לעולם יבקש אדם רחמים קודם שיחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר. לזה נתחכמו דור דעה ואמרו כנגד מה שצריך זכות להצלתם מהנחשים, ״ויסר״ פרוש שיתפלל גם כן לה׳ בזכותו של משה להסיר וגו׳:

את הנחש. נתכונו לומר שיסיר אפלו הזק הקטן שהיא עקיצה ההורגת, ואם היו אומרים את השרף או נחש השרף היה נשמע שעל פרט נחש שהוא שורף את הנפש הוא שמקפידים, אבל אם ימות כדרך העולם אינם מבקשים ממנו, תלמוד לומר את הנחש אפלו פרט הנחש שהוא הענש המכון כנגד מה שדברו במשה, גם דקדקו לומר לשון יחיד שלא ישאר אפלו נחש אחד כי אחד יכול להמית כמה וכמה:

עשה לך שרף. אמר תיבת לך, רז״ל אמרו (עבודה זרה מד.) וזה לשונם: הרי הוא אומר ״לך״ – משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, עד כאן. פרוש, כיון שעשאו משה אינו נאסר כשיעבדוהו דורות הבאים. וענין זה אנו למדין אותו ממה שאנו רואים אחר האמת, אבל דוחק לומר שה׳ אמר לו כך לעשותו משלו כדי שלא יאסר בעבודת דורות הבאים, וצריך לדעת למה צוה ה׳ כן. עוד יש להעיר למה ה׳ אמר לו שרף ובמעשה משה קורא אותו נחש. עוד יש לדעת טעם ענין זה שצוה ה׳ לעשות נחש ולהסתכל בו, מה יועיל הסתכלות בנחש לרפאות הנשיכה, ורז״ל אמרו (ראש השנה כט.): כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו׳, עד כאן, ואם היתה הכונה בזה להסתכל כלפי מעלה לבד, יותר היה ראוי להסתכל בשמים ואז תהיה הכונה נכרת לעושיה ביותר מהסתכלות בנחש.

ונראה לפי מה שפרשתי שהענישם ה׳ בנחשים השרפים כנגד שני עונות שעשו, שדברו באלהים ובמשה. לזה באה התשובה מה׳ ואמר לו עשה לך שרף, כאן רמז שיעשה הנחש בסדר שיהיו רמוזים שני פרטי החטא, שהם שדברו בה׳ ודברו במשה. כנגד מה שדברו במשה אמר עשה לך, פרוש כנגד דבר הנוגע לך, וכנגד פרט החטא שדברו בה׳ אמר שרף, פרוש בדמות שרף, כי צרך היה בדבר שיהיה בו הכר לשני דברים, שהם לשון הרע שדברו באלהים וגם מה שדברו במשה, מטעם אשר אבאר.

ונתחכם משה לעשות הכר למין חטא שדברו בו, שהוא בחינת הנחש, במה שעשאו מן הנחשת, כי זולת זה אין בדמיון השרף הכר לשני פרטי החטא. והוא מה שאמר ויעש משה נחש, פרוש פרט זה של נחש שהוא הכר פרט החטא שדברו בו, עשאו לשרף מנחשת ולא מדבר אחר. נמצא דוגמת הנחש הוא כנגד הכר השרף שהרי הוא דומה לו בדמותו, והמין שממנו נעשה שהוא הנחשת הוא כנגד הכר פרט הנחש שממנו הוא.

וטעם כל המעשה נראה בהעיר עוד, למה לא הועילה תפלתו של משה להסיר הנחשים השרפים ולא יהיה נושך להצטרך לרפואתו? אלא ודאי זה יגיד כי בעל המשפט בחן שלא עשו תשובה המספקת להם. והגם שאמרו ״חטאנו כי דברנו בה׳ ובך״, העקר חסר והוא העזיבה, ולא מצאנו שאמרו ״לא נשוב עוד לדבר הרע הזה״, ולזה לא הוסר הנגע. לזה נתחכם הבורא ונתיעץ לתקנם על זה הדרך, כי מי שתקן עצמו כראוי הנה הוא נצול ולא ישכנו נחש, ומי שלא נתקן כמצטרך ישכנו נחש לעוררו בתשובה, וצוה עליו להביט אל נחש וגו׳, ובזה יתקן עצמו ושב ורפא לו.

והבטתם לנחש תרמז לשבעה דברים:

הא׳ תשובת הגדר על זה הדרך: הנה מי גורם לנחש לנשך? הוא חטא בני אדם, דכתיב (קהלת י:יא) ״אם ישך הנחש בלא לחש״, וכשאין לחש יעשה הנחש דומם כנחש אשר אליו יביטו כשינשכם נחש, וזו היא הערת הבטתם בנחש הדומם, לומר: אל זה אביט לעשות כמעשהו לדום מלדבר עוד, ובזה עושים עזיבת החטא.

ב׳) להכיר חטאם, על דרך אמרו בזוהר (תיקוני זוהר יג) על ההוא חויא דמקננא במגדלא, שהוא ס״מ הנמשל לנחש שפתה תחלה לאדם, והוא מה שמעיר נחש במקום גבוה, שיכירו שהם סבה במה שדברו לשון הרע להכניס נחש במקום גבוה. גם שעשו מעשה נחש שהוא לשון הרע במקום עליון, שדברו באלהים. גם יש הערה שדברו במשה בראותם מין מחצב שממנו נעשה הנחש.

ג׳) להעירם מה יקרו דברים גבוהים מדברים ארציים, כי נחש שלמטה ממית ונחש עליון מחיה, ובזה ירגישו את אשר דברו רעה על המן שבא מן השמים שהוא לחם הקלוקל ובוחרים בלחם אשר תוציא הארץ, שעליהם נאמר (ישעיה ה,כ) הוי אומרים על הטוב רע ועל הרע טוב:

ד׳) להעירם בתשובה מה שהתרעמו למה הביאם ה׳ דרך המדבר שאין שם ספוק, ולא הביאם דרך מקום אשר רגיל היות שם בר ולחם – כי ה׳ חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלהים יושב בשמים על מחיתם ועל כל צרכיהם, באין מבטח זולתו. מהטעם עצמו שלא הסיר הנחשים והניחם לנשכם, ויהיו מתרפאים כשיסתכלו כלפי מעלה לאביהם שבשמים. והוא מאמרם זכרונם לברכה (ראש השנה כט.), אלא שלא פרשו ההערה שבדבר, שהיא תשובה לדברי לשון הרע שדברו למה הביאם אל המדבר, שה׳ חפץ בזה כדי שיהיה לבם תמיד באין הפסק קרוב לה׳ כבן המצפה לשלחן אביו ערב ובקר ובכל עת וזמן. ואם היה מביאם דרך ישוב, לא היתה להם הדבקות בתמידות כשיהיה מזמן לפניהם ספוקם. ומה מאד יסובב דבר זה הרחקת הלב מהכרת השגחת הבורא ויראת רוממותו.

ה׳) להשיבם על מה שנכלל בתרעומת שאמרו למה הביאם דרך מדבר, שכונתם היא שאין סומכין על הנס מטעם שאין הנס מתמיד. וצא ולמד ממה שאומרים הכופרים בפלאי ה׳, שמבקשים חכמות כוזבים להכחיש בנס ולעשות הדבר דרך טבע, שיהיה המעשה ההוא באותו זמן, וכל השתנות טבעיות לא יתמיד. ואפשר ששורש לענה זה היה בלב המדברים תועה, לזה צוה ה׳ לעשות נס קבוע, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט,כג) שזרק משה הנחש השמימה ועמד באויר ושם קנה מקומו באין סומך, והיה כל הנשוך יביט אליו ויכיר בהכחשת דעת טועה שהיתה לו מקודם, ויאמין כי ה׳ אשר הביאם למדבר עשה יעשה נסים בהתמדה עד גדר שישמשו הנסים כטבע הרגיל, והיה המדבר כישוב לכל הצורך.

ו׳) להראותם כח התשובה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא פו:) שבעלי תשובה נעשים להם העברות זכיות, כי לא לבד מחילת החטא אלא אדרבה יעמד לו זכות, והוא מה שהעיר בהבטה אל נחש הנחשת, לומר שהנחש נשך והוא עצמו כשהוא בבחינת השתיקה, פרוש שלא ידבר עוד הגם שכבר דבר, כי כל מין הנחש ידבר לשון הרע, אף על פי כן הוא עצמו מחיה ונהפך מרעה לטובה:

ז׳) כי חפץ ה׳ שיכירו בנים אל בדרך פרט, שכל אחד מהנשוכים יביט למעלה ויכיר בנסו, ובזה יצדיקו השגחה הפרטית.

והיה כל הנשוך. אמר והיה לשון שמחה על הנשיכה, לצד התועליות הנמשכות מהבטת אל נחש הנחשת בשבעה דברים אשר יכיר בהם בעל הנס כמו שכתבנו. ואמר כל הנשוך פרוש, אפלו שכבר היה נשוך קדם מעשה נחש הנחשת. ואמרו וחי בתוספת וא״ו להעיר גם על חיות הנפש כשיכיר בנס ופרטים הרמוזים יצדיק עצמו ויחיה חיות הגוף וחיות הנפש.

משם נסעו וגו׳. יש להעיר למה שנה במסע זה ושלאחריו לומר בדרך זה משם וגו׳, ולא אמר כדרך שאמר במקרא שלפניו ושלפני פניו ״ויסעו״ וגו׳ ״ויסעו״ וגו׳. ואולי כי שני מסעות אלו של נחל זרד ושל נחל ארנון נסעו מעצמן ולא על פי העננים כסדר הרגיל, ולזה שנה הכתוב ואמר משם נסעו פרוש מעצמן. וראיתי להוכיח כפרושנו זה ממה שאמר הכתוב בפרשת דברים (דברים ב:יג) ״עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד״ וכתיב (שם) ״קומו סעו ועברו את נחל ארנון״, הדברים יגידו שלא נסעו על פי הענן, שאם היה על פי הענן מה מקום לדברי משה, הלא כשהענן נוסע יסעו ולא היה צרך לומר להם ״קומו ועברו״. והגם שאמר הכתוב (במדבר ט:כ) ״על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו״, זה היה בכל המסעות חוץ מאלו. והטעם אפשר ששני המסעות הללו היו אחר שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, והגם שאמרו זכרונם לברכה (תענית ט.) שחזרו בזכותו של משה, אולי שהענן שהיו נוסעים וחונים על פיו נשאר מסלק בזמן שנסעו שני מסעות הנזכרים.

על כן יאמר וגו׳. רז״ל דרשו שתי דרשות בכתוב: א׳ (קידושין ל:) שהכתוב מדבר במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה׳, שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר את והב בסופה. ב׳ (ברכות נד.) כי שני אנשים מצורעים היו בישראל, אחד שמו ״את״ ואחד שמו ״והב״, והיו מהלכים בסוף המחנה לצד היותם מצורעים, והיו מודיעים הנס שהיו עושים פגיעת ההרים וכו׳, עד כאן.

ונראה לפרש הכתוב בדרך פשט, כי כיון שהזכיר ארנון גבול מואב ואמר עליה כי ארנון גבול מואב, פרוש ואין להם בו לישראל חלק, לזה גמר אומר על כן יאמר בספר, פרוש בספר אשר לפני ה׳ בענין המלחמות אשר ינחיל לעמים ומוציא מזה ונותן לזה, ושם גם כן יאמר אשר ינחיל ה׳ את ישראל מהאמות כאשר הבטיח להאבות, ואמר יאמר כי שם בספר יאמר על גבול זה שיתנו לישראל בסופה, ולא בזמן ההוא אלא בבא משיחנו אז ינחילנו ה׳ מואב וגבולו שהוא אחד מהשלשה הנשארים לנו לנחול אותם שהם הקיני והקנזי והקדמוני (בראשית טו:יט).

ופרוש תיבת והב מתפרש בשתי דרכים: האחת לשון אהבה, על זה הדרך כי ה׳ אהב לתתה בסוף ולא עתה, או לשון נתינה על דרך (דניאל ב:כא) ״יהב חכמתא לחכימין״. ומצינו שהכתוב ידבר לפעמים תיבה בלשון תרגום, כמו (בראשית כא:ז) ״מי מלל לאברהם״, ״ואתה מרבבות קדש״ (דברים לג:ב).

ואמרו ואת הנחלים וגו׳, פרוש, בא לסדר הגבול של מואב שכתוב בספר מלחמות ה׳ שעתיד ה׳ לתת לנו, ואמר ״ואת הנחלים״ של ארנון גם כן בכלל הנתן לישראל, גם אשד הנחלים אשר נטה וגו׳:

אז ישיר ישראל וגו׳. צריך לדעת שירה זו מה טיבה, גם למה לא אמרו שירה על המן כמו שאמרו שירה על המים, גם כל הפרשה צריכה באור. ואפשר כי שירה זו על התורה אמרוה, ובזה גם כן לא נקרא תגר על הדור ההוא, למה לא שוררו שירה חדשה כשנתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה תהלה (דברים לג:ד), כי ודאי היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים – נקראת באר על שם המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר, גם לפי שהתורה נמשלה למים. ואמרו עלי באר לשון עליה כי לא על באר שלמטה הם אומרים אלא על באר עלי, פרוש עליון. ענו לה על דרך אמרו (שמות ט״ו:כ״א) ״ותען להם מרים״, שהוא דרך השיר.

ואמרו חפרוה שרים וגו׳ – יתבאר על פי דבריהם (בראשית רבה סד,ח) שאמרו כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתקון הוא כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה. הצדיקים הראשונים שהיו במדרגה גדולה הם שחפרו את הבאר ועשאוה לשתות ממנה, והם האבות, בסוד (בראשית כ״ט:ב׳) ״והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את הצאן״, ומאז היתה ראויה התורה לינתן לישראל, ועודנה לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה עד שכרוה נדיבי העם, הם משה אשר הורידה לנו, ועמדו אחריו מקבלים ממנו זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ופרשוה וגלו מצפוניה. והוא אמרו כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה.

ואמרו במחקק במשענתם, הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו, וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים, שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיסד על פי דברי הקדמונים אין לסמך עליו.

ואמרו וממדבר מתנה – פרוש, מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבין עצמן כמדבר, וכמו שפרשנו בפסוק (שמות יט:ב) ״ויחנו במדבר״ שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות. ואמרו וממתנה נחליאל שבאמצעות התורה שנתנה לנו נחל אותנו אל, דכתיב (דברים לב:ט) ״יעקב חבל נחלתו״. גם ירצה שנחלנו אל להיות מיחד לנו לאלוה, דכתיב (תהילים קלה:ד) ״כי יעקב בחר לו יה״. גם ששכן בתוכנו ועזב מדור עליון.

ואמרו ומנחליאל במות, פרוש, ומאמצעות דבר זה שנחלנו אל – במות, נעשינו במדרגה עליונה על המלאכים, שבחר בנו ה׳ יותר מהם. ואמרו ומבמות הגיא אשר וגו׳, יתבאר על פי מה שקדם לנו שעקר תכלית שכר האדם במצוותיו ואשריו אינם אלא בעולם העליון, אבל בעולם הזה אינו מקום השגת אושר הרוחני.

ומעתה הכרח הוא להסתלק האדם מן העולם הזה להשתלם גמוליו כיד ה׳ הטובה. ומה שאנו רואים שהמיתה נסבבה על חטא האדם שזה יגיד שזולת זה היה האדם חי תמיד, ותאמר אם כן יהיה האדם חסר גמולו הטוב, לזה אמרו בעלי הסוד כי זולת החטא היה האדם עולה לרקיע ודר בעליה ובחצר, וזה לך האות אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו ולא טעם טעם מיתה. והגוף הן אמת שאינו יכול לעמד בעליה העליונה הגם שנזדכך הגוף ועמד בגדר רוחני אף על פי כן בערך רוחניות עליון יחשב לגשם, אלא שאמרו זכרונם לברכה (זוהר חלק א רט.) במעשה אליהו זכרונו לברכה כי בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו והניח אותו בגלגל חמה וכשהוא יורד למטה לובשו ויורד בו. ואמרו זכרונם לברכה עוד שכשנתן ה׳ תורה לישראל בהר סיני נעשו ישראל בני חורין מהמיתה, וחזרו להיות כאדם קדם שחטא, דכתיב ״חרות על הלחות״, ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה מא,ז): אל תקרי חרות אלא חרות, חרות ממלאך המות, וכיון שכן בעת הגיע תכלית שלמותם היו עולים גוף ונפש ופושטים גופם בגלגל חמה כאליהו, והוא מאמר הכתוב כאן ומבמות הגיא פרוש, ממדרגה העליונה שהשגנו באמצעות התורה יש עוד השגה אחרת מצד דבר זה שהוא הגיא, שהיא ירידת גשמנו בגיא שהיא הקבר, אשר בשדה מואב שהארץ תקרא שדה, ואמרו מואב שבראה אב העולם.

או ירמוז להאשה שנקראת גם כן שדה, כאמור בדבריהם (זוהר חלק א לו:), והכונה היא על זה הדרך: הגיא אשר בא מפאת האשה שהיא חוה, שבאה מאב כל הנבראים שלקחה ה׳ מצלעותיו, ואין אשה בעולם שבאה כדרך זה מצלעות האדם כי אם זאת, והיא היתה סבת המות להפיל העצמות בגיא. מעתה, מאמצעות השגת התורה יחזור הדבר לקדמותו קודם שחטאה חוה, ויהיה הגוף כמו שהיה בגיא למעלה.

ואין אני יודע גדר מקום זה שהוא אומר ״ראש הפסגה״, שאמרנו במקום גלגל חמה, והוא אמרו ראש הפסגה, שמא הוא למעלה במקום הנשמות. לזה אמר ונשקפה וגו׳ על פני העולם הזה שהוא נקרא ישימון, לשון שממה, שעתיד להיות שמם. או נקרא כן לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים. ואי זה מקום שהוא נשקף על פנים של עולם הזה – הוא גלגל חמה, שם יונח מה שהיה ראוי להיות בגיא. ונמצא כי באמצעות תועליות התורה כמצטרך יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים.

חסלת פרשת חקת