במדבר כב, לח

וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק הָא אֲתֵיתִי לְוָתָךְ כְּעַן הֲמֵיכַל יְכִלְנָא לְמַלָלָא מִדַעַם פִּתְגָמָא דִי יְשַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֲמַלֵיל

וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק הָא אָתֵיתִי לְוָתָךְ כְּדוֹן הֲמֵיכַל יְכִילְנָא לְמַלָלָא מִדַעַם פִּתְגָמָא דִיזַמֵן יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֲמַלֵיל

הנה באתי אליך. אף על פי שהייתי בא אליך אז כדברך מה הייתי מועיל לך וגם כן עתה:

היכול אוכל דבר מאומה. כלום אני יכול לדבר כמנהג כל מדבר רצוניי:

הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר. כענין רוח אלהים דבר בי ובאופן זה לא אהיה אני המדבר:

עתה היכול אוכל דבר מאומה. דקדק לומר עתה, פרוש, אחר דבור שני שבא אליו מהמלאך בדרך שנאסר וכפל לו אפלו דבור, כמו שפרשתי בפסוק ״ואפס את הדבר״. וכפל לומר היכול אוכל, כאן גלה רשעתו שמניעתו היא בשני דרכים: אחד מכח האזהרה, והשני שאין הבחירה ביד עצמו בדבר זה. הא למדת שאם לא היתה לו אלא האזהרה והיה בעל בחירה ורצון, היה עושה.

הנה באתי אליך עתה. לא כמו שאתה אומר שטוב הדבר לקלל גם בלי ראות עין. לא כן הדבר כי עתה שאין עיני שולט בם:

היכול אוכל דבר מאומה. על כן לא באתי אז:

אשר ישים אלהים. כסבור היה שיהי׳ נדבר בשם אלהים כמראה אשר הוא רואה. והיה בכח הדין על ישראל. ע״כ נסה ללכת ולשמוע דבר אלהים אבל לא כן היה אלא אע״ג דכתיב ויקר אלהים וגו׳ מכ״מ וישם ה׳ דבר וגו׳:

ויאמר השיב לו שלא מפני הכמד נמנעתי מלכת רק מפני שאיני ברשותי, וגם עתה שבאתי לא אוכל לעשות מאומה ויראתי שלא לבד שלא אוכל לקלל עוד אצטרך לברך: