במדבר כב, טז

וַאֲתוֹ לְוָת בִּלְעָם וַאֲמָרוּ לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר בָּלָק בַּר צִפּוֹר לָא כְעַן תִּתְמְנַע מִלְמֵיתֵי לְוָתִי

וְאָתוּ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמָרוּ לֵיהּ כִּדְנַן אָמַר בָּלָק בַּר צִפּוֹר לָא כְּדוֹן תִּתְמְנַע מִלְמֵיתֵי לְוָתִי

אל נא תמנע וגו׳. פרוש, לפי מה שאמרו שלוחים הראשונים כי דעת עצמו הוא מניעת הליכתו עמהם, לזה אמרו לו שיתרצה בשיעור כבוד זה ולא ימנע וגו׳, והוא לפי שחסר לו ידיעת החשד שחשדוהו שהם דברי עצמו ולא דברי ה׳, חשב שנתכון לומר לו שלא יחוש לדברי ה׳ וילך בלא רצונו, לזה השיב אם יתן לי בלק וגו׳ לא אוכל, פרוש הגם שאני אתרצה לעשות כי תכונת רשע היתה לו ועבד מורד באדונו, אבל אינו בעל בחירה ורצון בדבר זה.

אל נא תמנע מהלך אלי. הוסיף בלק לאמר בלשונו אלי. מה שלא הי׳ זה הלשון בראשונה כי באמת בשליחות הראשון הי׳ עיקר הכונה להלוך למקום ישראל ולתת בהם עין ולקללם. אלא שממילא הי׳ בא אח״כ לבלק לקבל שכרו. אבל בלק הבין היטב כונה בלשון הקב״ה שאמר בלעם בשמו. שהכונה שלא ילך בדרך אתם. ע״כ אמר עתה אל נא תמנע מהלך אלי. באיזה דרך שיהא. וכסבור שבבואו אליו יפתהו לשום בהם עין מראשי ההרים כאשר כן הי׳ וגם יכול לו כמו שיבואר. ולהפיק רצון גסות רוחו אמר לו כי כבד וגו׳. וגם שלח שרים רבים ונכבדים מהראשונים:

ולכה נא קבה לי. עתה אמר גם בלק קבה לי. באשר לא יהא רואה את ישראל בעיניו. בע״כ צריך הוא לפרש את המקולל. משא״כ מתחלה כשרצה בלק שיעבור בלעם דרך ישראל רצה שיקלל העם שהוא רואה: