שמות פרק כט

לקח. כמו קח, ושתי גזרות הן, אחת של קיחה, ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד:

פר אחד. לכפר על מעשה העגל שהוא פר:

ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הרי אלו שלשה מינין רבוכה, וחלות ורקיקים לחם מצות, היא הקרויה למטה בענין (פסוק כג) חלת לחם שמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר חלות:

בלולת בשמן. כשהן קמח יוצק בהן שמן ובוללן:

משחים בשמן. אחר אפייתן מושחן כמין כי יונית, שהיא עשויה כנו"ן שלנו:

והקרבת אתם. אל חצר המשכן ביום הקמתו:

ורחצת. זו טבילת כל הגוף:

ואפדת. קשט ותקן החגורה והסינר סביבותיו:

נזר הקדש. זה הציץ:

על המצנפת. כמו שפרשתי למעלה (שמות כח לז) על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע:

ומשחת אותו. אף משיחה זו כמין כי יונית, נותן שמן על ראשו ובין ריסי עיניו ומחברן באצבעו:

והיתה להם. מלוי ידים זה לכהנת עולם:

ומלאת. על ידי הדברים האלה:

יד אהרן ויד בניו. במלוי ופקדת הכהונה:

פתח אהל מועד. בחצר המשכן שלפני הפתח:

על קרנות. למעלה בקרנות ממש:

ואת כל הדם. שירי הדם:

אל יסוד המזבח. כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ:

החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס שקורין טייל"א:

ואת היתרת. הוא טרפשא דכבדא שקורין איבדי"ש [סרעפת]:

על הכבד. אף מן הכבד יטול עמה:

תשרף באש. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו:

וזרקת. בכלי, אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש אלא עומד בארץ וזורק:

סביב. כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נב ב) שאין סביב אלא שתי מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אלך ואלך, נמצא הדם נתן בארבע רוחות סביב, לכך קרוי סביב:

על נתחיו. עם נתחיו, מוסף על שאר הנתחים:

ריח ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

אשה. לשון אש, והיא הקטרת איברים שעל האש:

תנוך. הוא הסחוס האמצעי שבתוך האזן שקורין טנדרו"ם:

בהן ידם. הגדל ובפרק האמצעי:

החלב. זה חלב הדקים או הקיבה:

והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג ט) שנאמר לעמת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, ובאמורי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונים אליה:

ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד:

כי איל מלאים הוא. שלמים, לשון שלמות שמשלם בכל מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים, לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששמש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים, כמפורש בענין:

וככר לחם. מן החלות:

וחלת לחם שמן. ממין הרבוכה:

ורקיק. מן הרקיקין, אחד מעשרה שבכל מין ומין ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה אלא חזה בלבד:

על כפי אהרן וגו' והנפת. שניהם עסוקים בתנופה, הבעלים והכהן הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים, ומשה כהן:

תנופה. מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת רוחות רעות תרומה מעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו, ומעכבת טללים רעים:

על העולה. על האיל הראשון שהעלית עולה:

לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:

אשה. לאש נתן:

לה'. לשמו של מקום:

וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו'. קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם כחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול:

תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטילי"ר בלעז:

הורם. לשון מעלה ומוריד:

לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן:

כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה:

לבניו אחריו. למי שבא בגדלה אחריו:

למשחה. להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו (במדבר יח ח) לך נתתים למשחה, (תהלים קה טו) אל תגעו במשיחי:

ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהנה גדולה:

שבעת ימים. רצופין:

ילבשם הכהן. אשר יקום מבניו תחתיו לכהנה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול:

אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן לכנס לפני ולפנים ביום הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו:

תחתיו מבניו. מלמד שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו:

הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה כל לשון כהן לשון פועל עובד ממש, לפיכך נגון תביר נמשך לפניו:

במקום קדוש. בחצר אהל מועד, שהשלמים הללו קדשי קדשים היו:

פתח אהל מועד. כל החצר קרוי כן:

ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם:

אשר כפר בהם. כל זרות ותיעוב:

למלא את ידם. באיל ולחם הללו:

לקדש אתם. שעל ידי המלאים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהנה:

כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדש קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם:

ועשית לאהרן ולבניו ככה. שנה הכתוב וכפל לעכב, שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים ועבודתם פסולה:

אתכה. כמו אותך:

שבעת ימים תמלא וגו'. בענין הזה ובקרבנות הללו בכל יום:

על הכפרים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב ולפי שנאמר (פסוק לה) שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הצרך מקרא זה. ומדרש תורת כהנים אומר כפרת המזבח הצרך, שמא התנדב איש דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח:

וחטאת. ותדכי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי:

ומשחת אתו. בשמן המשחה וכל המשיחות כמין כי יונית:

והיה המזבח קדש. ומה היא קדשתו, כל הנגע במזבח יקדש, אפלו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד מתוך שנאמר כל הנגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש, כגון הרובע והנרבע ומקצה ונעבד והטרפה וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראוי, שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן:

ועשרון סולת. עשירית האיפה, ארבעים ושלש ביצים וחמש ביצה:

בשמן כתית. לא לחובה נאמר כתית אלא להכשיר, לפי שנאמר (לעיל כז כ) כתית למאור, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, תלמוד לומר כאן כתית, ולא נאמר (שמות כז כ) כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון בריחים כשר בהן:

רבע ההין. שלשה לוגין:

ונסך. לספלים, כמו ששנינו במסכת סכה (מח א) שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, ומנקבים כמין שני חטמין דקים, נותן היין לתוכו והוא מקלח ויוצא דרך החוטם ונופל על גג המזבח, ומשם יורד לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ:

לריח ניחח. על המנחה נאמר, שמנחת נסכים כלה כליל, וסדר הקרבתן האיברים בתחלה ואחר כך המנחה, שנאמר (ויקרא כג לז) עולה ומנחה:

תמיד. מיום אל יום, ולא יפסיק יום בנתים:

אשר אועד לכם. כשאקבע מועד לדבר אליך שם אקבענו לבא ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפרת, כמו שנאמר (שמות כה כב) ודברתי אתך מעל הכפורת, ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא:

ונועדתי שמה. אתועד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם:

ונקדש. המשכן:

בכבודי. שתשרה שכינתי בו ומדרש אגדה אל תקרי בכבודי, אלא [במכבדי], במכבדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה (ויקרא י ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר, ונקדש בכבודי:

לשכני בתוכם. על מנת לשכון אני בתוכם: