שמות כט, כו

וְתִסַב יָת חֶדְיָא מִדְכַר קֻרְבָּנַיָא דִי לְאַהֲרֹן וּתְרִים יָתֵהּ אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ לָחֳלָק:

וְתִיסַב יַת חַדְיָא מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא דִלְאַהֲרן וְתָרֵים יָתָהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ לְחוּלָק

מאיל המלואים אשר לאהרן לא הזכיר בניו והאיל הוא מלואים לכלם והטעם כי יצוה הכתוב ולקחת את חזה התנופה מאיל המלואים בעבור שהוא לאהרן ואין החזה ראוי לו כי לא יהיה לבעלים ואחר שנתן טעם שאינו ראוי שיהיה לאהרן אין צורך לומר שלא יהיה לבניו כי אחריו יזכו הם ולמטה אמר (בפסוק כז) מאשר לאהרן ומאשר לבניו כלומר כאשר לוקח מקרבן כלם החזה ושוק כן יקחו הם האב והבנים מקרבנות המקריבים על ידם

ולקחת מאשר לאהרן. ולא הזכיר בניו כי הוא העיקר.

ומלת למנה לחלק:

אשר לאהרן לא הזכיר בניו כי הוא העקר.

והנפת אותו תנופה. כאדם שלוקח על ידיו לאמר זה אני מדרין לפני הק"ב והמשרת לוקח ומקטיר וכן חזה התנופה ושוק התרומה, הדרין והניף לכהן כי משה כיהן בז' ימי המילואים והחזה והשוק היה לו למנה כדכת' בצו את אהרן:

תנופה ותרומה. אחד הוא אלא לצחצח לשון עברי שלא לומר תנופה תנופה או תרומה תרומה אמר כן:

מאיל המלואים אשר לאהרן. מעלה יתירה היתה בזה האיל. שהחזה שהוא באמת ראוי להיות חלק גבוה יותר משוק הימין. שהרי בכל השלמים מביאים אותו מתחלה עם כל האימורים ולא כמו שוק אשר רק בשעת תנופה מניחים אותו עם האימורים כמש״כ בס׳ ויקרא י׳ ט״ו. וא״כ כאן שהשוק קרב לגבוה היה מצד הסברא החזה ודאי קרב לגבוה ג״כ אבל הקב״ה צוה שיהיה לאכילה למשה. והוא לכבוד לאהרן להראות דאכילת כהנים דומה לאכילת מזבח. כמו שאכילת משה היה דומה לאכילת מזבח. וכתיב אשר לאהרן ולא כתיב כן אשר לבניו ללמד דרק בשביל שהוא קרבן אהרן החשיב הקדוש ב״ה אכילת משה לאכילת מזבח:

מאיל המלואים אשר לאהרן. ר"ל שהיה ראוי שיקחנו אהרן רק שמשה היה אז כ"ג במקום אהרן ונטל חלקו של אהרן, אבל במ"ש וקדשת את חזה התנופה שיוקדש להיות לעולם מתנת הכהנים, שזה זכו הבאים אחריהם מאהרן ומבניו, שזכותם נשאר לבניהם אחריהם, לכן אמר מאשר לאהרן ומאשר לבניו, ומ"ש אשר הונף ואשר הורם מוסב על שתיהם ומלמד שכל מי שטעון תנופה טעון הרמה כמו שלמד בספרא צו (סימן קמ"ח) ומ"ש חזה התנופה ואת שוק התרומה התבאר היטב צו (סימן קג"ו) ועיי"ש (סימן קמ"ח), דריש על כפל הלשון כי תרומה הוא ותרומה יהיו: