שמות כט, כא

וְתִסַב מִן דְמָא דִי עַל מַדְבְּחָא וּמִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתַדֵי עַל אַהֲרֹן וְעַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ וְיִתְקַדַשׁ הוּא וּלְבוּשׁוֹהִי וּבְנוֹהִי וּלְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ:

וְתִיסַב מִן אַדְמָא דְעַל מַדְבְּחָא וּמִמִּשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתַדִי עַל אַהֲרן וְעַל לְבוּשׁוֹי וְעַל בְּנוֹי וְעַל לְבוּשֵׁי בְּנוֹי עִמֵּיהּ וְיִתְקַדֵּשׁ הוּא וּלְבוּשׁוֹהִי וּבְנוֹהִי וּלְבוּשֵׁי בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ

ולקחת. והזית על אהרן תחת בגדי אהרן ועל בגדיו:

ולקחת מן הדם. צ"ע אם כשנזרק כבר על המזבח אם היה חוזר ולוקח ממנו להזות עליהן:

ובגדיו ד' דין ואידך ובגדיו קרועים. ובגדיו לא יפרום. ובגדיו, לא תשרפנה. אע"פ שאבל חייב בקריעה דכתיב ובגדיו קרועים שהתאבל על הריגת שאול כהן גדול לא יקרע דכתיב ובגדיו לא יפרום וקדש הוא ובגדיו ועל כן ובגדיו לא תשרפנה שלא נשרפו בגדי כהונה כשנשרפו נדב ואביהוא כמ"ד שנשרפו גופן ובגדיהם קיימין:

ולקחת מן הדם אשר על המזבח לא מצינו הזאה כזו לאסוף הדם אחר שנזרק אלא להאחות אותו למזבח לקח הדם שנתקדש במזבח. והזה עליהם להעיד ולהיות עד ואות לדורות שהם משרתיו ועליו לא יקרבו זרים.

ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה. משמע תחלה מן הדם ואחר כך משמן המשחה. ובמעשה כתיב ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח. ויותר פלא דבצווי כתיב הזאות אלו תומ״י אחר זריקת הדם עה״מ. ואח״כ הקטרת אימורים והתנופות. ובמעשה כתיב להיפך. ובאמת לפי הנראה לא היה אפשר לאחר הזאת הדם על אהרן מאומה אחר הזאת הדם על המזבח. שהרי הזאת הדם עה״מ היה בצדי המזבח והדם שותת ויורד והאיך אפשר להמתין כ״כ. מש״ה היה הצווי שתומ״י יקח מן אותו הדם שעל המזבח. שהרי אין הדם יורד במהירות מן כותלי המזבח כמו מים דקליש. אבל במעשה כיון שראה משה שהדם מתעכב בדרך נס ועומד על הכותל. מזה הבין שהרצון שיהיה המעשה של מתן דם מאוחר כל מה שאפשר. ע״כ הקטיר תחלה וגם נתן מן השמן תחלה. והצווי היה באופן שלא יהיו ראוים לנס. וכך דרכה ש״ת בכ״מ וע׳ מש״כ להלן ל״ז ח׳:

ולקחת מן הדם, עמש"ש (וסימן קכ"ט):