שמות כט, לט

יָת אִמְרָא חַד תַּעְבֵּד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָא:

יַת אִימְרָא חַד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא וְיַת אִימְרָא תִנְיָנָא תַעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁימְשָׁתָא

את הכבש. ה"א הכבש בעבור ה"א אחרת כאלו הוא את הכבש האחד. ור' משה הכהן אמר כי את הכבש כבש אחד:

את הכבש האחד ובפנחס כתיב אחד. הכא כתיב האחד שעולה י"ח רמז לי"ח ברכות שבתפלה שתקנו כנגד תמידין והתם כתיב אחד דמנין אחד היו כהנים עסוקים בתמיד לפעמים כדאיתא במסכת יומא:

את הכבש האחד תעשה בבוקר תעשה אותיות תשעה שתשעה כהנים עסוקים בתמיד של שחר. ואת השני בערב מוסיף עליהם שנים שבידם שני גזרי עצים. וכתיב כאן תעשה לשון יחיד ובפנחס כתיב תעשו לשון רבים לומר שהיחיד יכול למסור תמידין משלו לצבור. כבשים הכבש הכבש לכבש הכבש הרי ששה אין פוחתין מו' טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים וכנגדם ו"פ עולה בפ' עקידה:

את הכבש האחד וגו׳. אמר את הכבש כדי שלא תסתפק שהוא זולת שני כבשים האמורים בסמוך, לזה אמר את הכבש פרוש אחד מהמזכרים. ואמרו האחד נתכון לומר שהגם שלא היה להם אלא כבש אחד בנמצא – יקריבוהו בבקר, ואין כבש שני של בין הערבים מעכב. והנה אמרו האחד פרוש, הגם שיש אחד ואין לו שני, ואפלו בחנוך שמעכב ראשון לשני כאמרם בפרק התכלת (מנחות פד,ד), אין שני מעכב לראשון.

האחר. ושם כתיב אחד. ביארנו שם דבא ללמד שלא באו שני תמידים כאחד כמשמעות לשון שנים שיהיו באין כאחד. אלא משום דכתיב אחד ביארנו שם ע״פ הספרי וגמרא דמשמעו שהוא בא כל אחד בפ״ע. ולשון שנים מבואר בסמוך על מה הוא בא. אבל כאן דכתיב האחד דמשמעו המיוחד מתפרש שנים כמשמעו שבאו שני התמידים כאחד ונבחר המיוחד שבהם בבוקר והשני בערב. והטעם דשם שהוא בא לפרנסה אין הלילה טפל ליום כלל ושניהם שוין בתועלתן. מה שאין כן כאן שבא בשביל יעוד עיקר היעוד לתורה שבכתב לא היה אלא ביום ובלילה היה מועיל לגירסא של תורה שבע״פ ושתי התועליות קשורו׳ זב״ז ואין תועלת לזה בל״ז. והעיקר הוא תורה שבכתב. ושבע״פ טפל לה. וכן להיפך הדרש שדרשו שם על שנים ליום. שנו ליום היינו על טבעת שניה מהשמש. עמו שביארנו שם. לא היה שייך במדבר. דשם בא להורות שפרנסת ישראל לא בא מכח הליכות השמש לבדו כמו באוה״ע. אלא השגחה פרטית של הקב״ה הוא ראשון והוא מנהיג את השמש להשפיע משא״כ כאן לא היה ענין להשמש כלל:

את הכבש האחד, אמרו במנחות (דף נ') לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים, וזה מבואר. בספרי פינחס (פ' קמ"ג) שזה נלמד ממ"ש שנית ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, ולפ"ד הכל נלמד מכאן שתחלה אמר תנאי אם את הכבש האחד תעשה בבקר אז תעשה השני בין הערבים, כי פה מדבר בעת החינוך, שבזה אם לא הקדים לחנך את המזבח בתמיד השחר אין להקריב בין הערבים, ואח"כ אמר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה עולת תמיד לדורותיכם, ר"ל לעולת תמיד של דורות תעשה תמיד כבש של בין הערבים אף שלא הקריבו בבקר כיון שכבר נתחנך המזבח, וע"כ אמר כנסכה תעשה לה בלשון נקבה והיל"ל כנסכו על הכבש שהוא זכר כמ"ש בפרשת פינחס, ללמד שמוסב על שם עולת תמיד הנזכר למטה, כנסכה של העולה תעשה לה להעולה, ומשרש לעולת תמיד שהיא לדורותיכם, ועי' ברש"י מנחות שם מביא מפ' פינחס, וזה נלמד בטוב מכאן: