שמות פרק כח

ואתה הקרב אליך. לאחר שתגמר מלאכת המשכן:

לקדשו לכהנו לי. לקדשו להכניסו בכהנה על ידי הבגדים שיהא כהן לי, ולשון כהנה שרות הוא, שוריינטריא"ה בלעז:

חשן. תכשיט כנגד הלב:

ואפוד. לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פרוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורציינ"ט בלעז שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו מלמטה, שנאמר (שמואל ב ו יד) ודוד חגור אפוד בד, למדנו שהאפוד חגורה היא ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר (ויקרא ח ז) ויתן עליו את האפוד, ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד, ותרגם אנקלוס בהמין אפודא, למדנו שהחשב הוא החגור, והאפוד שם תכשיט לבדו. ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר (פסוק כז) שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שם לבד, והכתפות שם לבד, והחשב שם לבד. לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם שאופדו ומקשטו בו, כמו שנאמר (ויקרא ח ז) ויאפוד לו בו, והחשב הוא החגור של מעלה המנו, והכתפות קבועות בו. ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן (שמואל ב' ו יד) ודוד חגור אפוד בד, כרדוט דבוץ. ותרגם כמו כן מעילים, כרדוטין, במעשה תמר אחות אבשלום (שמואל ב יג יח) כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים:

ומעיל. הוא כמין חלוק, וכן הכתנת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קרוי חלוק עליון:

תשבץ. עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הן כמין גמות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגליות, כמו שנאמר באבני האפוד (פסוק יא) מסבות משבצות זהב, ובלעז קוראין אותו קשטונ"ש:

מצנפת. כמין כפת כובע שקורין קויפ"א בלעז, שהרי במקום אחר קורא להם (לט כח) מגבעות, ומתרגמנן קובעיא:

ואבנט. היא חגורה על הכתנת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן (ויקרא ח ז) ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד:

בגדי קדש. מתרומה המקדשת לשמי יעשו אותם:

והם יקחו. אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים:

ועשו את האפוד. אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פרושן פרקים פרקים, וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר ומגיע עד עקביו, והחשב מחבר בראשו על פני רחבו מעשה אורג, ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו, והכתפות מחברות בחשב אחד לימין ואחד לשמאל, מרוחקות זו מזו שעור הבדלת כתפים, מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר, וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד, ארכות כדי שעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהם לפני כתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשני קצות רחבו העליון, אחת לימין ואחת לשמאל, ושני ראשי השרשרת [הימנית] תקועין במשבצות לימין, וכן שני ראשי השרשרת השמאלית תקועין במשבצות שבכתף שמאל, נמצא החושן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו. ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה בראשו התחתון המחבר בחשב, טבעות החשן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על זה ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן, שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהא נד ונבדל, הולך וחוזר:

זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. חמשת מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט היו מרדדין את הזהב כמין טסין דקין וקוצצין פתילים מהם, וטווין אותן חוט של זהב עם ששה חוטים של תכלת, וחוט של זהב עם ששה חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה, וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כלם כאחד, נמצא חוטן כפול עשרים ושמונה וכן מפורש במסכת יומא (עב א), ולמד מן המקרא הזה (שמות לט ג) וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות, את פתילי הזהב, בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו', למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין:

מעשה חשב. כבר פרשתי (שמות כו א) שהוא אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו:

שתי כתפות וגו'. הסינר מלמטה, וחשב האפוד היא החגורה וצמודה לו מלמעלה דגמת סינר הנשים, ומגבו של כהן היו מחברות בחשב שתי חתכות כמין שתי רצועות רחבות, אחת כנגד כל כתף וכתף, וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה, ועל ידי חבורן לטבעות החשן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלות, כמו שמפורש בענין, והיו זקופות והולכות כנגד כתפיו, ושתי אבני השהם קבועות בהן, אחת בכל אחת:

אל שני קצותיו. אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן, וגבהו עד כנגד האצילים שקורין קודי"ש בלעז [מרפקים] שנאמר (יחזקאל מד יח) לא יחגרו ביזע, אין חוגרין במקום זיעה, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם, אלא כנגד אציליהם:

וחבר. האפוד עם אותן שתי כתפות האפוד, יחבר אותם במחט למטה בחשב, ולא יארגם עמו, אלא אורגם לבדם ואחר כך מחברם:

וחשב אפדתו. וחגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו:

אשר עליו. למעלה בשפת הסינר, היא החגורה:

כמעשהו. כאריגת הסינר מעשה חושב ומחמשת מינים, כך אריגת החשב מעשה חושב ומחמשת מינין:

ממנו יהיה. עמו יהיה ארוג, ולא יארגנו לבד ויחברנו:

כתולדתם. כסדר שנלדו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי, על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, עשרים וחמש אותיות בכל אחת ואחת:

מעשה חרש אבן. מעשה אמן של אבנים חרש זה דבוק הוא לתבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו, וכן (ישעיה מד יג) חרש עצים נטה קו, חרש של עצים. וכן (ישעיה מד יב) חרש ברזל מעצד, כל אלה דבוקים ופתוחים:

פתוחי חתם. כתרגומו כתב מפרש כגלף דעזקא, חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב נכר ומפרש:

על שמות. כמו בשמות:

מסבת משבצות. מוקפות האבנים במשבצות זהב, שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן ומשקיעה במשבצות, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב, ומחבר המשבצות בכתפות האפוד:

לזכרון. שיראה הקדוש ברוך הוא השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם:

ועשית משבצות. מעוט משבצות שתים, ולא פרש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן, ובפרשת החושן גומר לך פרושן:

שרשרת זהב. שלשלאות:

מגבלות. לסוף גבול החשן תעשה אותם:

מעשה עבות. מעשה קליעת חוטין, ולא מעשה נקבים וכפלים, כאותן שעושין לבורות, אלא כאותן שעושין לערדסקאות, שקורין אינצינשייר"ש בלעז [כלי קטורת]:

ונתת את שרשרת. של עבותות העשויות מעשה עבות על המשבצות הללו ולא זה הוא מקום צואת עשיתן של שרשרות, ולא צואת קביעתן, ואין תעשה האמור כאן לשון צווי, ואין ונתתה האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוה על עשיתן ועל קביעתן, ולא נכתב כאן אלא להודיע מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת לומר לך המשבצות הללו יזקקו לך לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן, תתנם על המשבצות הללו:

חשן משפט. שמכפר על קלקול הדין דבר אחר משפט, שמברר דבריו והבטחתו אמת, דיריישנימינ"ט בלעז. שהמשפט משמש שלש לשונות דברי טענות הבעלי דינים, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מיתה, אם עונש מכות, אם עונש ממון, וזה משמש לשון ברור דברים, שמפרש ומברר דבריו:

כמעשה אפוד. מעשה חושב ומחמשת מינין:

זרת ארכו וזרת רחבו. כפול ומוטל לו לפניו כנגד לבו, שנאמר (פסוק ל) והיו על לב אהרן, תלוי בכתפות האפוד, הבאות מאחוריו על כתפיו ונקפלות ויורדות לפניו מעט, והחשן תלוי בהן בשרשרות וטבעות, כמו שמפורש בענין:

ומלאת בו. על שם שהאבנים ממלאות גמות המשבצות המתקנות להן, קורא אותן בלשון מלאים:

משבצים זהב. יהיו הטורים במלואתם, מקפים משבצות זהב בעומק שעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואתם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר:

איש על שמו. כסדר תולדותם סדר האבנים, אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם:

על החשן. בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו, כמו שמפורש למטה בענין:

שרשת. לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה (פסוק יד) בענין המשבצות ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתרה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם. ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית, כשלשלת בלשון משנה:

גבלת. הוא מגבלות האמור למעלה (פסוק יד) שתתקעם בטבעות, שיהיו בגבול החשן, וכל גבול לשון קצה, אשומיי"ל בלעז:

מעשה עבות. מעשה קליעה:

על החשן. לצורך החושן, כדי לקבעם בו ולא יתכן לומר שתהא תחלת עשיתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחלת המקרא ועשית על קצות החשן שתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן:

על שני קצות החשן. לשתי פאות שכנגד הצואר, לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד:

ונתתה את שתי עבתת הזהב. הן הן שרשרות גבלות הכתובות למעלה (פסוק כב) ולא פרש מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודי לא הכפלו:

ואת שתי קצות. של שתי העבותות שני ראשיהם שלכל אחת:

תתן על שתי המשבצות. הן הכתובות למעלה (פסוק יד) בין פרשת החשן ופרשת האפוד, ולא פרש את צרכן ואת מקומן, עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות [בראשי] החשן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי השרשרת הימנית תוקע במשבצות של ימין, וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית:

ונתתה. המשבצות:

על כתפות האפוד. אחת בזו ואחת בזו, נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפל, ובהן הוא תלוי, ועדין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה ונוקשת על כרסו, ואינה דבוקה לו יפה, לכך הצרך עוד שתי טבעות לתחתיתו, כמו שמפרש והולך:

אל מול פניו. של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים:

על שני קצות החשן. הן שתי פאותיו התחתונות לימין ולשמאל:

על שפתו אשר אל עבר האפד ביתה. הרי לך שני סימנין האחד שיתנם בשני קצות של תחתיתו שהוא כנגד האפוד, שעליונו אינו כנגד האפוד, שהרי סמוך לצואר הוא, והאפוד נתון על מתניו, ועוד נתן סימן שלא יקבעם בעבר החשן שכלפי החוץ, אלא בעבר שכלפי פנים שנאמר ביתה, ואותו העבר הוא לצד האפוד, שחשב האפוד חוגרו הכהן ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו, וקצת כרסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החשן, וקצותיו שוכבין עליו:

על שתי כתפות האפוד מלמטה. שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים הבאים על כתפיו כנגד גרונו, ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות צוה לתן בראשן השני, שהוא מחבר לאפוד, והוא שנאמר לעמת מחברתו, סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברת לעמת החגורה, ואלו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות, הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החשן, ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החשן, ורוכסן באותן פתילין לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החושן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כרסו, ונמצא מישב על המעיל יפה:

ממול פניו. בעבר החיצון:

וירכסו. לשון חבור, וכן (תהלים לא כא) מרכסי איש, חבורי חבלי רשעים, וכן (ישעיה מ ד) והרכסים לבקעה, הרים הסמוכים זה לזה שאי אפשר לירד לגיא שביניהם אלא בקושי גדול, שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך:

להיות על חשב האפוד. להיות החשן דבוק אל חשב האפוד:

ולא יזח. לשון נתוק, ולשון ערבי הוא, כדברי דונש בן לברט:

את האורים ואת התמים. הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו ובמקדש שני היה החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר (במדבר כז כא) ושאל לו במשפט האורים:

את משפט בני ישראל. דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעותי הדין, נקרא משפט על שם סליחת המשפט:

את מעיל האפוד. שהאפוד נתון עליו לחגורה:

כליל תכלת. כלו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו:

והיה פי ראשו. פי המעיל שבגבהו הוא פתיחת בית הצואר:

בתוכו. כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט:

כפי תחרא. למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן:

לא יקרע. כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן (פסוק כח) ולא יזח החשן, וכן (שמות כה טו) לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון:

רמוני. עגולים וחלולים היו כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת:

ופעמוני זהב. זגין עם ענבלין שבתוכם:

בתוכם סביב. ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל:

פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון. אצלו:

ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחיב מיתה, הא אם יכנס מחסר אחד מן הבגדים הללו חיב מיתה בידי שמים:

ציץ. כמין טס של זהב היה, רוחב שתי אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן:

על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר (שמות לט לא) ויתנו עליו פתיל תכלת, ועוד כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר (פסוק לח) והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט א) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפלין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש ואינה עמוקה לכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעיתו ששה בשלושה מקומות הללו, פתיל מלמעלה, אחד מבחוץ, ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשו מקיפין את הקדקד, ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, הולך על פני רוחב הראש מלמעלה, ונמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקימו כל המקראות פתיל על הציץ, וציץ על הפתיל, והפתיל על המצנפת מלמעלה:

ונשא אהרן. לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא שלעון, נמצא מסלק העון מן הקדשים:

את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (פסחים טז א) אי זה עון הוא נושא, אם עון פגול, הרי כבר נאמר (ויקרא יט ז) לא ירצה, ואם עון נותר, הרי נאמר (ויקרא ז יח) לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן:

והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפלו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה ולדברי האומר (יומא ז ב) עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שמשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו:

ושבצת. עשה אותה משבצות משבצות, וכלה של שש:

ולבני אהרן תעשה כתנת. ארבעה בגדים הללו ולא יותר כתנת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה (פסוק מב):

והלבשת אתם את אהרן. אותם האמורים באהרן חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט וציץ ומכנסים, הכתובים למטה בכלם:

ואת בניו אתו. אותם הכתובים בהם:

ומשחת אותם. את אהרן ואת בניו בשמן המשחה:

ומלאת את ידם. כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי, ובלשון לעז כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גנ"ט בלעז [כפפה], ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה ריוישטי"ר בלעז [להסמיך] והוא מלוי ידים:

ועשה להם. לאהרן ולבניו:

מכנסי בד. הרי שמונה בגדים לכהן גדול, וארבעה לכהן הדיוט:

והיו על אהרן. כל הבגדים האלה על אהרן הראויין לו:

ועל בניו. האמורים בהם:

בבאם אל אהל מועד. להיכל, וכן למשכן:

ומתו. הא למדת, שהמשמש מחסר בגדים במיתה:

חקת עולם לו. כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזרה מיד ולדורות, לעכב בו: