במדבר פרק כא

וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בראש השנה (דף ג א) ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזמן בכל עת לפרענות:

ישב הנגב. זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקדוש ברוך הוא לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי:

דרך האתרים. דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב דבר אחר דרך האתרים דרך התיר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה:

וישב ממנו שבי. אינה אלא שפחה אחת:

והחרמתי. אקדיש שללם לגבוה:

ויחרם אתהם. בהריגה:

ואת עריהם. חרמי גבוה:

דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזרת מרגלים, שנאמר (דברים א, מ) ויסעו המדברה דרך ים סוף וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר (שם י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת, והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאלו הוא בפניהם. וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר:

לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו:

ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך שהקשה להם אמרו עכשו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בענוי הדרך. ובלשון לע"ז אינקרו"ט לו"ר. ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותו בדרך. ולא פרש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה, כגון (זכריה יא, ח) ותקצר נפשי בהם, וכגון (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גדל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון (זכריה יא, ח) וגם נפשם בחלה בי, גדלה עלי, (איוב י, טז) ויגאה כשחל תצודני, כללו של פרוש כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסבלו הוא, שאין הדעת סובלתו:

באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו:

למה העליתנו. שניהם שוים:

ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס:

בלחם הקלקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלקל אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:

את הנחשים השרפים. ששורפים את האדם בארס שניהם:

וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:

ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול:

על נס. על כלונס שקורים פירק"א בלע"ז [מוט] וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה, (שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס, ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קראו נס:

כל הנשוך. אפלו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אתו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכונה ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים:

נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקדוש ברוך הוא קוראו נחש, ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון:

בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים ועי לשון חרבה הוא דבר הטאוט במטאטא, והעי"ן בו יסוד לבדה והוא מלשון יעים, (ישעיה כח, יז) ויעה ברד:

העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי:

על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב:

מגבל האמרי. תחום סוף מצר שלהם, וכן (דברים ב, יח) גבול מואב, לשון קצה וסוף:

מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב:

היוצא מגבל האמרי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון, שהוא גבול מואב ושם חנו ישראל, ולא באו לגבול מואב, כי ארנון גבול מואב, והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם ואף על פי שלא פרשה משה, פרשה יפתח, כמו שאמר יפתח (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. ומשה רמזה (דברים ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:

על כן יאמר. על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו':

את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף:

ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים ומה הם הנסים:

ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:

ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר כיצד, אמר הקדוש ברוך הוא מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל, ראו ואמרו שירה:

עלי באר. מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה. וכי משם היתה, והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים, וכן אז ישיר ישראל. השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, ומה ראה לכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה המנו:

באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן:

במשענותם. במטה:

וממדבר. נתנה להם:

וממתנה נחליאל. כתרגומו:

ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה ושם בטלה הבאר דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חנית כל שבט ושבט:

במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחקק ספון ולמה לא נזכרמשה בשירה זו, לפי שלקה על ידי הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך:

ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא:

פסגה. לשון גובה, וכן (תהלים מח, יד) פסגו ארמנותיה, הגביהו ארמנותיה:

ונשקפה. אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם דבר אחר ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:

וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר (דברים ב, כו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, וכן (במדבר כ, יד) וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, וביפתח הוא אומר (שופטים יא, יז) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו', הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל:

אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתח להם בשלום בקשו מהם שלום:

ולא נתן סיחן וגו'. לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גיסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך:

ויצא לקראת ישראל. אלו היתה חשבון מלאה יתושין, אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן אלו שהיה בחשבון אמר הקדוש ברוך הוא מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העירות ונתקבצו כלם למקום אחד, ושם נפלו. ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש, אלא נשים וטף:

כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר להם (דברים ב, יט) אל תצרם וגו':

בנתיה. כפרים הסמוכים לה:

והוא נלחם. למה הצרך להכתב, לפי שנאמר (דברים ב, ט) אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישראל:

מידו. מרשותו:

על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב:

יאמרו המשלים. בלעם, שנאמר בו (במדבר כג, ז) וישא משלו:

המשלים. בלעם ובעור והם אמרו:

באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כב, ו) כי ידעתי את אשר תברך מברך וגו':

תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות עירו:

כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון:

אכלה ער מואב. שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחית בלשון ארמי:

ער מואב. ער של מואב:

אוי לך מואב. שקללו את מואב שימסרו בידו:

כמוש. שם אלהי מואב:

נתן. הנותן את בניו של מואב:

פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו':

ונירם. מלכות שלהם:

אבד חשבון עד דיבן. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבן תרגום שלסר, עד. כלומר סר ניר מדיבון. ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א' יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי:

ונשים. שי"ן דגושה לשון שממה, כך יאמרו המושלים — ונשים אותם עד נפח — השמונום עד נפח:

וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם:

אל תירא אתו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

ויכו אתו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (ברכות דף נד, ב) עקר טורא בת תלתא פרסי וכו':