במדבר כא, ט

נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקדוש ברוך הוא קוראו נחש, ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון:

וַעֲבַד משֶׁה חִוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוְיֵהּ עַל אָת וַהֲוָה כַּד נְכֵית חִוְיָא יָת גַבְרָא וּמִסְתַּכֵּל לְחִוְיָא דִנְחָשָׁא וּמִתְקַיָם

וַעֲבַד משֶׁה חִיוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אֲתַר תְּלֵי וַהֲוֵי כַּד נְכִית חִיוְיָא יַת גַבְרָא וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּחִיוְיָא דִנְחָשָׁא וּמְכַוֵין לִבֵּיהּ לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְחָאִי

וַעֲבַד משֶׁה חִיוְיָא דִנְחַשׁ וְשַׁוֵי יָתֵיהּ עַל אֲתַר תְּלֵי וַהֲוָה כָּל מַן דַהֲוָה מִינְכַת בְּחִיוְיָא הֲוָה תָלֵי אַפּוֹי בִּצְלוֹי גַב אָבוּי דְבִשְׁמַיָא וּמִסְתַּכֵּל בְּחִוְיָא דִנְחָשָׁא: וָחָי וּשְׁתָק:

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת – לֹא נֶאֱמַר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת, אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה: הַקָּבָּ״ה אָמַר לִי נָחָשׁ, אֲנִי אֶעֱשֶׂנּוּ שֶׁל נְחֹשֶׁת - לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן. זֶה לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״א:ט׳) מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ב״ר לא ח). וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, שֶׁהֲרֵי הַקָּבָּ״ה לֹא הִזְכִּיר לוֹ "נָחָשׁ" אֶלָּא "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף". אֲבָל דַּעְתָּם לוֹמַר כִּי הָלַךְ מֹשֶׁה אַחַר שֵׁם הָעֶצֶם אֲשֶׁר לוֹ. וְהַנִּרְאֶה בְּעֵינַי בְּסוֹד הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי הוּא מִדַּרְכֵי הַתּוֹרָה שֶׁכָּל מַעֲשֶׂיהָ נֵס בְּתוֹךְ נֵס, תָּסִיר הַנֶּזֶק בַּמַּזִּיק וּתְרַפֵּא הַחוֹלִי בַּמַּחְלִיא, כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ (מכילתא ויסע א) בְּ״וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ״ (שמות טו כה), וְכֵן בְּמֶלַח אֱלִישָׁע בַּמַּיִם (מלכים ב ב כא). וְיָדוּעַ מִדַּרְכֵי הָרְפוּאוֹת שֶׁכָּל נְשׁוּכֵי בַּעֲלֵי הָאָרֶס יִסְתַּכְּנוּ בִּרְאוֹתָם אוֹתָם אוֹ בִּרְאוֹת דְּמוּתָם, עַד כִּי נְשׁוּכֵי הַכֶּלֶב הַשּׁוֹטֶה וְכֵן שְׁאָר הַבְּהֵמוֹת הַשּׁוֹטוֹת, אִם יַבִּיטוּ בַּמַּיִם יֵרָאֶה לָהֶם שָׁם בָּבוּאַת הַכֶּלֶב אוֹ הַמַּזִּיק וְיָמוּתוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסִפְרֵי הָרְפוּאוֹת וּמוּזְכָּר בַּגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (יומא פ״ד). וְכֵן יִשְׁמְרוּ אוֹתָם הָרוֹפְאִים מֵהַזְכִּיר בִּפְנֵיהֶם שֵׁם הַנּוֹשֵׁךְ, שֶׁלֹּא יַזְכִּירוּ אוֹתָם כְּלָל, כִּי נַפְשָׁם תִּדְבַּק בַּמַּחְשָׁבָה הַהִיא וְלֹא תִפָּרֵד מִמֶּנָּה כְּלָל עַד שֶׁתָּמִית אוֹתָם. וּכְבָר הִזְכִּירוּ דָּבָר מְנֻסֶּה מִפִּלְאוֹת הַתּוֹלָדָה, כִּי נְשׁוּךְ הַכֶּלֶב הַשּׁוֹטֶה אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה בְּחָלְיוֹ, אִם יְקֻבַּל הַשֶּׁתֶן שֶׁלּוֹ בִּכְלִי זְכוּכִית יֵרָאֶה בַּשֶּׁתֶן דְּמוּת גּוּרֵי כְּלָבִים קְטַנִּים, וְאִם תַּעֲבִיר הַמַּיִם בְּמַטְלִית וּתְסַנְּנֵם לֹא תִמְצָא בָהֶם שׁוּם רֹשֶׁם כְּלָל, וּכְשֶׁתַּחְזִירֵם לִכְלִי הַזְּכוּכִית וְיִשְׁהוּ שָׁם כְּשָׁעָה תַּחְזֹר וְתִרְאֶה שָׁם גּוּרֵי הַכְּלָבִים מְבֹאָרִים, וְזֶה אֱמֶת הוּא בְּפִלְאֵי כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ. וּכְשֶׁיִּהְיֶה כָּל זֶה כָּךְ, רָאוּי הָיָה לְיִשְׂרָאֵל נְשׁוּכֵי הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים שֶׁלֹּא יִרְאוּ נָחָשׁ וְלֹא יִזְכְּרוּ וְלֹא יַעֲלוּ עַל לֵב כְּלָל, וְצִוָּה הַקב״ה לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת לָהֶם דְּמוּת שָׂרָף הוּא הַמֵּמִית אוֹתָם. וְיָדוּעַ כִּי הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים אֲדֻמֵּי הָעֵינַיִם רְחָבֵי הָרֹאשׁ שֶׁגּוּפָם כְּעֵין הַנְּחֹשֶׁת בְּצַוָּארָם, וְלָכֵן לֹא מָצָא מֹשֶׁה לְקַיֵּם מִצְוָתוֹ בְּשָׂרָף בִּלְתִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, כִּי הוּא דְּמוּת נָחָשׁ שָׂרָף, וְאִם יַעֲשֶׂנּוּ מִדָּבָר אַחֵר הָיָה דְּמוּת נָחָשׁ וְלֹא דְּמוּת שָׂרָף. וּמַה שֶׁאָמְרוּ מִן הַלָּשׁוֹן הַנּוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן, כִּי הַזְכָּרַת הַשֵּׁם בִּלְבַד תַּזִּיק. וְהַכְּלָל כִּי צִוָּה הַשֵּׁם שֶׁיִּתְרַפְּאוּ בַּמַּזִּיק הַמֵּמִית בַּטֶּבַע, וְעָשׂוּ דְּמוּתוֹ וּשְׁמוֹ, וּכְשֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מַבִּיט בְּכַוָּנָה אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת שֶׁהוּא כְּעֵין הַמַּזִּיק לְגַמְרֵי הָיָה חַי, לְהוֹדִיעָם כִּי הַשֵּׁם מֵמִית וּמְחַיֶּה:

נחש נחשת. אחר שהבין כונת קונו הסכים לעשותו של נחשת ולא של זהב כדי שיזכיר להם עונם מצד מראה החומר ושמו ותבניתו שעשו מעשה הנחש בהבל פיהם בדברם נגד ה' ונגד פעלו ונגד עבדו:

וישמהו על הנס כדרך המייסר את בנו שמשים השוט שמכהו בו במקום גבוה כדי שיראה אותו בכל פעם וי [זכור:

והביט אל נחש הנחשת וחי. הפך הטבע, כי הנשוך מסתכן בהביטו אל צורת הנושך, ועשאו משה מנחשת קלל שהוא מאדים דוגמת הנחשים השרפים. וכן נתרפא חזקיהו במריחת דבלת תאנים על השחין, ונמתקו מי מרה באותו עץ שהיה מר. והנה זה היה נס בתוך נס. גם בכאן שיתרפאו בהביטם אל צורת הנחש והיה נס בתוך נס, כי ידוע מחכמת התולדות בנשוכי הכלב השוטה אם יביטו למים יראה להם בו דמות הכלב או דמות המזיק וימותו, וכן הזכירו חכמי הרופאים בספריהם, ורז"ל הזכירו זה במסכת יומא פרק יום הכפורים כי כל נשוך מכלב כל תריסר ירחי שתא לא שתי מיא אלא בגובתא דנחשא, דילמא חזי ליה לכלבא ומסתכן. וכן הרופאים יזהירו מי שיזכיר בפני הנשוכים שם הנושך, כי נפשם דבקה במחשבה ההיא ולא תפרד ממנו עד שאפילו בשתן שלהם יראו דמות גורי כלבים. וכיון שענין זה אמת ויציב מנפלאות חכמת התולדה היה ראוי לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ושלא יזכירוהו, כי אפילו הזכרון מזיק כל שכן הראיה, ולכך היה הענין הזה נס בתוך נס להסיר הנזק מהם במזיק ולרפאות החולי במחליא, וצוה הקב"ה למשה לעשות דמות שרף הממית אותם ואז יתרפאו, להודיע כי אין הנחש ממית אלא החטא, וכמו שאמרו אין ערוד ממית אלא החטא.

נחש נחשת לפי שהנחושת מבהיק ומבריק כענין שנאמר ונוצצים כעין נחשת קלל ואע״פ שמחנה ישראל היה שלש פרסאות על שלש פרסאות מי שהיה נשוך רואהו ממקומו.

והביט אל נחש הנחשת על ידי שהיה נתון כתורן על הנס הנשוך תולה עיניו למעלה ומכוין לבו לאביו שבשמים כדפירש רש״י ודוקא נחש ולא בריה אחרת להודיע נפלאותיו של הקב״ה שכך מדותיו שהוא מכה באיזמל ומרפא באיזמל.

והביט אל נחש הנחושת וחי. אחז"ל וכי נחש ממית ומחיה אלא כדי שיהיו מסתכלים למעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים והיו מתרפאים. שע"ך:

ויעש משה נחש נחשת. לרמז שהגם שמצד טבע גופו היה נחש מזיק ומחומר הנחשת שמורה על כח הסט"א כמ"ש במק"א, בכ"ז וישימהו על נס וירם קרן אל הרוחנית, ובזה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין ראיה ובין הבטה שהבטה מציין פנות המחשבה והעיון אל הדבר שעיין והבין ענין נחש הנחשת שעשה משה ולמד להכניע יצרו וחי, וכבר כתב הרמב"ן שלמדנו בזה שדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, מסיר הנזק במזיק ומרפא החולי במחליא כמו שהזכירו גבי ויורהו ה' עץ וכן במלח אלישע במים, וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, וכן ישמרו הרופאים מהזכיר לפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם, וא"כ היה ראוי לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יביטו בצורת נחש כלל, וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף שהוא הממית אותם, וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף:

ס כתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שהרי הקדוש ברוך הוא לא הזכיר אלא עשה לך שרף אבל כוונתם לומר שהלך משה אחר שם העצם עד כאן לשונו. ונראה לפרש כיון דשם העצם של נחש שקוראו הקדוש ברוך הוא הוא נחש אם כן למה קראו הכא שרף אלא אמר משה רמז לי הקדוש ברוך הוא דמשום הכי קראו בשם התואר ולא בשם העצם כדי לעשות הנחש נחשת כדי שעל ידו יבא שם העצם ודו"ק: