במדבר כא, ח

על נס. על כלונס שקורים פירק"א בלע"ז [מוט] וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה, (שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס, ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קראו נס:

כל הנשוך. אפלו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אתו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכונה ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עֲבֵיד לָךְ קַלְיָא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אָת וִיהֵי כָּל דְיִתְנְכִית וְיֶחֱזֵי יָתֵהּ וְיִתְקַיָם

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עִיבַד לָךְ חִיוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אֲתַר תְּלֵי וִיהֵי כָּל דִנְכִית יָתֵיהּ חִיוְיָא וִיהֵי מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְחָאִי אִין מְכַוִין לִבֵּיהּ לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ

עשה לך. כדמות נחש שרף מנחשת כי כן כתוב:

על נס שיהיה גבוה ויראו אותו הכל ורבים השתבשו ואמרו כי זאת הצורה לקבל כח עליונים וחליל' חלילה כי הדבר נעשה בצווי השם ואין לנו לחפש למה צורת נחש ואם לא כן יראנו היש עץ שימתיק המים המרים אפי' הדבש לא ימתיקם ומה טעם לשום דבלת תאנים על השחין ואין בתולדת הדבלה להסיר השחין והאמת כי נשגבה ממנו דעת עליון:

וראה אותו. שיסתכל לשמים למעלה.

עשה לך שרף. שיהיה הנחש מחומר מורה שרפה כדי שיכוונו על שרפתו בהבל פיו אשר כמוהו היה עונם ופורענותם ויחזרו בתשובה:

עשה לך שרף. לכך צוה הקב"ה לעשות נחש ולא דבר אחר כדי להגדיל נסיו ונפלאותיו שהוא מכה באזמל ומרפא באזמל בנחש הכה ובנחש מרפא:

עשה לך שרף. וכתיב ויעש משה נחש נחשת, הבין משה רבינו ע"ה כי רצון הש"י לעשות נחש אלא שלא רצה להזכירו בשם עצם שלו שהוא נחש לפי שהיה סבת החטא וגרם מיתה לעולם, ועל כן אמר שרף, הזכירו בשם תאר כי הוא בעל ארס שורף. ומה שהזכיר לך ולא אמר עשה שרף, כי אמר הש"י על מה שדברו כנגדו הריני מוחל להם בזכות תפלתך אבל מה שדברו כנגדך, עשה לך שרף צריך אתה לעשות מעשה בידים כדי שיתפרסם כמה קשה לפני מי שמדבר כנגד נביאי.

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף. ואחר כתיב ויעש משה נחש נחושת וא"ת ולמה שינה לשון הקב"ה וי"ל הקב"ה שלח בעם שתי מכות בנשיכות שרפים ונחשים כדכתיב וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו לכך אמר הבורא ית' המקנא לכבוד יראיו בקנאו את קנאתם עשה לך שרף פי' לך בשבילך כמו אמרי לי בשבילי כלו' בשביל שדברו בך שלא כראוי ויכירו כי חסתי על כבודך כי שלחתי בהם מכת נשיכת שרף וישמעו וייראו ולא יזידון לדבר בך עוד. ועל דיבור וביום פקדי ופקדתי עליהם מכה עד שיזכרו זאת מעונם וימקו מעונם ע"כ המנהיג הנאמן הרגיש והשגיח ומחל על כבודו לישראל ועשה נחש נחושת להזכיר כי מעלו באביהם שבשמים:

וראה אתו וחי. לא שהנחש מחיה ואין בו שום רפואה אלא קדושת השם נעשה שכשרואין שהמביט אל הנחש חי כמו שאמר הק' ושאינו מת, מכירים שמאת הק' להם החיים שאם היו מעצמן חיים ומתים יאמרו מקרה הוא יש חי ויש מת ומה שעשה [נחש לא דבר אחר כדי להגדיל הנס שהק' מכה באיזמל ומרפה באיזמל [וכן מצינו בחזקיהו שאמר ישעיהו "פלח דבילה וימרחו על השחין" ודבר קשה למכה כדאמר אכל דבש וכל מיני מתיקה והעלה בשרו בשר מת גרגותני אלא שהק' מכה באיזמל ומרפ' באיזמל וכן אלישע שנתן מלח במי יריחו לרפאם ומים מלוחים קשים. ואם היה רצונו של הק' לא היו צריכין שום דבר אלא היו מתרפאים מיד, אלא להגדיל הנס ושלא יאמרו מקרה הוא. אבל כשרואין שמתרפאין על מה שהק' מצוה לעשות, מבינים כי מאתו באה הרפואה והוא קדושת השם:

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ויעש משה נחש נחשת יש להקשות אחר שאמר לו הקב"ה עשה לך שרף למה עשה משה נחש וא"ת שהכל אחד למה שינה בלשונו והיה ראוי שיאמר ויעש משה שרף. והתשובה שישראל חטאו ב' עוונות. הא' שדברו באלהים הב' שדברו במשה ומשה נקרא מלאך שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והמלאך נקרא שרף שנאמר שרפים עומדים ממעל לו הרי הקדמה אחת. הקדמה שנית שהקב"ה בשמים הכין כסאו והשמים מראיהם כנחושת ועל אלו השתי הקדמות אמר הקב"ה למשה שלי אני מוחל לכן עשה לך שרף וזה טעם לך אמר משה אני מוחל שלי אבל אעשה נחש נחשת לפי שחטאו כנגד הקב"ה ולזה ויעש משה נחש נחשת:

עשה לך שרף. אמר תיבת לך, רז״ל אמרו (עבודה זרה מד.) וזה לשונם: הרי הוא אומר ״לך״ – משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, עד כאן. פרוש, כיון שעשאו משה אינו נאסר כשיעבדוהו דורות הבאים. וענין זה אנו למדין אותו ממה שאנו רואים אחר האמת, אבל דוחק לומר שה׳ אמר לו כך לעשותו משלו כדי שלא יאסר בעבודת דורות הבאים, וצריך לדעת למה צוה ה׳ כן. עוד יש להעיר למה ה׳ אמר לו שרף ובמעשה משה קורא אותו נחש. עוד יש לדעת טעם ענין זה שצוה ה׳ לעשות נחש ולהסתכל בו, מה יועיל הסתכלות בנחש לרפאות הנשיכה, ורז״ל אמרו (ראש השנה כט.): כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו׳, עד כאן, ואם היתה הכונה בזה להסתכל כלפי מעלה לבד, יותר היה ראוי להסתכל בשמים ואז תהיה הכונה נכרת לעושיה ביותר מהסתכלות בנחש.

ונראה לפי מה שפרשתי שהענישם ה׳ בנחשים השרפים כנגד שני עונות שעשו, שדברו באלהים ובמשה. לזה באה התשובה מה׳ ואמר לו עשה לך שרף, כאן רמז שיעשה הנחש בסדר שיהיו רמוזים שני פרטי החטא, שהם שדברו בה׳ ודברו במשה. כנגד מה שדברו במשה אמר עשה לך, פרוש כנגד דבר הנוגע לך, וכנגד פרט החטא שדברו בה׳ אמר שרף, פרוש בדמות שרף, כי צרך היה בדבר שיהיה בו הכר לשני דברים, שהם לשון הרע שדברו באלהים וגם מה שדברו במשה, מטעם אשר אבאר.

ונתחכם משה לעשות הכר למין חטא שדברו בו, שהוא בחינת הנחש, במה שעשאו מן הנחשת, כי זולת זה אין בדמיון השרף הכר לשני פרטי החטא. והוא מה שאמר ויעש משה נחש, פרוש פרט זה של נחש שהוא הכר פרט החטא שדברו בו, עשאו לשרף מנחשת ולא מדבר אחר. נמצא דוגמת הנחש הוא כנגד הכר השרף שהרי הוא דומה לו בדמותו, והמין שממנו נעשה שהוא הנחשת הוא כנגד הכר פרט הנחש שממנו הוא.

וטעם כל המעשה נראה בהעיר עוד, למה לא הועילה תפלתו של משה להסיר הנחשים השרפים ולא יהיה נושך להצטרך לרפואתו? אלא ודאי זה יגיד כי בעל המשפט בחן שלא עשו תשובה המספקת להם. והגם שאמרו ״חטאנו כי דברנו בה׳ ובך״, העקר חסר והוא העזיבה, ולא מצאנו שאמרו ״לא נשוב עוד לדבר הרע הזה״, ולזה לא הוסר הנגע. לזה נתחכם הבורא ונתיעץ לתקנם על זה הדרך, כי מי שתקן עצמו כראוי הנה הוא נצול ולא ישכנו נחש, ומי שלא נתקן כמצטרך ישכנו נחש לעוררו בתשובה, וצוה עליו להביט אל נחש וגו׳, ובזה יתקן עצמו ושב ורפא לו.

והבטתם לנחש תרמז לשבעה דברים:

הא׳ תשובת הגדר על זה הדרך: הנה מי גורם לנחש לנשך? הוא חטא בני אדם, דכתיב (קהלת י:יא) ״אם ישך הנחש בלא לחש״, וכשאין לחש יעשה הנחש דומם כנחש אשר אליו יביטו כשינשכם נחש, וזו היא הערת הבטתם בנחש הדומם, לומר: אל זה אביט לעשות כמעשהו לדום מלדבר עוד, ובזה עושים עזיבת החטא.

ב׳) להכיר חטאם, על דרך אמרו בזוהר (תיקוני זוהר יג) על ההוא חויא דמקננא במגדלא, שהוא ס״מ הנמשל לנחש שפתה תחלה לאדם, והוא מה שמעיר נחש במקום גבוה, שיכירו שהם סבה במה שדברו לשון הרע להכניס נחש במקום גבוה. גם שעשו מעשה נחש שהוא לשון הרע במקום עליון, שדברו באלהים. גם יש הערה שדברו במשה בראותם מין מחצב שממנו נעשה הנחש.

ג׳) להעירם מה יקרו דברים גבוהים מדברים ארציים, כי נחש שלמטה ממית ונחש עליון מחיה, ובזה ירגישו את אשר דברו רעה על המן שבא מן השמים שהוא לחם הקלוקל ובוחרים בלחם אשר תוציא הארץ, שעליהם נאמר (ישעיה ה,כ) הוי אומרים על הטוב רע ועל הרע טוב:

ד׳) להעירם בתשובה מה שהתרעמו למה הביאם ה׳ דרך המדבר שאין שם ספוק, ולא הביאם דרך מקום אשר רגיל היות שם בר ולחם – כי ה׳ חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלהים יושב בשמים על מחיתם ועל כל צרכיהם, באין מבטח זולתו. מהטעם עצמו שלא הסיר הנחשים והניחם לנשכם, ויהיו מתרפאים כשיסתכלו כלפי מעלה לאביהם שבשמים. והוא מאמרם זכרונם לברכה (ראש השנה כט.), אלא שלא פרשו ההערה שבדבר, שהיא תשובה לדברי לשון הרע שדברו למה הביאם אל המדבר, שה׳ חפץ בזה כדי שיהיה לבם תמיד באין הפסק קרוב לה׳ כבן המצפה לשלחן אביו ערב ובקר ובכל עת וזמן. ואם היה מביאם דרך ישוב, לא היתה להם הדבקות בתמידות כשיהיה מזמן לפניהם ספוקם. ומה מאד יסובב דבר זה הרחקת הלב מהכרת השגחת הבורא ויראת רוממותו.

ה׳) להשיבם על מה שנכלל בתרעומת שאמרו למה הביאם דרך מדבר, שכונתם היא שאין סומכין על הנס מטעם שאין הנס מתמיד. וצא ולמד ממה שאומרים הכופרים בפלאי ה׳, שמבקשים חכמות כוזבים להכחיש בנס ולעשות הדבר דרך טבע, שיהיה המעשה ההוא באותו זמן, וכל השתנות טבעיות לא יתמיד. ואפשר ששורש לענה זה היה בלב המדברים תועה, לזה צוה ה׳ לעשות נס קבוע, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט,כג) שזרק משה הנחש השמימה ועמד באויר ושם קנה מקומו באין סומך, והיה כל הנשוך יביט אליו ויכיר בהכחשת דעת טועה שהיתה לו מקודם, ויאמין כי ה׳ אשר הביאם למדבר עשה יעשה נסים בהתמדה עד גדר שישמשו הנסים כטבע הרגיל, והיה המדבר כישוב לכל הצורך.

ו׳) להראותם כח התשובה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא פו:) שבעלי תשובה נעשים להם העברות זכיות, כי לא לבד מחילת החטא אלא אדרבה יעמד לו זכות, והוא מה שהעיר בהבטה אל נחש הנחשת, לומר שהנחש נשך והוא עצמו כשהוא בבחינת השתיקה, פרוש שלא ידבר עוד הגם שכבר דבר, כי כל מין הנחש ידבר לשון הרע, אף על פי כן הוא עצמו מחיה ונהפך מרעה לטובה:

ז׳) כי חפץ ה׳ שיכירו בנים אל בדרך פרט, שכל אחד מהנשוכים יביט למעלה ויכיר בנסו, ובזה יצדיקו השגחה הפרטית.

והיה כל הנשוך. אמר והיה לשון שמחה על הנשיכה, לצד התועליות הנמשכות מהבטת אל נחש הנחשת בשבעה דברים אשר יכיר בהם בעל הנס כמו שכתבנו. ואמר כל הנשוך פרוש, אפלו שכבר היה נשוך קדם מעשה נחש הנחשת. ואמרו וחי בתוספת וא״ו להעיר גם על חיות הנפש כשיכיר בנס ופרטים הרמוזים יצדיק עצמו ויחיה חיות הגוף וחיות הנפש.

וראה אותו וחי. ובסמוך כתיב והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש וגו׳. והבטה משמעו הסתכלות יפה יותר מלשון ראה. ומש״ה אי׳ ברבה כ״פ אין הבטה אלא מלמעלה למטה. היינו משום שהסתכלות אין נוח לאדם אלא מלמעלה למטה מיהו כאן היה ההכרח לאנס את עצמו ולהביט מלמטה למעלה והוא משום תשובה וכפרה. ואע״ג דבדבר ה׳ למשה לא נצרך הנשוך לכך אלא בראיה בעלמא וחי. י״ל לפי הפשט דבדבר ה׳ כתיב והיה כל הנשוך דמשמעו אפי׳ קטנים שאינם בר עונשים אלא משום בעידן ריתחא בהדי הוצא לקי כרבא. בהו סגי ראיה בעלמא אבל אם נשך הנחש את איש היינו גדול בעל עונשים דוקא והביט בהסתכלות :

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וכבר אמרו ביומא (דף ג') עשה לך משלך, שכבר בארנו (שמות ד' ג') במ"ש ה' למשה השליכהו ארצה ויהי לנחש שמשה אשר משל על כחותיו החומריים וכלם היו קדש לה' מתרוממים מן הארציית אל הרוחניית והאלהית היה הנחש שלו ר"ל כחות היצה"ר, למטה אלהים בכפו והיה כלו רוחני קדש קדשים, ואצל משה לא נקרא בשם נחש שמורה על יסוד העפר שבו וכח הטומאה שלו רק בשם שרף ע"ש יסוד האש והרוחניות שבו שגבר על יסוד העפר, וע"כ אמר למשה עשה לך שרף שתעשה השרף מכחך שאתה בטלת כח הנחש והיה למטה אלהים עושה נסים ופלאות, ושים אותו על נס שהוא הפך הנחש הזוחל על גחונו רק יתרומם למעלה על נס להתנוסס וגם רמז מה שעושה נסים ופלאות, והיה כל הנשוך וראה אותו וילמד להתגבר על הנחש שלו ולהתרומם אל הרוחניות ולכרוע במודים וחי שכמו שלא ישלוט בו הנחש הפנימי אשר בקרבו כן לא יזיקהו הנחש החיצוני:

ל ר"ל לפי שדרך לרמוז במוט על אותו מקום שהאות שם לפי שהמוט גבוה משום הכי קרינן למוט נס:

מ דאם לא כן כל למה לי לכתוב והיה הנשוך וכו':

נ לשון חולי מתכחש גופו והולך שלא מת מיד (בבא קמא דף צ"ב):